Adam Kirsch, On Settler Colonialism (W. W. Norton and Company, 2024). 142 pages
רונה ברנס
בסוף שנת 2024 פרסם אדם קירש (Kirsch) – עורך בכיר ב-Wall Street Journal , מבקר תרבות ומשורר – ספר דחוף בעתו. הוא קרא לו "On Settler Colonialism". זהו ספר קטן בהיקפו המאופיין בכתיבה בהירה ויפה ואולי חשוב מכך בנסיון להיות כן מול העולם, מעשה רדיקלי בפני עצמו. בהקדמה הוא מסביר כי המניע לכתיבת הספר היה מתקפת החמאס על ישראל בשבעה באוקטובר 2023, והתגובה המיידית שהוא ראה וחווה בארה"ב בקרב האליטה האינטלקטואלית, בקמפוסים ובמקומות אחרים. אבל מרבית הספר כלל אינו עוסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני/ערבי ואף לא בשבעה באוקטובר. מן הספר עולה טיעון ברור עיקרי: שכבת האינטילגנציה (דיונו נוגע לעולם האנגלוסקסי) המירה את החיפוש אחר מהות המציאות בחיפוש אחר הנכון והצודק, קביעת המוסר, וזוהי בחירה הפוגעת ביכולת שלנו להבחין בין אמת ושקר, בין נכון ולא נכון, ולעתים, למרבה האירוניה, גם בין טוב ורע. רבים רואים בהתרחקות זו מהמציאות כאחת הסיבות שהובילו גם להפסד המדהד של האליטה האינטלקטואלית בפוליטיקה האמריקאית, כפי שהדבר התבטא בבחירתו השנייה של הנשיא דונלד טראמפ. ואמנם, אחריותה של השכבה האינטלקטואלית למצב הפוליטי היום, לא רק באמריקה אלא בעולם כולו, הוא אחד הנושאים הדחופים לעסוק בהם. ספרו של קירש יכול להוות תרומה מועילה מאוד לדיון זה.
את ראשית דיונו מקדיש קירש לאופני הבנייה הטיפוסיים והדומיננטיים בעשורים האחרונים של ההיסטוריה אמריקאית ואת השגרה החדשה שבה מלומדים עוסקים בהיסטוריה של ארה"ב, לא רק מתוך עמדה של בושה אלא מעמדת תוקפנות של ממש כלפי מושא מחקרם, עמדה המאפיינת יותר ויותר את חוגי השמאל האיטלקטואלי בעולם בכלל בהקשרים שונים. הוא מדגים כיצד מוצגת היסטוריה האמריקאית כשקולה להיסטוריה של נישול העמים הילידיים ביבשת אמריקה, ואשר מקדמים את ההבנה לפיה אין היסטוריה אחרת שראוי לדון בה. הילידים בספרים שבהם הוא דן מוצגים לפי מסורת מחשבתית דומיננטית זו כקבוצה תרבותית נעלית, נשגבת לעומת התרבות האירופאית המתנחלית, המתוארת באור של אלימות, חמדנות ורוע. מדובר למעשה בגירסה של אגדה עתיקה, האגדה הארקדית (מלשון ארקדיה), של עולם קדמון טהור שהיה קיים בעבר ומסמל מעין גן עדן אבוד – אגדה שהתגלגלה אחר כך בצורות נוצריות, מודרניות ואחרות. זהו המיתוס שמעדיף את הכפר על העיר, את האותנטיות שבחיי הטבע על פני הרקבון האורבאני שמציעים רחובותיו הצפופים של הקיום האנושי שבסביבת העיר, אשר בתחכומיו מתרחק אט אט מן "המקור הטבעי". הכמיהה המסורתית, ואולי הטבעית, לחזור לאחור, לפני כל התסבוכת המטונפת הזו שמקיפה אותנו. עבור רבים, "העמים הילידים" מסמנים בדיוק את זה. גם הפלסטינים, בכלל העמים מסוג זה כפי שהם נתפסים בקרב מעגלים אינטלקטואלים רבים מאוד, מסמנים לרבים בדיוק את זה. לא רק צדק משפטי, אלא צדק פואטי, צדק אסתטי, של החזרה לאדמה. הפלסטינים "שייכים" לאדמה ממש כשם שהיא שייכת להם. אירוניה גדולה, שלא כאן המקום להרחיב עליה, היא שהחזרה לאדמה הייתה אחד הרעיונות המרכזיים שעליה גם נשענה הלאומיות היהודית שראשיתה במאה ה-19, שהובילה להקמת התנועה הציונית ולהקמת מדינת ישראל. אדמת ארץ ישראל, כידוע, נושאת משמעויות מיוחדות בהלכה היהודית באופן שאינו מתקיים לגבי אף פיסת אדמה אחרת בעולם.
נקודה מעניינת שאליה קירש מתייחס בהקשר השייכות הטבעית לאדמה לעומת הטענות הכוזבות כביכול להשתייכות זו (של המתנחלים, "הקולוניאליסטים") היא האופן שבו אינטלקטואלים מסוגים שונים (אקדמיים, אמנים, כותבים) בוחרים לכנות את ארה"ב בשם "אי הצב", Turtle Island. זאת, כביכול, לפי האופן שבו המקום כונה על ידי הילידים אשר קדמו להגעת הקולוניאליסטים האירופאים. שם זה משמש כינוי אשר חותר תחת הלגיטימיות הבסיסית ביותר של קיומה של המדינה האמריקאית, "כשם קוד" כפי שמכנה זאת קירש, ל"א-לגטימיות האמריקאית" ולהעדפת הקיום שקדם לקיומה של ישות רעה זו. שלושה שבועות לאחר מתקפת חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר דיברה ד"ר ג'סקיראן דילון (Jaskiran Dhillon), פרופסורית עמיתה ב"ניו סקול" בארוע תמיכה פרו-פלסטיני באוניברסיטה, ושם כינתה את המוסד האמריקאי שבו היא מלמדת וחוקרת "אוניברסיטה על אי הצב", וזיהתה את מקומה הגאוגרפי כ"הקולוניה ההתיישבותית אשר אנו מכירים כארצות הברית של אמריקה" (עמ' 54). באופן טיפוסי, אפילו כאן קירש כלל אינו מציין את הדברים שהמלומדת אמרה בעניין ישראל/פלסטין. בהקשר "אי הצב" והשימוש הפוליטי-תרבותי בו, קירש ממשיך ומסביר כי בניגוד לטענה הנפוצה במעגלים רחבים בספירות "האינטליגנציה", לפיה השם אמריקה או ארה"ב של אמריקה הוא תוצאתה של השתלטות אשר מטרתה שינוי זהות המקום, דווקא השם "אי הצב" הוא זה אשר מבקש לשנות את זהותו של המקום. שהרי, הקבוצה אשר כינתה אזור מסויים באמריקה הצפונית בשם זה לא כינתה כך את היבשת כולה, שלגביה לא היו לה ידיעות ברורות, וכן, לא כל הקבוצות הילידיות כינו כך את הארץ שבה הן חיו. לכן, כפי שהוא מבהיר, יש כאן גם אי הבנה תרבותית חמורה, אשר מקורה, כפי שמציין קירש, בנסיון לא להתעניין בעבר "המקורי" – נפלא או נורא ככל שיהיה – אלא דווקא להבנות את העתיד. (עמ' 55).
*
אחת הטענות שאותה מציג קירש כיסוד להבנת צורת המחשבה של הביקורת כלפי תרבות "הקולוניאליזם ההתיישבותי" היא זו: "ההשתלטות [invasion] איננה ארוע, אלא מבנה". זוהי אמרת כנף ידועה, כפי שמסביר קירש, של ההיסטוריון האוסטרלי פטריק וולף (Wolfe), אשר שימשה כיסוד לפיתוח תחום החשיבה וצורתו המיוחדת. למעשה, וחבל שקירש אינו מרחיב על כך, מדובר בצורת מחשבה קלאסית האופיינית גם למבקרי ספרות, אשר נוטים לראות בכל דבר לא "ארוע" קונקרטי, אלא דוגמה לדבר-מה אחר. המסמן הוא המסומן, ולהיפך וכך עד אין סוף. המציאות היא פעמים רבות עניין שולי. כפי שלימדנו מבקר התרבות הצרפתי המשפיע רולנד בארת בספרו הידוע "מות המחבר", עבור מבקר הספרות האידיאלי הטקסט הנקרא הוא פרודקט המנותק מיוצרו. הפרשנות מתרחשת במחשבתו של הקורא ובמנותק מתנאי היווצרות היצירה. גם המושג הפוקויאני "שיח" מאפשר התרחקות דומה באופן עקרוני מן המציאות הקונקרטית ומאפשר לדנים במציאויות היסטוריות שונות להסתמך יותר ויותר על פרשנות כאילו הייתה תיעוד התרחשות רגיל. המציאות היא טקסט, והמחבר מת. הגבול בין פרשנות וחקר המציאות החל להצטמצם בביקורת הספרות והתרבות של צרפת של המאה ה-20 והמשיך משם אל תחומי מדעי האדם והחברה עד היום.
חשוב לומר כי לא בכדי זכו רעיונות אלה להשפעה כה עצומה. מדובר ברעיונות מעניינים, מתוחכמים, יפים ומפתים. הבעיה היא השימוש בהם ככלי חקירה עיקריים ולא ככלי ביקורת משניים. בהשפעת פרקטיקה מחשבתית זו פעמים רבות מדי הפרשנות הופכת לחזות הכל. וחשוב לומר כי נטיות למדניות אלה אינן מזיקות ומטעות רק למי שחפץ להבין את המציאות. הן מזיקות אפילו לכל מי שרוצה להבין טקסט, שכן הן מייתרות באופן עמוק את ההבדלים שבין פרספציה לבין מציאות.
כשבוע לאחר מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר 2023 נאם פרופ' ראסל ריקפורד (Russel Rickford) מהמחלקה להיסטוריה באוניברסיטת קורנל (שבה אני מלמדת כרגע) בהפגנה פרו-פלסטינית והדגים את הבעיה. נאומו זכה לפרסום מיידי, וזאת בגלל שלוש המילים שבהן בחר לתאר את הרגשות שעוררה מתקפת חמאס לדידו – It was exhilarating, ולאחר מכן – I was exhilarated. אבל אני רוצה להתעכב לא על אלה אלא על הטענות המבניות המאפיינות את מחשבתו של הפרופסור, כפי שהתבטאה בהפגנת הסטודנטים שהתקיימה מחוץ לקמפוס, ב-15 באוקטובר 2023:
"חמאס היטה את מאזן הכוחות. חמאס סדק את האשליה של הבלתי מנוצחים. זה מה שהם עשו. אתה לא צריך להיות תומך חמאס כדי להכיר בזה. חמאס שינה את תנאי הדיון. […] חמאס איתגר את מונופול האלימות. ובשעות הראשונות הללו [תחילת המתקפה], אפילו שנעשו מעשים נוראיים שעל חלקם ידענו רק בהמשך, עזתים רבים בעלי רצון טוב, פלסטינים רבים בעלי מצפון ששונאים אלימות,כמוני וכמוכם, ששונאים את הפגיעה באזרחים, כמוני וכמוכם, יכלו לנשום. הם יכלו לנשום, בפעם הראשונה מזה שנים. זה היה מרגש [It was exhilarating]. זה היה מעורר [It was energizing]. לולי התלהבו על ידי איתגור המונופול של האלימות, על ידי הטיית מאזן הכוחות, אז הם לא היו אנושיים. אני התרגשתי."
אפילו שיש כאן איזושהי הכרה בהתרחשות שהתחילה את רצף הארועים מאז השבעה באוקטובר, זוהי הכרה סימלית בלבד. מעין הנהון ראש לא מחוייב. עיקר העניין של ריקפורד הוא לא המציאות אלא אותו סמל של "הטיית מאזן הכוחות", זיהוי מושך לב של תבנית מחשבתית שניתנת לזיהוי במציאות ומתוך כך מקנה הקלה רבה למתבוננים, בנתנה אשליה זמנית של מתן הסבר מניח-את-הדעת למציאות הכאוטית. זהו ניתוח שעיקרו תאוריה (כפי שהיא מובנת בלימודי הרוח בשישים השנים האחרונות), הנשען על תבניות רעיוניים ופחות על ניתוח עובדתי.
בדומה למשפטו הידוע של וולף לפיו הפלישה היא סטרוקטורה ולא ארוע, העיקר עבור ריקפורד במתקפת החמאס הוא המבנה, לא הארוע. והמבנה הוא ערעור מונופול האלימות. הרעיון הודגם כנראה יותר מכל על ידי אותה תמונה מפורסמת שהציגה את הבולדוזר הנהוג על ידי פלסטיני, כשהוא משטח את גדר הגבול בין עזה לישראל (גבול שאנשים כמו ריקפורד, כמו אקדמיים אחרים במוסד זה ובמוסדות יוקרתיים אחרים, כלל אינם מכירים בלגיטימיות שלו). זוהי תמונה שאכן סימלה עבור רבים את היום הזה, בין אם כנצחון (לפלסטינים) ובין אם כאסון נורא ובלתי נתפס (לישראל).
בשעה שתמונה זו שודרה לעולם התבצעו פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות שקשה למוח נורמלי לעכל. אבל את המבנה אנו יכולים להבין, את שבירת הכלים כמבנה רעיוני ניתן לנתח, ניתן להעלות על נס וניתן להישען עליו כמוצאים שלל רב לניתוחים אינטלקטואלים למכביר, ולעוד שנים רבות קדימה.
היופי שבנאומו של ריקפורד הוא צלילותו הרעיונית, הנשענת על כנות רעיונית (אני ממליצה לקרוא את הנאום כולו). ועם זאת, הצער הגדול שנלווה לקריאת הנאום של היסטוריון זה הוא היעדר העניין הניכר של הדובר במציאות הקונקרטית.
לפי ריקפורד, באותו הנאום, "ישראל היא […] פרויקט ג'נוסיידלי (שכל כולו רצח עם), […] פרויקט התיישבותי קולוניאלי […] ישראל היא משימת מוות". למרבה האירוניה, בהמשך אותו הנאום קבל פרופ' ריקפורד על ש"הציונות" – שאותה הוא משווה ל"עליונות לבנה", עושה הומוגניזציה לאנשים. היא עושה זאת, לדבריו, לערבים, למוסלמים לפלסטינים וגם ליהודים. הפרופ' מאיץ בנו לזכור כי "ישנו גיוון פילוסופי אדיר בעזה, בשטחים הכבושים, בקרב הפלסטינים, בקרב הפזורה הפלסטינית: בגלל שפלסטינים הם בני אדם!" [הדגש במקור]. יש בזה משהו. הציונות, כמו כל תנועה לאומית, נוטה להומוגניזציה. אבל אני אסתכן ואומר שגם החמאס חוטא בכך לעתים, ופת"ח, ואפילו ריקפורד בעצמו כנראה לא טורח או מתעניין ללמוד על גווני ה"ציונים", הציונות, וישראל – שהיא כזכור "משימת מוות" ופרויקט של רצח עם.
וכך אנו רואים כיצד החשיבה התבניתית, המבוססת על תבניות במקום על ניתוח המציאות (ולא בנוסף), אשר אינה מתעניינת בעבר, ואפילו לא בעבר המיידי, אלא בעיצוב המוסר העתידי, מובילה לטעויות, שקרים, אבל גרוע מכל – לשנאה ולהתבצרות בעמדות.
אין לי ספק שריקפורד היה חותם בשמחה על משפט בסגנון "הציונות אינה ארוע, אלא מבנה", וכוונתו וודאי הייתה שזהו מבנה של מאזן כוח, של שעבוד, של אלימות מדינתית וטרור. אבל מההיסטוריה של הציונות ריקפורד ישמור מרחק. היא באמת לא כל כך מעניינת אותו. אותו מעניין שבירת מאזן הכוחות.
ועם כל זאת, מי שמקווה למצוא בספרו המבריק של אדם קירש הצדקה של דרכה של הציונות, של דרכה של מדינת ישראל, כנראה יתאכזב. בין היתר, לקראת סוף הספר, קירש מציג ומסביר בקצרה את ההיסטוריה הסבוכה של הציונות, תוך הכרה בנכבה הפלסטינית ובעוול שנעשה לערבים יושבי הארץ, ואף מציג הזדהות מסויימת עם נקודת המבט של הפלסטינים, הרואים עצמם כקרבנות המידייים של הציונות. אבל הספר אינו עוסק בכך. הספר עוסק בכשל האינטלקטואלי, או אולי אפילו הסירוב האינטלקטואלי, לעסוק בחקר הבנת המציאות שלא מתוך אותה נקודת שפל ודחק.
בפרק האחרון של הספר, שכותרתו "Justic and despair" חוזר קירש אל וולטר בנימין ואל חיבורו המפורסם "תזות על מושג ההיסטוריה" (שבו מוצג רעיון "מלאך ההיסטוריה" המזוהה איתו כל כך). בכתבו חיבור מפורסם זה היה בנימין כבר במצב של ייאוש עמוק ואימה גדולה, כפליט יהודי המנסה לנוס על נפשו מאימת הנאצים. בסופו של דבר, בנימין אף מחליט להתאבד, מתוך ייאושו. בתוך הקשר היסטורי-נפשי זה הציג בנימין את רעיונו המשפיע לפיו כל תוצר תרבותי, או כל תוצר ציביליזציוני, הוא תוצר של ברבריות. רעיון זה, שקירש כלל אינו מתכחש אליו, הפך בשכלולים שונים לתשתית מחשבתית חשובה עבור מסורת הביקורת התרבותית הפוסט-מלחמתית. הוא פותח באופן המשמעותי והמשפיע ביותר על ידי תאודור אדורנו ואחרים באסכולת פרנקפורט. פקפוק ואף איבה ל"תרבות", לציביליזציה, וזאת מתוך רגש חירום היסטורי שבו הוגים אלה היו נתונים בעקבות זוועות מלחמת העולם השנייה והאידיאולוגיה הנאצית, הפך להיות אחד המאפיינים החשובים של החשיבה הביקורתית של המאה נ-20 וה-21.
אדם קירש אינו מבקש לצאת נגד ביקורתיות זו. הוא אינו מבקש להכחיש את הברבריות, הוא גם לא מבקש לסלוח לה. בספרו הוא מבקש מחשבה אנליטית שתראה את התמונה המלאה, הוא דורש הגינות, ושמא אפשר לקוות איתו גם לבקיאות ולמדנות. הספר אמנם אינו משרטט את הדרך להגיע לשם. הוא מבקש להצביע על חלק מהתשתית המחשבתית שהובילה אותנו לכאן – לנקודה שבה אנשים כמו פרופ' ג'ודית בטאלר מאוניברסיטת ברקלי מצדיקים את מתקפת החמאס בשבעה באוקטובר מתוך הגיון מבני, תאורטי ולא היסטורי, אסתטי ולא אנושי, של הבנת המציאות. זאת הוא עושה בהצלחה ובתמציתיות ראויה להערכה.
אם בוחנים את הספר כספר פולמוסי, כי אז הספר משכנע את המשוכנעים, ולמעשה, דווקא היכן שיש נסיון להתמודד עם מתנגדי מדינת ישראל באופן ישיר, קירש אינו מצטיין ואינו מתמודד ברצינות עם טיעוניהם. אבל, כאמור, זהו אינו מוקד עניינו של הספר, ואילו עם משימתו העיקרית, קרי חשיפת התשתית המחשבתית הניצבת ביסוד חלק מהרגע ההיסטורי המשונה שאנו עומדים בו, הוא מתמודד באופן מעורר כבוד, אשר פותח שער לדיון נרחב.
ראו עדכונים נוספים ב"
אשפתון להמון 