שעשועי פמיניסטיות

מאת מערכת אשפתון

---

לפני כמה ימים פורסמה תמונה של שוטרת מג"ב, קרן פלדמן, בעת עימות עם פלסטינים בירושלים, כשהיא מחזיקה בגבר צעיר, ומונעת את תנועתו (בלשון הישראלית הצבאית המקובלת: "מנטרלת אותו").

פלדמן עצמה הבהירה שלא מדובר בדבר מיוחד, וכי זהו חלק שגרתי מתפקידה היום-יומי, שאינו שונה במאומה מזה של יתר הלוחמים.

אולם עדת המשבחים נשמעה אף על פי כן בקול גדול ובמהומה רבה.

השר לבטחון פנים, גלעד ארדן צוטט כאומר:

אני משבח אותה על אומץ לבה ואופן תפקודה. כך בדיוק צריך לפעול.

תשבוחת סטנדרטית בהחלט וראויה לכל לוחם אמיץ, כנראה.

אומץ לב, תפקוד, אופן תפקוד.

אך אותנו עניינו יותר מילות התשבוחת שבהן בחר ניצב ניסו גואטה, מפקדה של פלדמן שצוטט ב-Ynet כך:

קרן היא מ"כית מאד איכותית, אמביציוזית, יצירתית, בחורה עם ראש על הכתפיים שמבינה את המשימה. בעזרת השם היא תהיה קצינה איכותית. אני צופה לה עתיד ורוד.

להמשיך לקרוא ←

נדב נוימן

השבוע התפרסם אחד הטקסטים העצובים והרעים על אמנות שיצא לי לקרוא לאחרונה. "ליברל" פירסמו בגיליון האחרון מאמר ארוך של רן אדליסט בשם "קץ האמנות" – כן, כן – שבו אדליסט מקונן על "אובדן הפרשנות האסתטית בעולם המקדש שטחיות".

אלא מאי – אדליסט בעצמו לא מאמין באמנות. וכשאני אומר "לא מאמין באמנות", אני מתכוון שהוא באמת, ממש כך, לא מאמין שיש דבר כזה שנקרא אמנות. לדידו, כל ה"מסחרה" הזו, כפי שהוא קורא לה, היא מן דבר קונסטרוקטיביסטי שקיים רק בראש של "צרכני אמנות", "סרסורים" וכו'.

להמשיך לקרוא ←

 מיטל משיח

קשה להבין את ההיתפסות המשונה לדבריהם של מי שנקראים "ידוענים",  או כפי ששמעתי לאחרונה שמישהו מכנה אותם "ידוענים למחצה" מבלי להודות בשפל שאליו הובילה תרבות הצרכנות והפריים-טיים את הציבור בישראל.

איננו יכולים להבין את הזעזוע מענת וקסמן, בלי להבין את הצלחת התכנית "האח הגדול", או את הזעזוע מדברי הסופרת אלונה קמחי בלי להבין את הצלחת "המירוץ למליון".

שהרי ענת וקסמן נהגה בדיוק כפי שמצופה מאייטם ממושמע שמחייתו על פס הייצור של ריצוי תאוות הציבור המיידית להמליך.

להמליך? כן, להמליך. הציבור שלנו מורגל להמליך, הוא רוצה להמליך כל הזמן, יהא זה בכתר מלכות, יהא זה בכתר חמור.

כך או כך הכל צריך להיות מיידי, חד וחלק, וברור לציבור. טוב או רע, גזען או ליברל, "נאור"  או "מנשק קמעות",  מזרחי או אשכנזי וכו' וכו'.

תרבות הצרכנות לימדה אותנו להכריע:

למדנו לשלוח את היד למדף כדי להשביע את הרעב במהירות שליפת הארנק ובלי חכמות, להושיט יד אל הספר או אל השלט כדי לשבור את השעמום.

להמשיך לקרוא ←

 "האמת הייתה שהשנאה אהובה הייתה עלי יותר מן האהבה
שכן הייתה מעוררת בי הרגשה של להט, של חיים, של התפעמות,
ואילו האהבה לא הייתה אלא דבר דמום ומרגיע, בדומה לשינה."

ז'קלין כהנוב, יַלְדוּת במצרים, מתוך: ממזרח שמש.

רונה ברנס

 1.

בדברים קצרים ששלומי חתוכה פרסם לאחרונה ב'שיחה מקומית' הוא תורם עוד כמה שורות לחילופי המהלומות המתקיימות היום בין דוברי "המחאה המזרחית" העכשווית, לבין מי שאפשר לכנות כ"מתגוננים", בדרך כלל אשכנזים (אולם יש גם יוצאי דופן, המצטרפים משורות "המזרח" כביכול).

"למה לאשכנזים כל כך קשה עם השיח המזרחי?" – שואלת הכותרת שנבחרה לדברים.

ואכן, הכותרת מבטיחה הרבה, אולם לצערי, התוכן מקיים מעט: מהו ה"הרבה" הזה שקיוויתי למצוא בדבריו של חתוכה? זהו ההרבה של המבט האחר, של היכולת לחשוב באמת מזווית של מישהו אחר: למשל – שלומי חתוכה שמנסה לחשוב מ"זווית אשכנזית" כביכול. קיוויתי למצוא נקודת מבט שאינני רגילה לקבל בדבריו של חתוכה. קיוויתי לשמוע מה דעתו, מה הוא חושב.

במקום זה קיבלתי ססמאות : "קשה לוותר על כוח ועל פריבילגיות, על נראוּת במרחב ועליונות במחשכים".

ובכן – אני אמנם לא מכחישה שהרוב המוחץ של האליטות במדינה הוא (עדיין) יהודי-אשכנזי. אני כן מכחישה שהסיבה להתנגדות  ל"מחאה המזרחית" האחרונה (שחתוכה הוא אחד הבולטים בפעיליה) היא ש"קשה לוותר על הכוח".

לוּ מודלים היו יכולים לדבר, אולי זה מה שהם היו אומרים על עצמם. אבל בני אדם לא חושבים בדרך כלל במונחים כאלה על עצמם. הם לא חושבים על עצמם במונחים של "נראוּת במרחב", גם לא הסנובים והיהירים שבהם. בני אדם בדרך כלל חושבים באופן פרטי יותר על הדברים. הם כועסים, מפחדים, וכן- בהחלט, גם נעלבים. אבל את אלה קשה הרבה יותר לנסח במילים, וכרגיל במקרים של קונפליקטים- קשה הרבה יותר להבין.

להמשיך לקרוא ←