בימים בהם לימד את המבוא למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, פרופ' אבינעם רוזנק היה נוהג להסביר לתלמידיו מהו פשיזם באמצעות הקבלה מסצינת הסיום של הסרט-מחזמר האנטי-מלחמתי "שיער". זהו הרגע שבו החיילים עולים למטוס בדרכם אל מעבר לאוקיינוס להילחם במלחמה. החיילים צועדים בנחישות אל תוך מטוס התובלה שאמור להוביל אותם את הדרך הארוכה לאזור הלחימה. המצלמה מכוונת אל החיילים כך שהם נראים בדיוק ברגע שבו הם נבלעים אל בטן המטוס האפלולי, נבלעים אל תוך החשיכה, נבלעים אל תוך המלחמה. לא רואים את פניהם. על רגע זה של היבלעות שם פרופ' רוזנק את הדגש. לא רואים את פניהם. החיילים נבלעים בתוך האימה שאליה המדינה שולחת אותם, ופניהם האינדיבידואליים, סיפוריהם, חייהם הפרטיים – כל אלה אינם מעניינים אותה. מותם אינו מעניין אותה.
ח"כ שמחה רוטמן הכריז לאחרונה כי הוא אינו צופה בתיעוד החטופים הישראלים ממנהרות עזה, שם הם נמקים מאז השבעה באוקטובר 2023, וכי הוא סבור שזוהי "טעות" לעשות זאת. לפני שנה שר האוצר, חבר הממשלה וחבר הקבינט בצלאל סמוטריץ', סירב לצפות בתיעוד חיטפתן של תצפיתניות ממוצב נחל עוז. "אתם בכוח לא רוצים לישון טוב בלילה?", הוא שאל את חבריו, לפי הדיווח דאז בווינט. כאילו מדובר בסרט אימה בדיוני.
סמוטריץ' ורוטמן סבורים בוודאי שהתנהגותם מוצדקת כי המטרה הכללית (גאולת ישראל? נצחון מוחלט?) שאמורה לשרת את ישראל לפי תפיסת עולמם (הדתית המעוותת) גוברת על הסבל של האדם הפרטי.
בדומה לשולחי החיילים בסצינת הסיום של המחזמר "שיער", גם נבחריה הבכירים ביותר של מדינת ישראל (לבושתנו), אינם סבורים שעליהם לראות את התוצאות האנושיות והספיציפיות מאוד של מעשיהם והחלטותיהם. האינדיבידואל נמחק בתוך המלחמה. היחיד מוקרב לטובת האומה.
מהתנהלות זאת נובעת גם אי נכונותם של סמוטריץ', רוטמן, בן-גביר, וכמובן נתניהו ועדת חנפניו, לקבל על עצמם אחריות לסבלם הפרטי והאנושי של בני האדם, הנמקים, נרמסים, נכתשים תחת גלגלי השיניים של מכונת המלחמה האדירה שהאנשים האלה (מנהיגי מדינת ישראל) בוחרים להפעיל בכל יום מחדש.
המינימום הנדרש מאותם מבחרי ציבור המתיימרים להנהיג את מדינת ישראל באחת משעותיה הקשות ביותר הוא היכולת והנכונות להביט נכוחה על תוצאות מעשיהם והחלטותיהם. אולי אפילו לחוש שותפות גורל עם האנשים שאותם הם מתיימרים להנהיג. חובה על מקבלי ההחלטות לראות ולשמוע את תחינותיהם של אזרחי מדינת ישראל רום ברסלבקי ואביתר דוד שנחטפו כאזרחים, חובה עליהם גם לראות ולשמוע את התמונות האותנטיות היוצאות מעזה (וכן, האסון שאירע לעזה וממשיך להתרחש שם אינו ניתן להכחשה, ולא משנה באיזה שם נרצה לכנותו).
אבל במדינת ישראל של 2025, שבה נבחרי הציבור המנהיגים אותה עברו כל גבול של תועבה שלטונית ופוליטית, לא די בזה שאנשים כמו סמוטריץ' ורוטמן חושבים כי הם יכולים להתנתק מהמציאות האנושית הכואבת של אזרחיהם, אלא הם סבורים שהם אף אינם צריכים להתבייש בכך.
רוטמן אמר את דבריו לגבי תיעוד החטופים במסגרת ראיון לרדיו המזוהה עם הציבור החרדי והחרד"לי "קול ברמה", והסביר שהוא "חושב שזו טעות קשה לצפות בסרטונים הללו. זו טעות קשה גם לפרסם אותם. זה חלק מתעמולת חמאס שנועדה לפגוע בנו. המטרה היא לייצר אצלנו דמורליזציה".
עכשיו, אין ספק שחמאס מבקש לזעזע את הציבור הישראלי, כדי שזה ילחץ על הממשלה לסיום המלחמה בכמה שפחות תנאים, כדי שייטב לחמאס, ועם זאת, המציאות של החטופים היא אינה פרופגנדה, אלא האמת. מותם של החטופים כתוצאה ממדיניות הממשלה היא אינה פרופגנדה אלא אמת. סדר העדיפויות של הממשלה הוא איננו פרופגנדה של חמאס, אלא מציאות של הפוליטיקה הימנית-רדיקלית-משיחית הישראלית. כמו שכל מומחה "הסברה" ישראלי ישמח להסביר לרוטמן, יש הבדל בין לדעת לבין לראות במו עיניך. וכמובן, רוטמן אינו זקוק להסברים. הוא יודע זאת, ובדיוק משום כך הוא מסרב לראות, ברוב פחדנותו.
לרוטמן יש תאוריה – החטופים ישלמו את מחיר הניצחון, אבל הנצחון (מהו הנצחון איש אינו מעיז לומר) שווה זאת. בתאוריה, רוטמן ואנשים כמותו, רוצים באיזה "נצחון מוחלט" – מושג אבסטקרטי לחלוטין, שאין מאחוריו תכנית סדורה. וגם ככל שישנה תכנית סדורה– למשל עידוד "הגירה מרצון" תחת מכבש לחצים בלתי אנושי עד שעזה תצטמק – היא אינה כוללת, אפילו בקווים כלליים, את הסבל האנושי, את האלימות, וגם לא את הקרע האדיר בקרב העם היהודי בישראל ובעולם שתכנית זאת תביא (וכבר הביאה) עימה. "הנצחון המוחלט" דומה לכמיהה לבית המקדש השלישי, זה שרוטמן, בן-גביר, סמוטריץ' ועוד רבים בציונות-הדתית מבקשים לקדם באופנים המציאותיים ביותר. אלה הם מושגים אוטופיים שמסתירים מאחוריהם את ממדי ההרס התנ"כיים שהם מביאים עימם, את תהומות החורבן ואת קיצה של מדינת ישראל כפי שחלמו עליה דורות של יהודים מודרניים מאז המאה ה-19, וכפי שעדיין חולמים עליה מליונים של יהודים וישראלים בכל העולם.
סמוטריץ' ורוטמן אינם מסוגלים להישיר מבט למציאות כי הם מעדיפים לבסס את המדיניות (החורבנית) שלהם על תאוריות דתיות, אינטואיטיביות, וסנטימנטליות. המציאות באמת אינה מעניינת אותם.
Adam Kirsch, On Settler Colonialism (W. W. Norton and Company, 2024). 142 pages
רונה ברנס
בסוף שנת 2024 פרסם אדם קירש (Kirsch) – עורך בכיר ב-Wall Street Journal , מבקר תרבות ומשורר – ספר דחוף בעתו. הוא קרא לו "On Settler Colonialism". זהו ספר קטן בהיקפו המאופיין בכתיבה בהירה ויפה ואולי חשוב מכך בנסיון להיות כן מול העולם, מעשה רדיקלי בפני עצמו. בהקדמה הוא מסביר כי המניע לכתיבת הספר היה מתקפת החמאס על ישראל בשבעה באוקטובר 2023, והתגובה המיידית שהוא ראה וחווה בארה"ב בקרב האליטה האינטלקטואלית, בקמפוסים ובמקומות אחרים. אבל מרבית הספר כלל אינו עוסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני/ערבי ואף לא בשבעה באוקטובר. מן הספר עולה טיעון ברור עיקרי: שכבת האינטילגנציה (דיונו נוגע לעולם האנגלוסקסי) המירה את החיפוש אחר מהות המציאות בחיפוש אחר הנכון והצודק, קביעת המוסר, וזוהי בחירה הפוגעת ביכולת שלנו להבחין בין אמת ושקר, בין נכון ולא נכון, ולעתים, למרבה האירוניה, גם בין טוב ורע. רבים רואים בהתרחקות זו מהמציאות כאחת הסיבות שהובילו גם להפסד המדהד של האליטה האינטלקטואלית בפוליטיקה האמריקאית, כפי שהדבר התבטא בבחירתו השנייה של הנשיא דונלד טראמפ. ואמנם, אחריותה של השכבה האינטלקטואלית למצב הפוליטי היום, לא רק באמריקה אלא בעולם כולו, הוא אחד הנושאים הדחופים לעסוק בהם. ספרו של קירש יכול להוות תרומה מועילה מאוד לדיון זה.
את ראשית דיונו מקדיש קירש לאופני הבנייה הטיפוסיים והדומיננטיים בעשורים האחרונים של ההיסטוריה אמריקאית ואת השגרה החדשה שבה מלומדים עוסקים בהיסטוריה של ארה"ב, לא רק מתוך עמדה של בושה אלא מעמדת תוקפנות של ממש כלפי מושא מחקרם, עמדה המאפיינת יותר ויותר את חוגי השמאל האיטלקטואלי בעולם בכלל בהקשרים שונים. הוא מדגים כיצד מוצגת היסטוריה האמריקאית כשקולה להיסטוריה של נישול העמים הילידיים ביבשת אמריקה, ואשר מקדמים את ההבנה לפיה אין היסטוריה אחרת שראוי לדון בה. הילידים בספרים שבהם הוא דן מוצגים לפי מסורת מחשבתית דומיננטית זו כקבוצה תרבותית נעלית, נשגבת לעומת התרבות האירופאית המתנחלית, המתוארת באור של אלימות, חמדנות ורוע. מדובר למעשה בגירסה של אגדה עתיקה, האגדה הארקדית (מלשון ארקדיה), של עולם קדמון טהור שהיה קיים בעבר ומסמל מעין גן עדן אבוד – אגדה שהתגלגלה אחר כך בצורות נוצריות, מודרניות ואחרות. זהו המיתוס שמעדיף את הכפר על העיר, את האותנטיות שבחיי הטבע על פני הרקבון האורבאני שמציעים רחובותיו הצפופים של הקיום האנושי שבסביבת העיר, אשר בתחכומיו מתרחק אט אט מן "המקור הטבעי". הכמיהה המסורתית, ואולי הטבעית, לחזור לאחור, לפני כל התסבוכת המטונפת הזו שמקיפה אותנו. עבור רבים, "העמים הילידים" מסמנים בדיוק את זה. גם הפלסטינים, בכלל העמים מסוג זה כפי שהם נתפסים בקרב מעגלים אינטלקטואלים רבים מאוד, מסמנים לרבים בדיוק את זה. לא רק צדק משפטי, אלא צדק פואטי, צדק אסתטי, של החזרה לאדמה. הפלסטינים "שייכים" לאדמה ממש כשם שהיא שייכת להם. אירוניה גדולה, שלא כאן המקום להרחיב עליה, היא שהחזרה לאדמה הייתה אחד הרעיונות המרכזיים שעליה גם נשענה הלאומיות היהודית שראשיתה במאה ה-19, שהובילה להקמת התנועה הציונית ולהקמת מדינת ישראל. אדמת ארץ ישראל, כידוע, נושאת משמעויות מיוחדות בהלכה היהודית באופן שאינו מתקיים לגבי אף פיסת אדמה אחרת בעולם.
נקודה מעניינת שאליה קירש מתייחס בהקשר השייכות הטבעית לאדמה לעומת הטענות הכוזבות כביכול להשתייכות זו (של המתנחלים, "הקולוניאליסטים") היא האופן שבו אינטלקטואלים מסוגים שונים (אקדמיים, אמנים, כותבים) בוחרים לכנות את ארה"ב בשם "אי הצב", Turtle Island. זאת, כביכול, לפי האופן שבו המקום כונה על ידי הילידים אשר קדמו להגעת הקולוניאליסטים האירופאים. שם זה משמש כינוי אשר חותר תחת הלגיטימיות הבסיסית ביותר של קיומה של המדינה האמריקאית, "כשם קוד" כפי שמכנה זאת קירש, ל"א-לגטימיות האמריקאית" ולהעדפת הקיום שקדם לקיומה של ישות רעה זו. שלושה שבועות לאחר מתקפת חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר דיברה ד"ר ג'סקיראן דילון (Jaskiran Dhillon), פרופסורית עמיתה ב"ניו סקול" בארוע תמיכה פרו-פלסטיני באוניברסיטה, ושם כינתה את המוסד האמריקאי שבו היא מלמדת וחוקרת "אוניברסיטה על אי הצב", וזיהתה את מקומה הגאוגרפי כ"הקולוניה ההתיישבותית אשר אנו מכירים כארצות הברית של אמריקה" (עמ' 54). באופן טיפוסי, אפילו כאן קירש כלל אינו מציין את הדברים שהמלומדת אמרה בעניין ישראל/פלסטין. בהקשר "אי הצב" והשימוש הפוליטי-תרבותי בו, קירש ממשיך ומסביר כי בניגוד לטענה הנפוצה במעגלים רחבים בספירות "האינטליגנציה", לפיה השם אמריקה או ארה"ב של אמריקה הוא תוצאתה של השתלטות אשר מטרתה שינוי זהות המקום, דווקא השם "אי הצב" הוא זה אשר מבקש לשנות את זהותו של המקום. שהרי, הקבוצה אשר כינתה אזור מסויים באמריקה הצפונית בשם זה לא כינתה כך את היבשת כולה, שלגביה לא היו לה ידיעות ברורות, וכן, לא כל הקבוצות הילידיות כינו כך את הארץ שבה הן חיו. לכן, כפי שהוא מבהיר, יש כאן גם אי הבנה תרבותית חמורה, אשר מקורה, כפי שמציין קירש, בנסיון לא להתעניין בעבר "המקורי" – נפלא או נורא ככל שיהיה – אלא דווקא להבנות את העתיד. (עמ' 55).
*
אחת הטענות שאותה מציג קירש כיסוד להבנת צורת המחשבה של הביקורת כלפי תרבות "הקולוניאליזם ההתיישבותי" היא זו: "ההשתלטות [invasion] איננה ארוע, אלא מבנה". זוהי אמרת כנף ידועה, כפי שמסביר קירש, של ההיסטוריון האוסטרלי פטריק וולף (Wolfe), אשר שימשה כיסוד לפיתוח תחום החשיבה וצורתו המיוחדת. למעשה, וחבל שקירש אינו מרחיב על כך, מדובר בצורת מחשבה קלאסית האופיינית גם למבקרי ספרות, אשר נוטים לראות בכל דבר לא "ארוע" קונקרטי, אלא דוגמה לדבר-מה אחר. המסמן הוא המסומן, ולהיפך וכך עד אין סוף. המציאות היא פעמים רבות עניין שולי. כפי שלימדנו מבקר התרבות הצרפתי המשפיע רולנד בארת בספרו הידוע "מות המחבר", עבור מבקר הספרות האידיאלי הטקסט הנקרא הוא פרודקט המנותק מיוצרו. הפרשנות מתרחשת במחשבתו של הקורא ובמנותק מתנאי היווצרות היצירה. גם המושג הפוקויאני "שיח" מאפשר התרחקות דומה באופן עקרוני מן המציאות הקונקרטית ומאפשר לדנים במציאויות היסטוריות שונות להסתמך יותר ויותר על פרשנות כאילו הייתה תיעוד התרחשות רגיל. המציאות היא טקסט, והמחבר מת. הגבול בין פרשנות וחקר המציאות החל להצטמצם בביקורת הספרות והתרבות של צרפת של המאה ה-20 והמשיך משם אל תחומי מדעי האדם והחברה עד היום.
חשוב לומר כי לא בכדי זכו רעיונות אלה להשפעה כה עצומה. מדובר ברעיונות מעניינים, מתוחכמים, יפים ומפתים. הבעיה היא השימוש בהם ככלי חקירה עיקריים ולא ככלי ביקורת משניים. בהשפעת פרקטיקה מחשבתית זו פעמים רבות מדי הפרשנות הופכת לחזות הכל. וחשוב לומר כי נטיות למדניות אלה אינן מזיקות ומטעות רק למי שחפץ להבין את המציאות. הן מזיקות אפילו לכל מי שרוצה להבין טקסט, שכן הן מייתרות באופן עמוק את ההבדלים שבין פרספציה לבין מציאות.
כשבוע לאחר מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר 2023 נאם פרופ' ראסל ריקפורד (Russel Rickford) מהמחלקה להיסטוריה באוניברסיטת קורנל (שבה אני מלמדת כרגע) בהפגנה פרו-פלסטינית והדגים את הבעיה. נאומו זכה לפרסום מיידי, וזאת בגלל שלוש המילים שבהן בחר לתאר את הרגשות שעוררה מתקפת חמאס לדידו – It was exhilarating, ולאחר מכן – I was exhilarated. אבל אני רוצה להתעכב לא על אלה אלא על הטענות המבניות המאפיינות את מחשבתו של הפרופסור, כפי שהתבטאה בהפגנת הסטודנטים שהתקיימה מחוץ לקמפוס, ב-15 באוקטובר 2023:
"חמאס היטה את מאזן הכוחות. חמאס סדק את האשליה של הבלתי מנוצחים. זה מה שהם עשו. אתה לא צריך להיות תומך חמאס כדי להכיר בזה. חמאס שינה את תנאי הדיון. […] חמאס איתגר את מונופול האלימות. ובשעות הראשונות הללו [תחילת המתקפה], אפילו שנעשו מעשים נוראיים שעל חלקם ידענו רק בהמשך, עזתים רבים בעלי רצון טוב, פלסטינים רבים בעלי מצפון ששונאים אלימות,כמוני וכמוכם, ששונאים את הפגיעה באזרחים, כמוני וכמוכם, יכלו לנשום. הם יכלו לנשום, בפעם הראשונה מזה שנים. זה היה מרגש [It was exhilarating]. זה היה מעורר [It was energizing]. לולי התלהבו על ידי איתגור המונופול של האלימות, על ידי הטיית מאזן הכוחות, אז הם לא היו אנושיים. אני התרגשתי."
אפילו שיש כאן איזושהי הכרה בהתרחשות שהתחילה את רצף הארועים מאז השבעה באוקטובר, זוהי הכרה סימלית בלבד. מעין הנהון ראש לא מחוייב. עיקר העניין של ריקפורד הוא לא המציאות אלא אותו סמל של "הטיית מאזן הכוחות", זיהוי מושך לב של תבנית מחשבתית שניתנת לזיהוי במציאות ומתוך כך מקנה הקלה רבה למתבוננים, בנתנה אשליה זמנית של מתן הסבר מניח-את-הדעת למציאות הכאוטית. זהו ניתוח שעיקרו תאוריה (כפי שהיא מובנת בלימודי הרוח בשישים השנים האחרונות), הנשען על תבניות רעיוניים ופחות על ניתוח עובדתי.
בדומה למשפטו הידוע של וולף לפיו הפלישה היא סטרוקטורה ולא ארוע, העיקר עבור ריקפורד במתקפת החמאס הוא המבנה, לא הארוע. והמבנה הוא ערעור מונופול האלימות. הרעיון הודגם כנראה יותר מכל על ידי אותה תמונה מפורסמת שהציגה את הבולדוזר הנהוג על ידי פלסטיני, כשהוא משטח את גדר הגבול בין עזה לישראל (גבול שאנשים כמו ריקפורד, כמו אקדמיים אחרים במוסד זה ובמוסדות יוקרתיים אחרים, כלל אינם מכירים בלגיטימיות שלו). זוהי תמונה שאכן סימלה עבור רבים את היום הזה, בין אם כנצחון (לפלסטינים) ובין אם כאסון נורא ובלתי נתפס (לישראל).
בשעה שתמונה זו שודרה לעולם התבצעו פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות שקשה למוח נורמלי לעכל. אבל את המבנה אנו יכולים להבין, את שבירת הכלים כמבנה רעיוני ניתן לנתח, ניתן להעלות על נס וניתן להישען עליו כמוצאים שלל רב לניתוחים אינטלקטואלים למכביר, ולעוד שנים רבות קדימה.
היופי שבנאומו של ריקפורד הוא צלילותו הרעיונית, הנשענת על כנות רעיונית (אני ממליצה לקרוא את הנאום כולו). ועם זאת, הצער הגדול שנלווה לקריאת הנאום של היסטוריון זה הוא היעדר העניין הניכר של הדובר במציאות הקונקרטית.
לפי ריקפורד, באותו הנאום, "ישראל היא […] פרויקט ג'נוסיידלי (שכל כולו רצח עם), […] פרויקט התיישבותי קולוניאלי […] ישראל היא משימת מוות". למרבה האירוניה, בהמשך אותו הנאום קבל פרופ' ריקפורד על ש"הציונות" – שאותה הוא משווה ל"עליונות לבנה", עושה הומוגניזציה לאנשים. היא עושה זאת, לדבריו, לערבים, למוסלמים לפלסטינים וגם ליהודים. הפרופ' מאיץ בנו לזכור כי "ישנו גיוון פילוסופי אדיר בעזה, בשטחים הכבושים, בקרב הפלסטינים, בקרב הפזורה הפלסטינית: בגלל שפלסטינים הם בני אדם!" [הדגש במקור]. יש בזה משהו. הציונות, כמו כל תנועה לאומית, נוטה להומוגניזציה. אבל אני אסתכן ואומר שגם החמאס חוטא בכך לעתים, ופת"ח, ואפילו ריקפורד בעצמו כנראה לא טורח או מתעניין ללמוד על גווני ה"ציונים", הציונות, וישראל – שהיא כזכור "משימת מוות" ופרויקט של רצח עם.
וכך אנו רואים כיצד החשיבה התבניתית, המבוססת על תבניות במקום על ניתוח המציאות (ולא בנוסף), אשר אינה מתעניינת בעבר, ואפילו לא בעבר המיידי, אלא בעיצוב המוסר העתידי, מובילה לטעויות, שקרים, אבל גרוע מכל – לשנאה ולהתבצרות בעמדות.
אין לי ספק שריקפורד היה חותם בשמחה על משפט בסגנון "הציונות אינה ארוע, אלא מבנה", וכוונתו וודאי הייתה שזהו מבנה של מאזן כוח, של שעבוד, של אלימות מדינתית וטרור. אבל מההיסטוריה של הציונות ריקפורד ישמור מרחק. היא באמת לא כל כך מעניינת אותו. אותו מעניין שבירת מאזן הכוחות.
ועם כל זאת, מי שמקווה למצוא בספרו המבריק של אדם קירש הצדקה של דרכה של הציונות, של דרכה של מדינת ישראל, כנראה יתאכזב. בין היתר, לקראת סוף הספר, קירש מציג ומסביר בקצרה את ההיסטוריה הסבוכה של הציונות, תוך הכרה בנכבה הפלסטינית ובעוול שנעשה לערבים יושבי הארץ, ואף מציג הזדהות מסויימת עם נקודת המבט של הפלסטינים, הרואים עצמם כקרבנות המידייים של הציונות. אבל הספר אינו עוסק בכך. הספר עוסק בכשל האינטלקטואלי, או אולי אפילו הסירוב האינטלקטואלי, לעסוק בחקר הבנת המציאות שלא מתוך אותה נקודת שפל ודחק.
בפרק האחרון של הספר, שכותרתו "Justic and despair" חוזר קירש אל וולטר בנימין ואל חיבורו המפורסם "תזות על מושג ההיסטוריה" (שבו מוצג רעיון "מלאך ההיסטוריה" המזוהה איתו כל כך). בכתבו חיבור מפורסם זה היה בנימין כבר במצב של ייאוש עמוק ואימה גדולה, כפליט יהודי המנסה לנוס על נפשו מאימת הנאצים. בסופו של דבר, בנימין אף מחליט להתאבד, מתוך ייאושו. בתוך הקשר היסטורי-נפשי זה הציג בנימין את רעיונו המשפיע לפיו כל תוצר תרבותי, או כל תוצר ציביליזציוני, הוא תוצר של ברבריות. רעיון זה, שקירש כלל אינו מתכחש אליו, הפך בשכלולים שונים לתשתית מחשבתית חשובה עבור מסורת הביקורת התרבותית הפוסט-מלחמתית. הוא פותח באופן המשמעותי והמשפיע ביותר על ידי תאודור אדורנו ואחרים באסכולת פרנקפורט. פקפוק ואף איבה ל"תרבות", לציביליזציה, וזאת מתוך רגש חירום היסטורי שבו הוגים אלה היו נתונים בעקבות זוועות מלחמת העולם השנייה והאידיאולוגיה הנאצית, הפך להיות אחד המאפיינים החשובים של החשיבה הביקורתית של המאה נ-20 וה-21.
אדם קירש אינו מבקש לצאת נגד ביקורתיות זו. הוא אינו מבקש להכחיש את הברבריות, הוא גם לא מבקש לסלוח לה. בספרו הוא מבקש מחשבה אנליטית שתראה את התמונה המלאה, הוא דורש הגינות, ושמא אפשר לקוות איתו גם לבקיאות ולמדנות. הספר אמנם אינו משרטט את הדרך להגיע לשם. הוא מבקש להצביע על חלק מהתשתית המחשבתית שהובילה אותנו לכאן – לנקודה שבה אנשים כמו פרופ' ג'ודית בטאלר מאוניברסיטת ברקלי מצדיקים את מתקפת החמאס בשבעה באוקטובר מתוך הגיון מבני, תאורטי ולא היסטורי, אסתטי ולא אנושי, של הבנת המציאות. זאת הוא עושה בהצלחה ובתמציתיות ראויה להערכה.
אם בוחנים את הספר כספר פולמוסי, כי אז הספר משכנע את המשוכנעים, ולמעשה, דווקא היכן שיש נסיון להתמודד עם מתנגדי מדינת ישראל באופן ישיר, קירש אינו מצטיין ואינו מתמודד ברצינות עם טיעוניהם. אבל, כאמור, זהו אינו מוקד עניינו של הספר, ואילו עם משימתו העיקרית, קרי חשיפת התשתית המחשבתית הניצבת ביסוד חלק מהרגע ההיסטורי המשונה שאנו עומדים בו, הוא מתמודד באופן מעורר כבוד, אשר פותח שער לדיון נרחב.
רונה ברנס, עורכת-שותפה בסדרת "עירובין" לספרות ואמנות
כעס רב מעורר הדיון סביב מה שזכה כבר בחוגים מסויימים לכינוי "סערת מפעל הפיס". ואלה תולדות הסערה: הסרט "לאה צמל – עורכת דין" זכה במקום הראשון בתחרות היוקרתית של פסטיבל "דוקאביב". חלק הארי של הפרס ממומן על ידי מפעל הפיס. מייד לאחר הזכייה החל קמפיין אגרסיבי, שבו תמכה גם תנועת "אם תרצו", כנגד מתן הפרס לסרט, וזאת בשל נושאו – עו"ד צמל, המתמחה בתיקי הגנה על אסירים ועצורים פלסטינים, גם כאלה המואשמים בעבירות טרור. צמל אינה דמות אהובה בציבור הישראלי. בחוגים רחבים, כולל בקרב מצביעי "העבודה" ו"מרצ" למשל, היא אף מוקעת כבוגדת ונתפסת כמי שמעדיפה את העם האויב על פני עמה שלה. לאור זאת, ובעיקר לאור המגמה הכללית של השנים האחרונות המתאפיינת בהחרפת העמדה הלאומנית בישראל, אין זה מפתיע כי דירקטוריון מפעל הפיס החליט להתרצות לקמפיין הפופוליסטי, ובמהירות הבזק. בעקבות הקמפיין הכריע הדירקטוריון שלא רק שהוא יימנע ממימון פרס דוקאביב בשנים הבאות אלא שהוא גם יבחן את האפשרות לחזור בו ממתן הפרס השנה לסרט הזוכה.
בעקבות זאת עלה קול מחאה ממוקדים רבים בישראל, בעיקר מצד יוצרים. אמיר מנשהוף ואני היינו בין הראשונים לנקוט בצעד מעשי כחלק מן הסולידריות המתבקשת, והוא ויתור על כספים שהובטחו לנו ממפעל הפיס להוצאת הקובץ החמישי בסדרת "עירובין" לספרות ואמנות שאותה אנו עורכים. שווי המענק היה 22,000 ש"ח. מאז הצטרפו אחרים לסירוב. עורכות כתב העת המקוון "המוסך", הפועל תחת חסות אתר הספרייה הלאומית, הודיעו כי הן ויתרו על כספי המענק שהובטחו להן (מעל ל-30,000 ש"ח). יש גם יוצרים "קטנים" הפועלים לבד שוויתרו על כספים שאמורים היו להבטיח את צאת ספריהם לאור. בנוסף, שלוש סופרות הודיעו שהן לא תגשנה את ספרן לפרס ספיר, שממומן אף הוא ממפעל הפיס, ושלושה חברי ועדות פרסי לנדאו וספיר התפטרו. מדובר בבודדים בלבד, ובינתיים, למיטב ידיעתי – כמעט כולם מתחום הספרות.
אחרים בחרו להמשיך במחאה מבוססת עצומות ומכתבים. מנחם פרי, אחד העורכים החשובים בישראל, קרא לסופרים להסיר מועמדותם מפרס ספיר. במקביל, כארבעים סופרים וסופרות הודיעו כי לו יזכו בפרס ספיר השנה הם יתרמו חלק מן הפרס לטובת קידום הסרט על לאה צמל. מהלך זה של הסופרים זכה לביקורות רבות, ועיקרן הוא שצעד זה אינו אפקטיבי מספיק ומסיח את הדיון מעיקרו. ואכן, אפשר להניח בקלות כי לו היו ארבעים הסופרים והסופרות המכובדים הללו פורשים מן התחרות, היה נושא ההפחדה הפוליטית בישראל וסכנותיה עולה לכותרות. אך את המלאכה המלוכלכת השאירו בינתיים בידי יוצרים בודדים ובעלי השפעה פחותה יחסית. רבים מעשרות הסופרים הללו, שחלקם נמנים עם האנשים המוערכים והמשפיעים בשדה הספרות הזעיר של ישראל, הגנו על החלטתם שלא להסיר את מועמדותם בכך שפרסים וכספים הם דבר הכרחי ליצירה. בלי קמח, כידוע, אין תורה.
אין ספק שהדבר נכון, ולא ניתן להוציא ספרות בלי כסף. אלא שלא אלה הם נושאי המאבק, ונראה שהמהומה גרמה להסחת הדעת מן הנושא העיקרי, שהוא הצורך הדחוף להפגין התנגדות לדורסנות והכוחניות הלאומנית המסכנים את הדמוקרטיה הישראלית. לא תמיד ניתן לבחור בקרבות שלך או בעיתויים. עתה, כשמפעל הפיס פוגע פגיעה כה משמעותית ביצירה הקולנועית בישראל, וכל זאת בגלל קמפיין הפחדה אלים נוסף, זה הזמן שלנו להתנגד, ולהכריז שאנו איננו מפחדים ממעשי הבריונות של קבוצות אלימות ואנטי-דמוקרטיות בישראל. מילת המפתח כאן היא להפגין. הפגנת סולידריות, ויותר מזה הפגנת כוח. לא מדובר כאן ב"החרמת" מפעל הפיס, אלא בהתנגדות לאווירה החנפנית הכללית בישראל. באווירה זו הולכים ומתרבים רודפנים מקצועיים (כמו שמאי גליק, ו"הצל") הפועלים, לעתים כיחידים ולעתים בארגון, באמצעות פגיעה בעצם הלגיטימיות של נושאים שלמים. גבולות השיח הציבורי ה"מקובל" הולכים ומצטמצמים. אין ספק כי זהו רק עניין של זמן עד שרבים נוספים ייפגעו ממצב זה באופן אישי.
נושא הצנזורה וה"צנזורה העצמית" הוא נושא שנדון רבות בשנים האחרונות, מזוויות שונות, בכנסים, בתערוכות, במאמרים ובעוד פעילויות מסוג זה. אבל האם אנחנו מוכנים לפעולה הכוללת התרחקות מהממסד, שהוא כיום בעל המאה האולטימטיבי בענייני תרבות ואמנות בישראל? מחאה פוליטית או חברתית תמיד יש בצידה מחיר, והיא אף פעם לא מושלמת. במעשה שלנו, ביקשנו – אנו וחברינו שויתרו על מענקים – להשתמש במעמדנו הזמני (כזוכים מקריים במענקים) כדי להצהיר בקול וברעש כי אנו איננו מפחדים.
אין ספק שיש לפעולה זו השלכות בעייתיות מבחינת היכולת להמשיך בעשייה הספרותית והאמנותית בישראל במתכונתה הנוכחית, ובהחלט ייתכן כי הגיעה השעה לשקול הקמת גוף עצמאי, שיבוסס על כספי הציבור המעוניין ביצירה אמנותית בישראל, אשר יהיה הוא אמון על עזרה ותמיכה כספית בפרוייקטים מצטיינים. אבל בינתיים, ובלי שום קשר, הסולידריות והמחאה היא קריטית לחיזוקה של החברה האזרחית בישראל. אם איננו מוכנים לשלם את המחיר, למעשה איננו מוכנים למחות. אני מקווה כי עורכים, אמנים, סופרים ויוצרים אחרים יצטרפו אלינו להתנגדות משותפת. עוד לא מאוחר לשנות עמדה.
בתמונות: כריכות ארבעת קבצי "עירובין" שיצאו עד כה. הקובץ החמישי נמצא כעת בהכנה, ועתיד להתפרסם כמתוכנן לקראת סוף השנה. לחצו כאן לרכישת הקבצים הקודמים
המכתב שנשלח למפעל הפיס, מטעם "עירובין" – סדרה לספרות ואמנות:
עדכון משמח מה-25.9.2019 : מפעל הפיס חזרו בהם מביטול המענק. הפרס יוענק כמובטח לסרט שבמחלוקת, והוצהר כי גם בשנים הבאות ימשיך מפעל הפיס לתמוך בפסטיבל דוקאביב. לפיכך החליטו ב"עירובין" לקבל את המענק שהובטח להם ממפעל הפיס.
במאמר דעה שפרסם לאחרונה הכותב החרדי ישראל כהן ("אני פרימיטיבי גאה"), הוא מספר כי הוא מרחם על רוגל אלפר, הידוע בדעותיו החילוניות התקיפות, ועל שכמותו. "למען איזה ערך, אידיאה או רעיון עמוק הוא מוכן להמשיך להתגורר בארץ המסוכסכת והאלימה הזאת?" שואל כהן, אף על פי שהתשובה לא באמת מעניינת אותו. אחר כך פוצח כהן בשיעור היסטוריה (וזאת על אף שהצהיר כמה שורות קודם כי הוא "נבער מתוך בחירה"). לפי ההיסטוריון החובב, "המדינה היהודית שהוקמה כאן נועדה לפני הכל לשמש בית ומגן למי שנרדפו במשך שנות דור בגלל העמידה על אמונתם ה'פרימיטיבית', ובגלל השמירה על אורח חייהם היהודי 'הנבער'."
קביעה זו אינה מדוייקת. המדינה היהודית נועדה לשמש בית ריבוני ליהודים, כדי שיוכלו להיות "נורמליים", עם ככל העמים (רק יהודי כמובן). המדינה לא הוקמה כדי להגן על המגזר החרדי בציבור היהודי, מה עוד שמגזר זה על פי רוב לא היה שותף למאווים להקמת המדינה, ופעמים רבות אף התנגד למאמצים שהובילו בסופו של דבר, גם אם לא בדרך ישירה, לכינונה.
כהן ממשיך לתקוף את אלפר וטוען כי הוא "מוכן להכיל כל השקפה שונה בשם הליברליזם", ורק ב"ערכים ובאמונות של בית גידולו" הוא בועט. קל לשים לב שכהן מייחס כאן לאלפר רקע חרדי. ומדוע? משום שעבור כהן כל יהודי בא בסופו של דבר מרקע חרדי. שהרי, החרדים הם המקור, הם הדבר האמיתי, הם הבית היהודי החם והמתוק, עם הקיגל, והקניידלעך. אחר כך מרהיב עוז כהן ומכנה את המסורת החרדית "מסורת אבותיו [של אלפר] בת אלפי השנים". דבר בתיאור זה אינו נכון. המסורת החרדית היא איננה מסורת אבות של כל עם ישראל, אלא רק של סקטור מסויים שפנה לדרך משונה זו אי שם במאה התשע-עשרה. בנוסף, מסורת זו איננה בת אלפי שנים. כאמור, היא בת כמאתיים שנים בלבד, ואף פחות.
אולי כהן היה יכול לדעת משהו מאלה לו היה לומד, לא רק "לשם פרנסה" כפי שהוא מעיד בטורו, אלא מתוך עניין אמיתי בעולם שסביבו. שהרי זוהי הבעיה העיקרית של הציבור החרדי: ההסתגרות המתמדת, ההרסנית, והזחוחה. לקראת סוף דבריו מוסיף כהן את הדובדבן שחרדים רבים אוהבים לשלוף בוויכוחים מסוג זה – "היהודים נחשבו בכל שנותיה בגולה לחכמים בשל שקידתם על לימוד התורה". ובכן, גם זה לא מדוייק. היהודים נחשבים לחכמים בדיוק בשל יכולתם להסתגל, ללמוד, להתפתח לפי תנאים חדשים, ולפתח אגב כך גם את סביבותיהם. זאת הסיבה שהיהודים זכו ועדיין זוכים להערכה במקומות רבים. בנימין נתניהו, ראש ממשלתנו הנצחי, מרבה להתגאות ב"הייטק ניישן", לא ב"תורה ניישן". אולי לו היה לומד כהן אנגלית בבית הספר, לא היה מפספס פרט זה.
בתמונות: שאריות כרזות בחירות של אגודת ישראל, או: העתיד (שבו במקום לשכנע את הציבור, בוחרים להטיל עליו אימה אלוהית). צולם ליד אוניברסיטת בר אילן ב-1 במאי 2019
עורך מוסף "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ", מר בני ציפר, עשה זאת שוב. שוב הוא הצליח להלהיב את עצמו, לקמט את מצחו, להסמיק, ולהשלים תעלול אינטלקטואלי פורץ דרך. הפעם, הוא יצא להגן על שרת התרבות מירי רגב. הא! איזו מקוריות! איזו תעוזה! איזו מחשבה יוצאת דופן.
ההמון נדהם ונרגש.
בטורו האחרון השווה ציפר בין רפורמת הנאמנות בתרבות של רגב וממשלת נתניהו לבין "ביזוי האישה". כשם שיש להגביל את חופש הביטוי כאשר הוא מביא לפגיעה בנשים, מסביר ציפר, כך יש להגביל את חופש הביטוי כאשר הוא פוגע בכבוד המדינה. כדבריו: "כדי שנאמין באמת בכנות כוונותיהם של אלה המספרים לנו שהכללים השתנו ושוב אי אפשר לנהוג באי כבוד באשה ולטפוח על ישבנה שלא מרצונה, כן שוב אי אפשר לנהוג באי כבוד בגוף הסימבולי הנקרא מדינת ישראל, גם אם שנים רבות הוא נתן את גוו למכים. לא עוד."
עבור ציפר, נהיגה ב"אי כבוד בגוף הסימבולי של מדינת ישראל" כמוהו כ"טפיחה על ישבנה שלא מרצונה של אישה". ואין ספק כי ציפר נוקט בשפה משפילה זו בכוונת מכוון. שהרי ציפר הוא ריאקציונר ידוע. העדפותיו הידועות והקיצוניות את משפחת נתניהו מעידות על כך, כמו גם התעקשותו להגן על כל סממן אנטי-פרוגרסיבי שהוא מצליח לזהות במרחב. אפשר לצפות בוודאות מסויימת כי כל סימן כזה, אדיוטי ושפל ככל שיהיה, יזכה לחיבוק אוהב והיסטרי מצד אדון ציפר, הרואה עצמו כמגן התרבות האמיתית, אביר הלבבות הנכספים, אימת האינטלקטואלים צרי המוח, וכמובן אויב הפמיניסטיות האכזריות.
אבל למען האמת, הדברים הם פשוטים. כבוד האישה, בניגוד ל"כבוד המדינה" (בהקשר הנוכחי), הוא אחד המאפיינים המגדירים את החברה החופשית. רמיסת כבוד האישה על ידי התייחסות אליה כאילו היא שונה מבני האדם הגבריים, למשל על ידי ביזוי, אלימות וכו', פוגעת באבני הבניין של החברה החופשית. כך הוא גם בגילויי גזענות. הפרמטרים לבחינת קיומם או אי קיומם של ביזוי, אלימות, או גזענות, מתקבלים בדרך כלל על דעת רוב האנשים שלא הקהו את ליבם או ראייתם, או לחילופין, כמו במקרה של ציפר, את הגינותם.
ערך "כבוד המדינה", לעומת זאת, אינו שייך לאותה הקטגוריה. זהו איננו ערך המגדיר את החברה החופשית (אלא את החברה הלאומית), ועל כן אינו זכאי שנתייחס אליו באופן זהה לערכים שהוזכרו לעיל. בנוסף, מדידותו של ערך זה ("כבוד המדינה") אינו ברור מלכתחילה. כפי שציפר עצמו מסביר, המדינה היא "גוף סימבולי", ועל כן היא מקבלת את תוקפה על ידי בני האדם המגדירים אותה. לאותם בני אדם יש תפיסות שונות לגבי "כבודה" (יש כאלה, למשל, המכבדים אותה באמצעות מלמול מילות ההמנון אל מול הדגל, ויש כאלה המכבדים אותה באמצעות תרומה לקרן החדשה לישראל).
אנשים המצויים כרגע בשלטון הם כאלה המבקשים להציב את כבוד המדינה מעל כבוד האדם. הדרישה המובנת מאליה במצב זה היא להתנגד להעדפה אלימה ומסוכנת זו, שכבר גבתה ותמשיך לגבות את קרבנותיה, עד שלא ייזכרו מספיק אנשים בערכים שלשמם שווה באמת להילחם: כבוד האדם, חופש האדם.
אנשים כמו ציפר שייכים לשוליים הקוריוזיים של הריאקציה. עכשיו אנו אמנם סובלים מהבל פיו המעיק, אך בעוד עשרים שנה, איש לא יזכור את שמו.
ראו עדכונים נוספים ב"
אשפתון להמון 