התנהגותה של ישראל ולא מילותיו של יאיר גולן

רונה ברנס

בתוך הרעש הפוליטי הישראלי הבלתי נסבל, אנו הישראלים צריכים לדעת שמדינתנו הפכה למדינה השנואה ביותר בעולם המערבי. אמנם, הסיבות לשנאה זאת מורכבות, אבל אחת הסיבות היא בלי ספק התנהגותה של מדינת ישראל.

נכון הוא שרבים מדי בשמאל הישראלי מכחישים את חשיבותן המרכזית של סיבות נוספות לשנאה זאת – והמרכזית שבהן היא אנטישמיות מובנית, אשר במהלך ה-150 שנים האחרונות הופצה בכל העולם. אבל לא ניתן להכחיש את מרכזיות התנהגותה והחלטותיה של ישראל עצמה. שהרי, כפי שהזהיר אותנו דוד בן-גוריון בתחילת שנות החמישים, עתיד היהודים ייקבע לא על בסיס מה שיאמרו הגויים אלא על בסיס מה יעשו היהודים. בסוף, המעשים ניכרים. בדרך כלל זה לוקח זמן, וצריך התמדה במעשים, אבל בסוף הם ניכרים.

וזה מוביל אותי ליאיר גולן, שהאשים את ישראל לאחרונה שהיא נוהגת כמדינה לא נורמלית, אשר
"הורגת תינוקות כתחביב". בעקבות כך קמו רבים, ובעיקר כמובן חברי הקואליציה והממשלה, והאשימו אותו ב"בגידה", בגרימת נזק תדמיתי אדיר לישראל ואף בהדהוד קוסנפירציות אנטישמיות על אודות המדינה היהודית.  אין ספק – זהו משפט אומלל שלא היה צריך להיאמר. גולן הודה בזאת בעצמו והתנצל.

אבל צריך להדגיש כי העולם לא מעוניין כמעט בכלל במה שאומר יאיר גולן, כי הוא רואה את מעשיה של ישראל. הוא רואה ושומע את דבריהם של חברי הממשלה והקואליציה אשר ביניהם היו שכינו את תקופתנו תקופה של נסים ושל הזדמנויות, שקראו להחריב את עזה על יושביה בטענה כי אין בה חפים מפשע, והיו שקראו לסלק את תושביה הערבים ולקדם התיישבות יהודית בעזה. אבל יותר מכל, הוא רואה את התמונות מעזה, ושומע את הסיפורים מעזה, על משפחות שלמות שנמחקו, על ילדים גדועי איברים, על נשים הרות שנפגעו, ורואה את ההרס הבלתי נתפס של הרצועה. ולא רק בעזה. יום יום ובכל ערוצי התקשורת המרכזיים בעולם הגדול שומעים על  עקירת תושבים סיסטמטית בגדה המערבית, כדי לפנות עוד אזור בטוח למתנחלים יהודים, כדי לייצר אזורים "נקים מטרור" כביכול, העולם שומע ראיונות (אמנם, שפעמים רבות מוצגים במסגרת לא הוגנת – אבל עדיין) עם מתנחלים קיצוניים אשר באדנות טיפוסית המוזנת מהעת הפוליטית הנוכחית מספרים בגאון על שאיפותיהם להקים את בית המקדש השלישי במקום המסגדים שעל הר הבית (ראו למשל כתבה מהעת האחרונה ב-גארדיאן). העולם יודע על התכניות המפורסמות של ממשלת ישראל להקים עוד ועוד התנחלויות יהודיות בגדה המערבית, שאותה היא טוענת שאינה מספחת. כחצי מליון ישראלים חיים היום בשטח (מזרח ירושלים, יהודה ושומרון, הגדה המערבית) אשר בתוכו מונהגים חוקים נפרדים לערבים פלסטינים ולישראלים. איך אנו נותנים לזה לקרות?

אמנם, אני משתמשת בביטוי "מתנחלים קיצוניים" אבל העולם רואה באנשים הללו את ישראל. וכן, אין ספק שיש סיקור מאסיבי שמבקש לצייר את ישראל כולה בצבעי האג'נדה המתנחלית הקיצונית ובאמצעותה לקעקע אותה כמדינה לא-לגיטימית, אבל מאחר ושניים מהשרים הבכירים ביותר שבממשלת ישראל שייכים לקיצוני הקיצוניים של הקבוצות הדתיות והאלימות ביותר בחברה, קשה להכחיש פירוש לגיטימי זה של המציאות. האם הישראלים אינם מפרשים באופן דומה את החברה הפלסטינית?

בנאום בטקס הסיום של בוגרי ישיבה יוניברסיטי בניו-יורק שנשאה לאחרונה רחל גולדברג-פולין, אמו של הירש גולדברג-פולין זכרו לברכה, היא הזכירה לנו כי מה שמגדיר אותנו כבני אדם אינו מה שאנו חושבים, ואינו מה שאנו אומרים, ואינו מה שאנו מאמינים בו, אלא רק מה שאנו עושים. כל עוד הישראלים מאפשרים, במעשה או במחדל, לאג'נדה ההרסנית, האלימה והרשעה של המתנחלים מעדת סמוטריץ' ובן-גביר לשגשג ולהיהפך לאג'נדה המובילה של מדינת ישראל, האשמה היא על הישראלים, עלינו.

אנו, הישראלים, אוהבים להצביע על הפלסטינים ולטעון כלפיהם שהם לא הצליחו לייצר הנהגה שוחרת שלום, ובמקום זאת אפשרו לקיצוניים ביותר, לאלימים ולדתיים-הפונדמנטליסטיים ביותר להשתלט עליהם. ומה איתנו? האם איננו צועדים בדרכם? האם איננו מאפשרים לאנשים שהיו מעורבים בטרור, לקחת חלק בקודש הקודשים של הדמוקרטיה הישראלית? איתמר בן-גביר, האיש שבנערותו הוקלט זמן קצר לפני רצח ראש הממשלה רבין כי "נגיע גם אליו", הוא השר האחראי על המשטרה, ובסך הכל, עולם כמנהגו נוהג.

כחברה חפצת חיים עלינו להקיא מתוכנו את אלה המבקשים למחוק את תרבותם וזכויותיהם של הערבים כדי לאפשר תרבות יהודית אקסקלוסיבית בארץ ישראל. אנו צריכים לחזק את החלקים בתוכנו שפועלים לשלום, לדו-קיום, לכבוד בין העמים, תפיסת עולם המאמינה באדם, המכבדת אותו והמפתחת אותו.

נכון, גם אם מדינת ישראל תצליח להתגבר על הכוחות השפלים המושכים אותה מטה אל התהום, חלקים חשובים במדיה העולמית עדיין ימשיכו להיות נגד המדינה היהודית, וחלקים עצומים בעולם הערבי והמוסלמי ימשיך לשנוא אותנו בשלהבת אדירה, וחלקים לא מעטים בעולם המערבי ימשיך אף הוא בכך. אבל כך היה גם בעבר, ואנו יכולים להתמודד עם זה, עם כי הידיעה על ההכרח בהתמדודות זאת מסב צער רב.

אבל לפחות היהודים יעשו את מה שנכון לעשות. ומה שנכון הוא להושיט יד לשותפינו האזוריים ולא לצפות שנוכל לחיות פה על בסיס הטלת אימה בלבד ועל בסיס איזו עליונות צבאית, שלא בהכרח תחזיק לנצח. עלינו להיות חזקים מול אויבינו אבל במקביל, עלינו לייצר דרך שתאפשר לנו חיי כבוד הדדי, וחיי שלום אמיתי, מתוך שותפות שתוכל להיבנות – של אינטרסים משותפים, המבוססים בראש ובראשונה על השאיפה לחיים טובים.

מדינת ישראל נוצרה כדי אפשר ליהודים קיום מכובד בתוך העמים. שאיפה צנועה ופשוטה זו הייתה סוד משיכתה האדיר עבור יהודים רבים מכל העולם. הם לא הגיעו לכאן כדי להקים את המקדש וכדי לחיות על כל שטחי ישראל התנכ"ית, ורובם היו מתנערים מהציונות לו מנהיגיה היו אנשים הדומים למנהיגי מדינת ישראל היום. על צאצאי היהודים ההם, שחברו לציונות ולהקמת מדינת ישראל, להתנער מהקיצוניים שתפסו את עמדות ההנהגה ומבנימין נתניהו אשר משיקוליו הצרים מאפשר כל זאת.

צילום מסך מתוך:
https://x.com/harnevo/status/1928085216540705158

במה עוסק הסרט "אין ארץ אחרת"?

וגם – על מעמדות, דיכוי ואחריות

רונה ברנס

לאחרונה חזר הסרט זוכה האוסקר "אין ארץ אחרת" לכותרות בשל תקיפתו ומעצרו של אחד מבמאי הסרט, מר חמדאן בלאל, וזאת בעקבות עימותים שפרצו לאחר מתקפה של מתנחלים יהודים על תושבים פלסטינים בכפר סוסיא, בגיבוי הצבא והמשטרה, לפי הדיווחים. דיווחים אלה הודהדו בכל העולם, מעל חלק מהבמות הנחשבות ביותר. וכך, ברגע אחד, ניכרה משמעותו הגדולה של הצלחתו האדירה של הסרט בעולם. ניכר כוחו של סיפור.

אבל במה עוסק הסרט?  זהו סרט על יחסי כוחות, בין מדינה כל-יכולה לאנשים החלשים ביותר הנתונים למרותה. אנשים שהמדינה, מדינת ישראל, מכתיבה כל צעד ואפשרות בחייהם ובחיי ילדיהם לדורות, אך מצד שני מכחישה את אחריותה כלפיהם. הנשק היחיד שיש ליחידים הנלחמים בכוח מדינתי במצב זה (מלבד אלימות) הוא דעת הציבור. ולכן קריאת הקרב של באסל עדרא, גיבור הסרט ותושב הכפרים, היא "אני מצלם אתכם!", "אני מצלם אתכם!" לחץ ציבורי ודהלגיטימציה ציבוריים הוא ההון היחיד שהם יכולים לקוות לגייס.

לכן זהו גם סרט על מעמדות חברתיים ועל הייאוש הנובע מחוסר שליטה בגורלך. האנשים המתועדים באחד הכפרים של האזור המכונה מסאפר יטא שבדרום הר חברון הם לא רק האנשים החלשים ביותר בחברה הישראלית (גם אם אינם אזרחיה הרי שהם מחתככים בה יום יום), אלא הם נמנים על האנשים החלשים ביותר בעולם כולו. הם אנשים ללא מדינה, הנתונים בשטח אשר מדינה אחרת טוענת לבעלות עליו ודורשת את השימוש בו.

זהו גם סרט על זמן, ועל תפיסת הזמן המשתנה בין אנשים, בין יכולות חברתיות, בין בעלי הכוח ובין אלה שחיים מחוץ למעגליו האפשריים. "אתה רוצה שהכל ייגמר מהר, תוך עשרה ימים", אומר-מגחך באסל ליובל אברהם, שותפו לסרט, "אבל זה נמשך כבר שנים", מסביר לו באסל את המציאות של חייו, "אתה לא תצליח", הוא קובע לבסוף. יובל מחייך בתשובה. במובנים מסויימים, בסופו של דבר יובל דווקא כן הצליח. מציאות חייהם של התושבים בכפרים אמנם רק הוחמרה בשנים האחרונות, אבל שוועת הפלסטינים באזור, אשר סיפורו של באסל נתפס כשיקוף שלה, נשמעת היטב בימים אלה בכל העולם.

הריזנטמנט הישראלי כלפי הסרט ברור. הסרט מציג נקודת מבט ספציפית, צרה, המתמקדת באחד המקומות הכי אומללים שתחת ריבונותה של מדינת ישראל דה פקטו. התמונה לא מחמיאה. בנוסף, במחצית הראשונה של הסרט, סמוך להתחלה (דקה 14 בערך) אומר באסל הקול המספר והמוביל של הסרט, כי הוא גדל בחברת פעילי שמאל, אבל הוא לא מציין את העובדה שאלה היו פעילי שמאל ישראלים. אביו של באסל מציין זאת בהקלטה ישנה אבל הוא לא. עבור ישראלים רבים, זהו איננו פרט שולי אלא מאפיין קלאסי למחיקת המורכבות הפוליטית הישראלית. נוכחותם של יובל אברהם ורחל שור מאופיינת באופן דומה. אבל סרט הוא איננו מציאות והוא איננו אמור להתמודד עם כל התמונה הרחבה של הסיפור הישראלי והפלסטיני שהוא אכן הרבה יותר מורכב מהסיפור המוצג בסרט. סרט הוא כן חלק ממציאות, והוא תמיד פרשנות. וכפרשנות – ופרשנות על החברה הישראלית במיוחד, הסרט "אין ארץ אחרת" ראוי לדיון רחב ולצפייה רחבה. מי שמתנגד להקרנת הסרט "אין ארץ אחרת" מפחד מעימות עם המציאות העגומה שעליה אחראית מדינת ישראל.

"אנחנו רוצים לחיות!" צועק אחד התושבים המבוגרים יותר באחד מסבבי ההריסה המרובים של מבני אזורי הכפרים המתועדים בסרט. הם רוצים לדעת למה מהרסי הבתים שלהם יכולים לחיות והם לא. חמדאן בלאל, שנעצר לאחרונה כאמור, ואשר באופן מעניין דווקא מביע את חשדנותו כלפי אברהם לאורך הסרט, אף מציג לו משוואה נוראה זו: הפלסטינים בונים לישראלים את בתיהם, ואילו הישראלים הורסים לפלסטינים את בתיהם.

אי אפשר שלא להיחרד מיחסי הכוחות הללו, שישראלים יכירו מייד בנכונותם, גם אם יש הצדקות שניתן להציג למציאות הנוראה והכואבת הזאת. הישראלים נוטים להיאחז פעמים רבות בטענה שלו הדבר היה תלוי בהם המציאות הייתה שונה. לא הייתה אלימות. הם לא רצו בכל זה. הם לא רוצים מלחמה. זוהי טענה שמשקפת תפיסת מציאות עמוקה ומושרשת אצל ישראלים רבים. עיקר הבעיה בתפיסה זו היא שיש בה התנערות שערורייתית מאחריות. הסרט מנסה לגעת גם בזה באופן בלתי ישיר.

לקראת סוף הסרט משוחח יובל עם באסל. יובל מפריח חלומות לאוויר לגבי מציאות אחרת: שתי מדינות, מדינה אחת, אפשרויות החרות הגלומות בעתידים כאלה. הקו השווה בין חלומותיו שאליו הוא מנסה להזמין את באסל הספקן הוא שוויון. ואכן שוויון הוא נושא נוסף ואולי המרכזי ביותר שבו עוסק הסרט החשוב הזה. שאלת השוויון והאזרחות במצב של מדינה שמרשה לעצמה לנהל חיים של אנשים שאינם אזרחיה תוך התנערות מאחריות לגורלם.

ראשוני הלאומיים היהודיים, עוד לפני כינונה של התנועה הציונית, הבינו היטב שאין לאדם המודרני יכולת לעמוד כאדם שווה בעולם, כאזרח העולם, ללא שייכות לגוף לאומי משלו. בר בורוכוב כתב כי לשאלה הלאומית יש קדימות על פני השאלה המעמדית כי אין פתרון לשאלה המעמדית של השוויון ללא פתרון השאלה הלאומית. זהו הבסיס גם עבור פלסטינים רבים. לצערנו, העולם שבו אנו חיים הוא עדיין עולם לאומי, וקביעות אלה עדיין נושאות אמת. אבל האמת הזו נכונה לא רק ליהודים.

ישראלים צריכים לצפות בסרט זה, לדון בו, להתווכח עליו, לחשוב עליו, ולקחת אחריות על מראה עיניהם. מה הפתרון שמציעים יוצרי הסרט? הם אינם מציעים פתרון, אלא הצצה למציאות חיים כפי שהם חווים אותה. זהו המנדט שלהם. המנדט של הציבור הישראלי הוא להשתמש בהזדמנות הזו שהסרט הזה נותן לו, להשכיל וללמוד, ולהוסיף את הידע לגיבוש תודעה אל עבר שינוי, לעולם טוב יותר שיהיה הוגן יותר לאנשים חפצי השלום והחיים שבין הים והנהר. איך עושים זאת אם גם מאמינים בהכרחיותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית? זוהי שאלה גדולה, אבל גודל האתגר אינו סיבה טובה מספיק להתעלמות ולהתנערות מאחריותנו, כישראלים, כיהודים ישראלים, אשר בשמנו מדינת ישראל מנהלת את מדיניותה המקדמת באגרסיביות ובאלימות התיישבות יהודית על ערבית אפילו בשטחים שאינם שלה באופן רשמי.

הפילוסוף האמריקאי ג'ון רולס סבר שכדי לתכנן חברה טובה עלינו לוודא שכל מקום וכל מעמד חברתי וכלכלי שאדם ימצא עצמו בו יהיה ראוי. גם המקום הירוד ביותר בחברה, הכי פחות נחשק, עדיין צריך להיות ראוי. כל הנושאים הללו, הלבטים והקשיים הללו, עולים בין השיטין מבין צילומי הסרט ורגעי המציאות העצובה המתוארים בו. כישראלים, עלינו להישיר מבט ולהתמודד עם המציאות הזאת באופן כן ואמיץ, ולפעול לשינוי.

הסרט "אין ארץ אחרת" זמין לצפייה ישירה דרך האתר שיחה מקומית

הטובות לעסקנות

רונה ברנס

המילה עסקנות לא תמיד נשאה את האופי השלילי, המבזה, שהיום היא נושאת בקרב דוברי העברית המודרנית. במשך שנים רבות פירוש המילה היה בפשטות "פוליטיקאי". אף על פי שכדרכו של עולם היא שומשה כמילת גנאי בפי המגנים את התנהלות הפוליטיקאים, זו לא הייתה בהכרח מילת גנאי כשלעצמה, כפי שהפכה להיות ברבות השנים במידה רבה.

עסקנים – כלומר אנשים שמתעסקים בעניינים פוליטיים שונים, ענייני ציבור, הדברים האפורים אשר מנתבים את החיים של רבים כל כך, ואשר מעטים כל כך עוסקים בו ושולטים בו.

נזכרתי במילה זו לאחרונה ובשימושיה השונים בהקשר הפוליטי של ישראל של ימינו, אשר בראשה עומד כנראה אחד העסקנים המוכשרים ביותר, ואחד המדינאים והמנהיגים הכושלים ביותר (אם לא הכושל ביותר) שידעה ישראל. מר בנימין נתניהו, העסקן הבכיר במדינה. אבל בעסקנות צריך להילחם בעסקנות.

אנחנו, הצד הישראלי — ובעיקר הרוב היהודי — שרוצה לחתור לשלום עם שותפינו לארץ הערבים הפלסטינים מתוך שאיפה לחיים טובים מכובדים ומכבדים, צריכים עסקנים טובים, משלנו. אנחנו צריכים אנשים המיומנים במשאים ומתנים, בויכוחים, בדמגוגיה, המוכשרים במשחק התחפושות הנקרא פוליטיקה. אין לחמוק מהמשחק, וכפי שלמד הציבור הליברלי בישראל בשנים האחרונות, גם לא ניתן לחמוק מהמשחק. אם כבר, עדיף לפעול כך שהחוקים יהיו בדמותך ולא בדמות חברך הערמומי, הרוצה לנצח בכל מחיר ויהי מה.

עת לכל דבר, וזוהי העת לפוליטיקה, פוליטיקה "אפורה", פוליטיקה עסקנית, פוליטיקה מוסדית. פוליטיקה של חירוף נפש בירוקרטי, פקידותי, אפרורי, למען הטוב. פוליטיקה שכזאת ראינו למשל במשא ומתן של יאיר לפיד לכינון מה שכונה אז "ממשלת השינוי". התוצאה הייתה אפרורית, לא מרגשת מבחינה אידיאולוגית, לא מפיחה תקווה מבחינה מוסרית (חתירה לשלום אמת על בסיס סיום תנאי הכיבוש עם הפלסטינים). השמאל הישראלי נהנה כל כך ללעוג להשגו של לפיד, וללפיד עצמו (מקור ההנאה והפיתוי מובן לחלוטין). אבל צריך להיות עיוור במידה מסויימת או שקרן במידה מסויימת כדי להכחיש שאכן היה שינוי באוויר. השינוי אולי היה רק שינוי אווירה, אבל ביחס לאווירה האולטרא-רעילה ומדכאת שאנו חיים בה מאז 2014 , היה זה שינוי מורגש, וחשוב. התקציבים לא הוסתו באופן גס ובוטה הרחק מטובת הציבור ולטובת מגזרים צרים שאינם תורמים לפי כוחם הפוטנציאלי, או למגזרים בעלי אג'נדות אנטי-מדינתיות, אנטי-דמוקרטיות (כמו מטרותיהם של אורית סטרוק, בן-גביר ושותפיהם הרבים), או לטובת אינטרסים אישיים מושחתים (פארסת כנף-ציון היא דוגמה אחת לכך, שיפוצי הבית בקיסריה היא דוגמה אחרת).

אידיאל הדמוקרטיה המערבית המודרנית — המושתתם על זכויות אזרח וזכויות אדם, ואשר ראשיה ומנהיגיה אמורים להימנות על מיטב אנשיה של החברה, ואמורים לפעול למען האזרחים המרכיבים אותה — בנוי על נכונות של יחידים לשרת את הציבור באמצעות כשרונותיהם, לתרום את כשרונותיהם לטובת הכלל. כדי לפתח מעמד מיוחד כזה של אנשים, יש לדבר על חשיבותו העליונה, יש לטפחו ויש לתגמלו.

הדור שלי, ילידי שנות השמונים של המאה ה-20, מנסיוני האישי וממה שראיתי סביבי, לא התחנך על האתוס הזה. כך גם הדורות הבאים שהתחנכו בארץ. התחנכנו על "אהבת הארץ" (לדעת ולשנן שאין לנו ארץ אחרת!), על הנכונות והגבורה להקריב את חיינו למענה בשדה הקרב, אבל לא על הגבורה שבנכונות להקריב את רצונותינו הפרטיים למען הטוב הכללי באמצעות עבודה יומיומית ולא "הרואית". לא התחנכנו לחשוב מגיל צעיר על מנגנונה האמיתי של חברה אשר מנוהלת לטובת תושביה, וכיצד מתרחשת תופעה מרהיבה זו אשר שנותיה בהיסטוריה – כמושג פוליטי מקובל – קצרות כל כך.

מאז ראשית 2023 ובחודשים הכואבים שמאז ה-7 באוקטובר, ישנה תחושה שמתהווה תנועה מסויימת לכיוון החייאת או טיפוח בראשיתי של האתוס השירותי, של נבחרי ציבור כאנשים ראויים, כטובים ביותר הבאים לשרת את ציבור בוחריהם בכנות ובנאמנות. למרות נחירות הבוז של השמאל האינטלקטואלי, רבים רואים בשקמה ברסלר ובדומיה מבין מנהיגי המחאה — את הטובים ביותר של החברה הישראלית. דמויות מופת שאפשר ללכת אחריהן ואפשר לבטוח בכוונותיהם. אנו רואים תנועת התגייסות מתרחבת של האליטות המשכילות והכלכליות גם עכשיו, עם הבהובי התגייסות של אנשים מהסקטורים הפרטיים החזקים ביותר באוכלוסייה (אותם סקטורים ששאבו בעשורים האחרונים אל תוכם את ה"מצליחים" וה"חזקים" ביותר במונחי השוק והפוליטיקה), לכיוון נכונותם להיכנס לעולם העסקנות והפוליטיקה. אנשים כמו אייל וולדמן, נעם ברדין ועוד. ואכן, אך טבעי הדבר (ואף לכך יש מסורת ארוכה) כי נבחרי ומשרתי הציבור יהיו אנשים אשר כבר הספיקו לעשות לביתם, ועתה הם פנויים במחשבתם לעסוק בשיפור סביבת חייהם למען צאצאיהם והחברה שבה יחיו.

כדי שישראל תתאושש תנועה זו לכיוון יצירת מעמד נבחרי ציבור ראויים הפועלים למען בנייתה של חברה דמוקרטית בארץ ישראל, צריכה להתגבר ולהתעצם עד שנראה יותר ויותר עסקנים משובחים, עסקנים למופת, מהצד שלנו בפוליטיקה עצמה (לפני ומאחורי הקלעים). יש לעודד ולתגמל את הטובים והטובות ביותר כדי שיתגייסו לפוליטיקה ולעסקנות, כי זהו צו השעה.

ייחול זה אולי נראה כמו דבר זניח ופעוט לייחל לו – עסקנים הגונים, מעולים וממולחים "מהצד שלנו" – אבל אני אסתפק בזה, לעת הזאת לפחות.

בחזרה ללאומיות

רונה ברנס

גירסה מקוצרת של מאמר זה פורסמה גם בהארץ

בימים האחרונים מצאתי עצמי נזכרת שוב ושוב דווקא בשיר "באב אל ואד". נזכרתי בסבתי ובסבי שלחמו על הארץ. סבתי, שלי טלבי, שהייתה חברת הפלמ"ח, השתתפה בשיירות לירושלים. חשבתי הרבה על הפחד ועל האומץ של הצעירים הללו. תהיתי על קנקנם. תהיתי על קנקני. חשבתי על סבי, בנו הייפרמן, שלחם בשורות ההגנה בלטרון, והיה קרוב מאוד לאבד את חייו בקרב. זוהי מורשת של אומץ בשדה הקרב, של תעוזה, של התמסרות לדרך.

יש עוד רעיונות גדולים וחשובים שמלווים אותנו ושצריכים להתוות את דרכנו בדמוקרטיה הישראלית, אבל ההשראה של דור הסבים וסבתות, מקימי מדינת ישראל ולוחמיה הראשונים, היא עדיין חלק מזה. הרעיונות הללו הם עדיין חלק ממה שהסופר והמשורר האמריקאי רוברט פן וורן (Penn Warren) כינה "ההיסטוריה המורגשת" שלנו (felt history). אני יודעת שיש אנשים שחושבים שאם אתה מתרגש או מתרגשת בשמעך את "באב אל ואד" זה הופך אותך ללאומן/נית, הנופל/ת בפח הקיטש הנלוז, אימפריאליסט/ית חסר/ת מודעות עצמית. יש אנשים שמסרבים להכיר במורכבותה של ההיסטוריה. אבל האמת היא שאין אומץ כמו אומץ בשדה הקרב, אל מול המוות. יש מקרי אומץ רבים אחרים, אבל זהו מקרה מיוחד של אומץ. הנכונות ללחום, למרות הפחד. רבים בשמאל הישראלי, כמו גם בשמאל הבינלאומי, נרתעים מכך, אבל חברה שאינה מכירה באומץ ליבם של חייליה אין לה עתיד, וגם היא אינה ישרה עם עצמה.

זה לא אומר שצריך לקדש את המלחמה, או לקדש את המוות (כפי שמדינות לאום נוטות לעשות). להיפך. עדיין, ובמקביל, צריך להיאבק ככל יכולתנו ותמיד כדי למנוע את המלחמה, ובוודאי את המשך המלחמה. בוודאי את המשך המלחמה שבתוכה אנו מצויים, שלמרבה האימה, נראה שנמשכת בצורתה הנוכחית בעיקר בשל מניעים פוליטיים זרים. אנחנו – כחברה, כישראלים וכישראלים יהודים – לא נאבקים מספיק כדי להפסיק את המלחמה, לא נאבקים כדי למנוע את המלחמה הבאה, לא נאבקים מספיק כדי לדרוש את שובם של החטופים שלנו, השבויים בעזה. אין ספק בכך. אבל בתוך חיפושי הדרך של השמאל הישראלי והשמאל-מרכז הישראלי אסור לנו לאבד את הכוח הפוליטי החזק שגילינו בימי המחאה שקדמו למלחמה. השמאל הישראלי לא יכול להרשות לעצמו לאבד שוב את הלאומיות.

*

ואכן, הרתיעה האינסטינקטיבית כמעט, והמובנת, של רבים בשמאל מהמיליטריזם הישראלי, השזור בחברה היהודית הישראלית למן יומה הראשון, קשורה גם לאחת מן הבעיות הדומיננטיות בחברה הישראלית בעשרים השנים האחרונות. וזוהי הפניית העורף ללאומיות על ידי מי שמכונה שמאל ומרכז-שמאל (כאן אני מתכוונת לאנשים שמחזיקים בתפיסות עולם הומניסטיות ביסודן ובנכונות, ברמות שונות, לוויתורים למען השלום, ומאמינים כי השלום עם הערבים והערבים הפלסטינים הוא הכרחי להמשך קיומה של מדינת ישראל).

חלק מהפניית עורף זו היא תחושת ניכור אינסטינקטיבי מהנפת הדגל, מפטריוטיזם על צורותיו השונות, וגם, בהדרגה, ממוסדות המדינה ומהשתתפות פעילה בפרויקט הלאומי ואף המדינתי. כל אלה מובנים לאור מה שנתפס אצל רבים כהסתאבות מוסדות המדינה, ולאור התרחקות המדינה, על מוסדותיה, מהמסורת ההומניסטית, שהיסטורית ומהותית הייתה חלק משמעותי וקריטי מהתנועה הלאומית שהובילה להקמת מדינת ישראל. תחת מסורת הומניסטית זו הועדפה יותר ויותר המסורת הדתית-משיחית, תהליך שהגיע לשיאו עם הרכב הממשלה הנוכחית.

אחת התופעות המשמעותיות ביותר שקרו במהלך המחאה נגד ההפיכה המשטרית לאורך שנת 2023 , עד ה-7 באוקטובר, היה השיוך מחדש של דגל ישראל למחנה השמאל והמרכז. הוצאתו של הדגל מהמונופול הימני, הלאומני, האלים והמשיחי, והחזרתו אל הלאומיות הפטריוטית, האזרחית, שלמעשה, גם אם לא הצליחה להתנסח במילים ברורות, נותרה רצויה כל כך למרבית אזרחי ישראל הרואים עצמם בשמאל ובמרכז הפוליטי. אנשים רבים הרגישו הקלה להיות מסוגלים להזדהות מחדש עם אותו רגש פטריוטי, לאומי, המשמעותי כל כך לסולידריות החברתית במדינה המודרנית המתפקדת. רבים אף ראו בדגל סיבה לצאת לרחובות. ראו בכך מעין כיבוש מחדש של המרחב הציבורי, של מרחב הפעולה הציבורי. הכרזה על תפיסותיהם הפוליטיות והאנושיות כעדיין לגיטימיות במרחב הפוליטי הישראלי. ועם זאת, עצם ההיאחזות המשמעותית בדגל כסמל המחאה אין משמעותה שהמחאה הייתה מחאה של יהודים למען יהודים, כפי שחבריי בשמאל האינטלקטואלי אוהבים מאוד לטעון. לא. זה אומר שזו הייתה מחאה שניסתה להיות מחאה לאומית דמוקרטית במדינת הלאום של העם היהודי. אך טבעי הוא שהלאומיות, עבור רבים, נותרה המכנה הפוליטי המשותף החזק ביותר בקהילה שמרכיבה את מדינת הלאום.

ואכן, זה לא מושלם,  וכן, ישנן שאלות רבות שעולות נוכח רגש לאומי חזק זה: כיצד לשתף בו את אזרחי המדינה הערבים? כיצד להתמודד עם הכיבוש בגדה ועם המצב בעזה? כיצד להתמודד עם דרישותיהם הלאומיות של הפלסטינים בכלל? ועם הזרמים הקיצוניים בצד הפלסטיני? כיצד להתמודד עם חוליי הבדלנות הלאומית היהודית נוכח העובדה שהיהודים צריכים בהכרח לחלוק את אדמת ארץ ישראל עם שכניהם, שותפיהם בכוח ובפועל, הערביים, והאזרחים הערביים והפלסטינים במדינת ישראל? שאלות קשות. אבל הדרך להתמודד איתן אינה נסיון שווא לזנוח את הרעיון הפוליטי החזק ביותר שעדיין מניע רבבות אזרחים לפעולה.

*

אנשים בשמאל האינטלקטואלי, אוהבים לקרוא לאנשים כמוני שמאל"ץ – שמאל ציוני. כשראיתי כינוי גנאי זה לראשונה, לפני שנים רבות בהערה לאיזה מאמר שכתבתי, התפוצצתי מצחוק. אין ספק שיש בזה משהו, בכינוי הזה, אבל מה לעשות שאני בשלי. אין קיום, אין דרך להמשיך להתקיים בלי השמאלץ הזה: להכיר בלאומיות כמכנה פוליטי משמעותי וחשוב, לתת לו מקום, ולאפשר לו להתוות את הדרך הפוליטית והחברתית. ועם זאת לדאוג לכך שלאומיות כדרך פוליטית וחברתית תחבור לערכים הומניסטיים וליברליים אמיתיים, של אהבת האדם באשר הוא אדם, אהבת החיים, שנאת קידוש המוות, שנאת המלחמה לשם המלחמה וכמובן רדיפת הצדק הישר והטוב, בנסיון לדחות ולבער כל זכר לשחיתות שלטונית ומוסרית. חלק מזה היא גם מציאת פתרון יצירתי לבעיה הלאומית שיש בארץ ישראל בין שני העמים הרוצים לחיות בה כשני לאומים, עם ישראל והעם הפלסטיני. חלק מן העם הפלסטיני חי כבר כאזרחי מדינת ישראל, וגם לכך יש לתת מקום וגם על כך יש לתת את הדעת.

כל זה אומר שייתכן והלאומיות הישראלית תצטרך להשתנות, להתרחב, להיות מורכבת אפילו יותר ממה שהייתה עד כה. אבל המחנה הליברלי אינו יכול להרשות לעצמו לדבר בשפה אחרת. השפה הלאומית, החתירה לסולידריות הפוליטית אשר הלאומיות היא הכלי הברור ביותר שלה בעידן הנוכחי, חייבת להיות גם שפתו של השמאל הישראלי, לפחות לעת עתה. בהמשך, ואם נתמיד בדרך ההומניסטית לאורך שנים רבות, אולי יוכלו הדברים, המחשבות והלבבות להבשיל ולקבל אל תוכן גם צורות פוליטיות חדשות ושונות. פוסט-לאומיות. מי יודע. אבל לעת עתה, המחנה הליברלי, ובכלל זאת השמאל הישראלי, חייב לחזור לשפה הלאומית, חייב להראות נאמנות רעיונית לסולידריות הלאומית הישראלית, שעדיין מהווה את המכנה הפוליטי הרחב ביותר בחברה הישראלית.

לחזות במימוש האיום "איטבח אל יהוד" ולהמשיך לחתור לשלום

רונה ברנס

מאמר זה פורסם גם באתר העוקץ

1.

"איטבח אל יהוד" – רוב תושבי מדינת ישראל היהודים אינם יודעים ערבית. אולם כולם מכירים את קריאת הקרב הזו, הנפוצה מאוד בהפגנות זעם ברחובות בחלקים ערביים שונים, בגדה המערבית, בעזה, בארצות ערב. אלה הן מילים מקפיאות דם עבור דוברי העברית היהודים. המילה העברית "טבח" כה בולטת בה וכה נוקבת בה, כה מאיימת, כה אלימה.

אני זוכרת את עצמי כילדה שומעת ונחרדת, מבועתת עד אימה בשומעי אותה בערוצי החדשות. כך יעשו לנו כל הערבים, לו רק תינתן להם ההזדמנות. על אמירה זו, על הבטחה מאיימת זו, פחות או יותר, גדלתי. אבל האמת היא שבכל השנים, גם שנות הפיגועים, לא נראה שהתממשה האמירה המחרידה הזו באמת. היו מעשי טבח בארץ ישראל ההיסטורית. היו מאורעות 1921, שבהם, כידוע, נרצחו הסופר יוסף חיים ברנר וחבריו  — אחת מן הגופות הושחתה כליל והועלמה על ידי הערבים, היו מעשי טבח ידועים ומזעזעים בפוגרום הידוע בחברון, בשנת 1929, והיו עוד סיפורים מאז של מוות נורא, ואף תוך כדי התעללות והשחתת גופות. הסיפורים על השחתת הגופות, אשר היו מוכרים וידועים, תרמו לאימת המוות המיוחדת מידי הערבים.

על הסיפורים האלה רבים מאיתנו, הישראלים היהודים, גדלנו והתחנכנו. ובכל זאת, נדמה היה לנו כי כל הנוראות הללו, אולי למעט הטבח בחברון, עדיין לא מימשו את הפחדים העמוקים שנטמעו בנו לשמע המילים "איטבח אל יהוד". משהו נורא, קולוסאלי, חורבני. הייתה אינתיפדה, היו פיגועים, היה טרור. אבל הם לא באו לטבוח בנו. האיום לא מומש. עד ה-7 באוקטובר. שאז מומש האיום,  וכל הנורא שאפשר לדמיין, ושאנשים נורמליים לא רוצים לדמיין, גם לא בסיוטיהם, כל אלה התממשו. הייתה זו הצגת תכלית שחורה, רעה, טהורה של איטבח אל יהוד. שחיטת היהודים, שחיטת הילדים, אונס נשים ונערות וכן ההנאה משחיטתם ומן ההתעללות. כל החששות התממשו. כולן.

ביום ה-7 באוקטובר היה חוסר סדר ובלאגן. כידוע, לא רק לוחמי חמאס נכנסו לשטחי ישראל. לא רק אנשים שעברו אימונים צבאיים במטרה לשמש כוח צבאי הרסני, אלא גם  מזדנבים למיניהם. אזרחים, גברים בגילאים שונים, גם נשים, שאיבדו כל אחיזה במושכות המוסר ונפלו למחשכי הקיום. הם אנסו, בזזו, הרגו, התעללו. נפשם האנושית לא סייעה להם ולקרבנותיהם. ממש כמו בסיפורים ששמענו על השחיטות הגדולות של היהודים באירופה, שבוצעו גם הן בחלקן הגדול על ידי המון מוסת, משולהב, עני וקנאי ביהודים. בדרך כלל, לא על ידי לוחמים מאומנים.  

2.

"יום יבוא וזה הפלח הערבי המדוכדך, האובד בעניו, ימצא דעת, יפקח עיניו, ויראה לפניו מושבות עבריות פורחות ואנשים בהן מעט. הוא יראה וידע כי ידיו שלו, כי זיעת אפו שלו עשו את כל השפע הזה, והוא ימצא פתחון פה להשמיע גלוי, ולעין כל, את תביעותיו על השפע הזה…"[1]

את הדברים האלה כתב בשנת 1904 מנחם אוסישקין בחיבורו הידוע "הפרוגרמה שלנו", שבה ניסה להציע פרדיגמה חדשה להתנהלות היישוב היהודי בארץ, תוך קידום הרעיון של "עבודה עברית" ו"כיבוש העבודה" – בניגוד למצב הקיים דאז שבו רוב עבודת הכפיים ביישובים החקלאיים היהודים נעשתה על ידי ערבים.  עזתים עניים רבים קינאו ושנאו את היהודים, שכניהם. אכן, לא הם אלה שבנו את הקיבוצים, אבל אין ספק שרבים השתתפו לאורך השנים בעבודות בנייה ותשתיות שונות בישראל, בהיותם כוח עבודה זול. בתום עבודתם חזרו למשפחותיהם בעזה הענייה עם שטרות הכסף שקיבלו מהיהודים. לא, הם לא ראו ביהודים שותפים, וכפי שלמדנו בלי ספק לאחרונה, חלקם לא ראה בהם בני אדם כמותם. כפי הנראה מן הידוע לנו, חלקם אף העביר מודיעין וידיעות לרוצחים המוטרפים שהגיחו ב-7 באוקטובר מעבר לגדר.

בדומה ליהודים בגלות, שנשחטו על ידי אירופאים שכנים, יהודי ישראל שמעבר לגדר היו שונים כל כך, עשירים כל כך לעומתם, חיים בעולם אחר. הם לא היו שותפיהם. היהודים שחיו בקיבוציהם הירוקים, המרווחים והנעימים, היו לעומתם מלכים ובני מלכים. והנה יום אחד, נפרצה החומה המגנה על הארמון, וכל ההבטחה של העושר היהודי, והנקמה על רגשי התסכול וחוסר השוויון הנורא הייתה במרחק נגיעה. ההמון הושיט ידו, ופגע.

3.

ישראלים רבים חשים ואומרים עתה כי ב-7 באוקטובר נשבר משהו עמוק ביכולת היהודית לבטוח בערבי, לבטוח באדם שבו. אבל זאת רק משום שזכרוננו קצר, ואיננו זוכרים לפרטי פרטים את הזוועות שחוללו לנו האוקראינים, הבלארוסים, האסטונים (ועוד ועוד). סיפורים קצרים ושירים רבים נכתבו על הפוגרמים, המתארים את האלימות המופקרת שבה נהגו ביהודים ביבשת הקרה שמצפון מערב. האם הסאדיזם של עניי אוקראינה מבעית פחות מזה הערבי? לא. הוא לא. אבל האלימות והזוועה, ככל שקשה לנו להאמין, נוטות להישכח מאיתנו. מימדי הזוועה נוטים להישכח מאיתנו. איננו יכולים לזכור את הזוועה שהתרחשה בשואה, משום שאם נישא את הזוועה הזאת בחיותה באמת, לא נוכל לתפקד נוכח העולם.

לו נישא את הזוועה באופן חי, לא נאמין באנשים המתהלכים בינינו ברחובות הראשיים, קונים קפה, קונים בגדים לחורף הקרוב, גרביים לילדים. כולם יכולים היו, בנסיבות חיים אחרות, לפרוץ אלינו הביתה, אל ביתנו השברירי שבנינו או השגנו, ולחרב. חיינו הם הפקר. היו תמיד. ודבר לא השתנה. זוהי הבנה קשה ונוראה ואיתה חייבים לחיות.

הברבריות המזעזעת שלה היינו עדים בלא יכולת להושיע ב-7 באוקטובר הנורא לא תניח לנו עוד זמן רב, אבל אז היא תרחק מאיתנו, אפילו בלי שנרגיש בכך, וההיסטוריה האנושית תספוג את המראות הללו אל תוכה. עד שהיא תתעמעם בזכרון האנושי, ההיסטורי. עד כמה שקשה לנו להאמין בכך עכשיו. כך יהיה, וזה יקרה מהר משאנו מדמיינים, כי החיים חזקים מהמתים.

4.

בהיותי בימים אלה מחוץ לישראל, וחשופה לאנשים רבים אשר מצדדים בצד הפלסטיני, אני מתחילה להבין כי הדרך היחידה שלנו להמשיך הלאה עוברת דווקא דרך ההכרזה האמיתית: לא נסלח, ולא נשכח, כעניין של מדיניות, כעניין של כבוד למתים שלנו, לעצמנו, ועם זאת, בתוך הסלידה הנוראה, האיבה והשנאה – נהיה חייבים לכרות הסכם שלום. לא עם הרוצחים, אבל כן עם בני עמם. הידיים תרעדנה, והלב לא יאמין, ואין ספק שכל צד לא יבטח בצד השני, ואף ישנא מאוד, אבל לא תהיה לנו ברירה.

וכן, למרבה הצער, שלום אינו אומר סוף לאלימות. שלום הוא תהליך לקיום הדדי מתוך מטרה מוצהרת לחיות בכבוד הדדי, ומתוך הכרה באנושיותה, לאומיותה, כבודה – וזה חשוב, כבודה – של הקבוצה השנייה. הדרך היחידה לעשות זאת היא תוך נקיטה בפוליטיקה אנושית, צנועה, הסכמי שיתוף פעולה קטנים, הפסקת אש, פירוז חלקים מוסכמים מנשק לתקופת מבחן, והתחייבויות הדדיות שיצביעו על נכונות שני הצדדים לעשות מאמץ להבטחת שלומו של הצד האחר.

הבטחת השלום תהיה חייבת גם להיעשות בתוך כל קבוצה פנימה, והנהגת כל קבוצה תהיה אחראית על ריסונם של הכוחות האלימים והרדיקליים המצויים בה. האלימות המזעזעת, משולחת כל רסן אנושי, שהערבים הפלסטינים הפגינו בסבב הלחימה הנוכחי מכריחה אותם לתת בטוחות משמעותיות להתמודדות הנהגת הפלסטינים עם הכוחות האפלים שבתוכה. גם היהודים יצטרכו להבין כי חלקים משמעותיים מתוכה ובתוך תפיסת עולמה של מדינת ישראל ומדיניותה הרשמית, מונעים היתכנות לחיים שקטים עם השותפים הפלסטינים לחלקת האדמה הקטנה בין ישראל לשטחים הפלסטינים.

זהו הזמן להחלפת הנהגות מאסיבית, שינויי מחשבה יסודיים ופעילות נחושה להבטחת החיים בשלום של כל יושבי הארץ. זהו הזמן להתנגד לרדיקליזם דתי, משיחי, אימפריאלי, יהודי או ערבי. האינטרס היהודי-ישראלי והאינטרס הערבי-פלסטיני אינם לגמרי סותרים, והאינטרס המשותף החשוב ביותר – קרי, לא עוד מלחמות עקובות מדם, ולא עוד מעשי זוועות שמערערים את אנושיותינו – הוא חזק יותר מהניגודים הרבים בין הקבוצות. זה הזמן לפעול לפתרונות פוליטיים מיידיים להבטחת השלום באזור. אנו חייבים זאת לכל המתים, המעונים וההרוגים שבצד שלנו, הישראלי, ולכל החפים מפשע שמותם הנורא נגרם מן הלחימה בצד השני, הפלסטיני. מי ייתן והאנשים הרעים והסדיסטים, אשר ביצעו את זוועות אוקטובר ואשר ויתרו על אנושיותם, יועמדו לדין ויעמדו לגורלם הראוי. ומי ייתן והשורדים הרבים של המלחמה הארורה הזאת, הישראלים והפלסטינים, יידעו לוודא כי לא רוצחים שפלים (רוצחי החמאס ומשתפי הפעולה עמם) יקבעו את סדר היום של חייהם, אלא מחשבתם שלהם – הצלולה, הפרקטית, השואפת לחיים טובים.

בהיותה הגורם החזק באזור, על ישראל להיות הראשונה לנקוט בצעדים משמעותיים לבניית אמון, ולהוכיח כי היא איננה מעוניינת להתרחב לעזה או להרחיב את שטחיה בגדה, לוודא כי אזרחיה המתנחלים ביהודה ושומרון אינם פוגעים באזרחים פלסטינים ולוודא כי קולות הקוראים לגירוש אזרחים פלסטינים ממקום מגוריהם יושתקו בשאט נפש ויוקעו מהלגיטימיות הציבורית.

המחנה הליברלי צריך להתעשת ולכונן עצמו סביב מטרות מוגדרות לקראת סיום הלחימה, בניית הנהגה חלופית פוליטית בהקדם האפשרי, דרישה תקיפה לקיום בחירות בהקדם האפשרי וגיבוש ממשלה ליברלית ראלית, אשר תהיה מקובלת על מרבית הציבור, היהודי והערבי, בישראל. אכן, חלק מהמשימה הקשה של ההנהגה הליברלית הרצויה תהיה הכללתם של ערביי ישראל, דווקא בזמנים האלה, בתוך כל הנהגה פוליטית לגיטימית. הדרך קדימה היא דרך משותפת. האינטרסים המשותפים כאן הם רבים, ועלינו להתמקד בהם. זוהי שעת חירום. או שנצליח לגבש ממשלה ליברלית כזו או שנופתע על ידי הצלחתה המסחררת של ממשלה משיחית, קיצונית דתית-יהודית, שעלולה להביא לאסון גדול אפילו יותר מזה שידענו ב-7 באוקטובר הנורא.


בתמונה: הדס קלדרון מקיבוץ ניר עוז שבה לביתה 3 שבועות לאחר הטבח. אימה נרצחה, ושני ילדיה, סהר וארז קלדרון נחטפו יחד עם אביהם עופר על ידי החמאס ונלקחו לרצועת עזה.

צילום: מעיין טואף, לשכת הצילום הממשלתית.
Maayan Toaf/ GPO

[1] מנחם אוסישקין, "הפרוגרמה שלנו", בתוך: אלכס ביין (עורך), ספר אוסישקין, עמ' 117.