אנחנו המלאכים / שיר מאת חיה לוי

white

מַסֵּכוֹת מָוֶת הֶחְוִירוּ אֶת הַפָּנִים הַיָּפִים

וְהֵם שָׁכְבוּ כְּאִלּוּ מֵתוּ בְּאֶמְצַע כְּאֵב גָּדוֹל

אֱלֹהִים הוּא רָע, אֲבָל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ

אֲנַחְנוּ, הַחוֹנְקִים וּמוֹחאֵי הַכַּפַּיִם.

white

אֲנַחְנוּ שֶׁעֲבוּרֵנוּ רַכּוּת הִיא סַכָּנָה

אֲנַחְנוּ שנחושים למגר אֶת הָרֶשַׁע

בְּאֶמְצָעוּת גַּז, פְּצָצוֹת, וְרֶצַח

עוֹרְמִים אֶת הַגּוּפוֹת, סוֹתְמִים אֶת הָאַף,

וּמַעֲמִידִים פָּנִים שֶׁאֵין בְּרֵרָה.

white

אֲנַחְנוּ הָרוֹצְחִים אוֹמְרִים: "אֵין לָנוּ בְּרֵרָה"

אֲבָל מבחוץ רוֹאִים

אֵלֶּה ערימות שֶׁל יְלָדִים מֵתִים

white

יָכֹלְנוּ לָלֶכֶת הַבַּיְתָה,

לְנַשֵּׁק אֶת יְלָדֵינוּ

לִנְזֹף בָּהֶם בַּחִיּוּךְ עַל חֻצְפָּתָם

אוֹ לְהִתְיָאֵשׁ מֵהֶם בְּצַעַר, כִּי מִשְׂחָקָם

 אֵינוֹ מְקַבֵּל מָרוּת

אֵלּוּ חַיִּים יָפִים יָכֹלְנוּ לִבְרֹא

אֲנַחְנוּ הַמַּלְאָכִים, חוֹנְקֵי

 הַתִּינוֹקוֹת

 white


עוד מחיה לוי: כאן

חיה לוי, לשעבר סדן, הוציאה עד כה ספר אחד – אכלתי פרחים, ועתה היא עובדת על ספרה השני.

11120103705_f087c371dc_o

חיקוי, הצלחה, ומה תעשה עם זה – הרהורי גמילה של סטודנט נצחי

מאת סנדריל יעקבי 


כשהייתי קטן שאלו אותי המבוגרים הרבה שאלות להן לא הייתה לי תשובה.

"מה תרצה לעשות כשתהיה גדול" היא המעצבנת והנלוזה שבהן.

רק בימים מאוחרים יותר, הבנתי עד כמה היא נלוזה באמת.

אבל כשהייתי קטן, טרם ידעתי לנתח את הנלוזות, ורק הרגשתי את העצבים עולים בכל פעם שמופנית אליי השאלה.

היה זה רגש ריק בהחלט אם כי טהור ומדויק.

אז הייתי עונה בכנות ואומר שאינני יודע.

תשובה זו הייתה גוררת אחריה תשובות רבות ומוכרות  אף הן לא פחות מהשאלה המקורית בעקבותיה נהגו.

"אתה עוד צעיר", אמרו,  או "יש לך זמן" או "כשתהיה גדול תדע".

11101330024_9818f4f0fe_o

כשהייתי גדול מעט יותר, מספיק כדי להתחיל לחשוד אולי בנלוזות השאלה, אימצתי לי תשובה אחרת.  תשובה זו הייתה גוררת אחריה תגובה אחרת כל פעם, ואני הייתי מנסה תמיד לנחש על מי תשפיע איך.

הם היו שואלים ואני הייתי עונה: "מוכר גפרורים."

אימהות מסויימות היו מתרשמות במיוחד.

"איזה ילד! " היו מתפעלות ממני, וסופקות כפיהן בחדווה.

אולי עוררתי בהן איזה זיכרון נשכח, שלהן, או כזה שאימצו לעצמן מאיזה ספר שקראו פעם.

על האבות לא נראה שהדבר עשה רושם על פי רוב, למעט אבא אחד, שבשומעו תשובתי, התקרב אליי כל כך עד שפניו כמעט נגעו ממש בפניי, ושאל אותי במלוא הרצינות ובלחש

"אתה רציני, תגיד?"

היה משהו חרד בלחישה זו, ואני ריחמתי על האבא הזה שהיה צריך לשמוע את התשובה הזו דווקא אז ודווקא מילד קטן.

נראה היה שהוא חיכה לתשובה זו כל ימיו, וכשהיא הגיעה פתאום דווקא ממני, כה התפלא על כך, שלא יכול היה להאמין למישמע אוזניו, וכשלבסוף נכנע למילים, גם אז התקשה להאמין כי נאמרו ברצינות.

 כשגדלתי עוד, כבר ידעתי שאני רוצה להיות סופר. ידעתי את זה אבל לא סיפרתי לאף אחד. גם לא להוריי. גם לא לאחותי הגדולה.

בתקופה ההיא איש כמעט לא טרח עליי בשאלות לגבי העתיד. כמו היה פרוש וגלוי לעיני כל.

היו אלה השנים של המוסיקה. הייתי מוצלח קטן, והייתי יודע לחקות את תנועות גופיהם של הנגנים המוצלחים ביותר, וצלילי היה אף הוא חיקוי מוצלח למדי של הדבר האמיתי. והיות ואנשים מתקשים להבחין בין חיקוי לאמת, בחרו בחיקוי, וידעתי כי לא יוכלו לרדת לסוף האמת.

 אולם השאלה לא נעלמה, אלא רק נמוגה והתעכבה לזמן מה. לבסוף שוב עלתה בדמות שאלה אחרת, מאוחרת יותר, שצצה פתאום בזמן ימי הצבא. השאלה "מה תלמד באוניברסיטה" או "מה תעשה אחרי הצבא". אלו היו הימים שאחרי ימי המוסיקה הזוהרים בהם הורחקתי מהפסנתר ומסגרותיו, אל המדים והבסיסים, ופתאום ניגלה החיקוי לכל. לא אהיה מוסיקאי כשאהיה גדול.

וככל שהתקרבה תקופת הבגרות האמיתית, תקופת השיחרור, וההחלטה הסופית, כך ידעתי יותר ויותר שאני רוצה להיות סופר. ואולם השאלה "מה תלמד באוניברסיטה", אינה מאפשרת כלל תשובה שכזו. הייתי אובד עצות. לא היו לי תשובות, והתחמקויות אפשריות נראו לי מגוחכות.

 אז טסתי להודו. שם נהניתי משלווה יחסית.

הודו מלאה אנשים שאינם יודעים דבר, על כל שכן, מה יעשו כשיהיו גדולים. ואולם גם שם השמחה לא הייתה שלמה, וגם שם נשאלתי מה אעשה כשאשוב לארץ. מצחיקה הייתה בעיניי ההתעניינות הלא פוסקת הזו של אנשים בעתיד, בעיקר של אחרים. כך למשל, באחד הימים ניסיתי כוחי והפניתי את השאלה חזרה אל שואלה: "ומה איתך" שאלתי. וראיתי את הסומק עולה בלחייו.

"אני באמת לא יודע." הוא אמר. ושנינו שתקנו. אינני נהנה ממבוכותיו של זולתי, ובייחוד לא כשאני הוא הגורם לה.

 כך, לאט לאט, ניגלה לי כי רוב השואלים נטפלים אליי כדי שאגאל אותם מחוסר הוודאות שלהם עצמם.

אבל אני מורד בתפקיד זה. אינני מוצלח בו, ואין לי כל כוונה ללמוד לחקות את המוצלחים שבהם.

11092467694_69fd621691_o.jpg

ואז חזרתי  לארץ, והתחלתי ללמוד באוניברסיטה. אבל גם כאן, במצב קיום חדש זה שחיבבתי מאוד, שוב מצאתי עצמי נשאל לא אחת:

"ומה תעשה עם זה?"

זאת הייתה השאלה, שכן לא למדתי משפטים, או חשבונאות.

ושוב, מאחר ועדיין לא ממש ידעתי מה להשיב, פניתי אל תשובתי הישנה, "מוכר גפרורים."

ואמנם, בזמנים אחרים, ומפי אדם שכבר איננו ילד קטן ושיכול לעורר תגובות ספיקת כפות ידיים בקרב אימהות מלאות חדווה, הייתה עלולה תשובתי זו להיתפס כמתגרית. אולם הימים היו ימים קשים, ונראה כאילו התקבלה תשובתי ברצינות גמורה על לב שומעיי. והם הניחו לי תוך נידנוד ראש קל של הבנה ובידוח דעת.

בימים מסוימים היום, אני שואל את עצמי "מה אעשה?" שכן ככל שמתקדם הזמן נראה כי רמת ידיעותיי פוחתת עוד ועוד, וגם את מה שחשבתי שאני יודע נדמה כי אבד. וזהזמן – הו הזמן… מה עוד יש לומר עליו מלבד זה שהוא זז. "לא יודע".  אני מסיק לעצמי, ביני לביני. וכבר איש אינו עומד לנחמני על גילי הצעיר, או על הזמן האין-סופי.


* שני האיורים שלעיל לקוחים מתוך אוסף הפליקר של הבריטיש לייבררי. לינקים לאיורים: כאן וכאן
הטקסט נכתב במקור בשנת 2008/2009

שני שירים על משוררים ועל שיריהם

מאת ר"ב ירושלמי  


היא המשוררת

גנבתי חֵלֶק מן הַמֶּשֶׁךְ

גנבתי חֵלֶק מן הַמֶּשֶׁךְ הזה

גנבתי חֵלֶק מן המחצלת הַחוּמָה המוטלת לרגליי.

גנבתי חֵלֶק

גנבתי את היללה בלילה

בלילה הזה שלה.

היא המשוררת.

אינני מכירה אותה.

היא איננה מֻכֶּרֶת לי

מן המקומות הליליים

היא איננה חושבת במונחים כספיים

היא איננה חושבת במונחים של ציפייה

היא איננה חושבת במונחים של רווח

היא איננה חושבת במונחים של עתיד

היא איננה מקווה.

היא המשוררת.

היא אומרת:

גנבתי את הַחֵלֶק

גנבתי את הַחֵלֶק הזה

מן המחצלת הַחוּמָה המוטלת לרגליי.

11120103705_f087c371dc_o


*

לגבי הזמן

אני אומר

שהוא כָּחֹל

וכן

אין זו רק מחווה של משורר

כָּחֹל

אני אומר

שאין לי את הזמן.

vassily_kandinsky_1908_murnau_dorfstrasse

ואסילי קנדינסקי, "רחוב במורנאו", דרך ויקיפדיה

איך ברוך מרזל כמעט הציל אותי מלהב"ה

מאת בתיה גלילי


היה זה הערב (8.2.17), בהפגנה ליד גלריית ברבור בנחלאות בירושלים. הגענו כדי לחזק נוכחות, לאחר שלהב"ה הודיעו שהם יפגינו נגד ארוע של שוברים שתיקה שהתנהל במקום, שבגלל קיומו שם שרת התרבות מירי רגב אף הודיעה שהיא תפעל לסגירתו.

בגיבוי מוסווה של העירייה (במחדל וגם בעידוד מילולי), הופיעו מיטב הפשיסטים היהודים שמטיפים לטוהר הדם היהודי, בשכונת נחלאות היפה. אלא שאני שמחה לדווח שאיך שהגענו למקום גילינו שאנו מצטרפים לחבורה גדולה מאוד של אנשים  שוחרי שלום, והודפי שנאה, אל מול קומץ פצפון של נוער שטוף שנאה, וכמה רועים, ובראשם בנצי גופשטיין, איתמר בן גביר שתמיד שש אלי קרב, וברוך מרזל, שהצטרף אחר כך.

"יאללה יאללה, להב"ה, צאו לנו מהשכונה",  ו"בנצי בנצי אל ייאוש, עוד נגמור עם הכיבוש" נשמעו לאוזנינו כמוסיקה ערבה מאוד. ירושלים הוציאה מתוכה הרבה צעירים שהתגודדו בלילה הקר מאוד של העיר כדי לא לתת לחבורת פשיסטים משיחיים להשחיר את פניה.

ובכל זאת הסתקרנתי, וכדרכי בקודש, השתחלתי לצד השני של ההפגנה, כדי לראות מקרוב את פני המפגינים.

מאחר ולא יכולתי לסתום את הפה, ומצאתי את עצמי יחסית מהר מדברת עם אחד המפגינים הסימפטיים יותר, (שהיה כמו רוב האנשים שעמדו בצד של להב"ה – עוברי אורח סקרנים, מצביעי ימין), יחסית מהר מצאתי עצמי גם מסתבכת. דיברתי איתו שיחה נעימה בסך הכל, והסתקרנתי לשמוע את דעותיו, שנראו לא מתלהמות במיוחד, כאשר לפתע אחד מבחורי להב"ה הנלהבים קלט אותי, והתקרב אליי בתנועות מאיימות.

"מה אתה מדבר עם הזבלה הזה?" הוא אמר לבן שיחי החביב.

"אני מדבר, אולי היא תחשוב על הדברים, אני מכיר את האמת שלי", אמר חברי לשיחה לבחור.

"איזה תחשוב על הדברים? הזבל הזה,"  ענה בחור להב"ה, וביטל בתנועת יד את קיומי, מתקרב אליי, כאילו התכוון למנוע ממני לזוז, דבר שעד מהירה התברר ככוונתו המדוייקת.

"זאתי יש לה שיער לבן – איך תחשוב על הדברים?"

עכשיו, זה מעניין.

כי תמיד בוחרים להעליב אותי. הרבה פעמים קראו לי כוניפה, הרבה פעמים בשמות אחרים, אבל אני – בת ה-29, מצאתי עצמי מעט מבולבלת כשהאשימו אותי בסך הכל בשיער שיבה. שזה בסך הכל לא מעליב כלל.

הבחור של להב"ה התקרב אליי יותר ויותר, ולחץ את גופו אליי, שוב באופן מאיים.

ביקשתי ממנו לזוז ממני, אבל הוא לא זז, ורק נלחץ יותר.

בינתיים אחת מבחורות להב"ה החרוצות, הגיעה אף היא אליי והטיחה בפניי שאני שונאת אותה, "מה את עושה פה?" היא צעקה בפניי, "את שונאת אותי!" את הכחשותיי היא ביטלה בבוז.

אחר כך אראה אותה שרה בגאון את הג'ינגל הקליט "ארץ ישראל לעם ישראל" תחת דגלו השחור של להב"ה.

בחורה אחרת, נשואה, הביאה איתה שוטרת, כדי להתלונן עליי, וכדי שתרחיק אותי מהמקום.

אבל אני לא רציתי ללכת.

הסברתי שאני באמצע שיחה עם האדון החביב, והצבעתי על בן שיחי, שדווקא שיתף פעולה. אמרתי שאני כרגע לא מפגינה – דבר שהיה אמת לאמיתה – אלא מדברת, ושמותר לי כי זה רחוב ושטח ציבורי.

"זה לא סלון פה!" התעקשה הבחורה, ומשכה בשרוול השוטרת, כאילו הייתה ילדה קטנה המתחננת לאמה שתקח אותי מכאן.

השוטרת ביקשה שאלך, אבל לא חיכתה לראות אם אני אכן עושה את מה שאומרים לי והתחילה להסתלק חזרה לתפקידה כחוצץ אנושי בין שני צדי המפגינים.

"היא לא שמה עלייך!" צעקה אחת הנערות לעבר גבה המתרחק של השוטרת.

אבל השוטרת לא שיתפה פעולה והמשיכה להתרחק מאתנו.

בינתיים, אותו הבחור מקודם לא הרפה והמשיך לדחוק אותי, הלאה והלאה,

"אל תגע בי!" צעקתי עליו לבסוף, "תן לי לצאת!"

בידיים שלובות על חזהו הוא לא זז, והביט בי בעיניים שלא הייתה בהן שנאה, ולא הייתה בהן אהבה. "תן לי לצאת", אמרתי שוב אל הבחור האטום שמולי, כאשר לפתע מעבר לכתפו, אני רואה מפציע זקנו המוכר של  מי-אם-לא – – – ברוך מרזל!

כן! מרזל שנצפה לוחץ את ידו של אלאור אזריה לאחר הירי בפלסטיני בחברון, ומברך אותו.

"אתה יכול לעזור לי?" פניתי אליו, כאילו היה אביר שנשלח אליי מהשמיים.

"מה הבעיה?" אמר מרזל לבחור, אמנם לא בפה מלא – ובכל זאת. "תן לה לצאת," הוא תבע בשפה רפה.

אבל הבחור שלי דווקא לא הרפה, והפעם הוסיף קצת כוח, עד שנאלצתי להגן על עצמי, ותוך כדי שאני עושה כן הרגשתי עצמי נהדפת מיד על ידי השוטרת שהייתה שם קודם ועתה חזרה כנראה במיוחד כדי לדחוף אותי אחר כבוד אל הצד "שלי" של ההפגנה, לקול שריקות וקללות.

"שמאלנית בוגדת", "זבל", נשמע מאחוריי.

בפינה אחת שני ילדים עמדו מסתודדים,  "אולי נזרוק עליהם אבנים" שמעתי אחד מהם אומר. נער אחר, מבוגר יותר, שגם הוא שמע את השיחה, הניא אותם מכוונתם, באמרו שזה בדיוק מה שהתקשורת רוצה.

המילה "בוגדים" נשמעה מכל עבר, בדקות שבהן עמדתי בשקט, לפני זיהויי כגיס חמישי.

זה  נכון שגם בצד השמאלי של המפה הפוליטית נשמעו הרבה קללות, עם הרבה אנשים שקיללו את הצד השני.

"אני שונא אותך" אמר למשל אחד המפגינים לבחור צעיר שהילל את המשיח ואמר שבקרוב הוא (המשיח) יבוא לשחוט את כולנו (השמאלנים שעמדו מולו).

ובכל זאת, הייתה זאת אחת הפעמים, שבה לכל אדם הגון צריך היה להיות ברור לאיזה צד הוא רוצה להשתייך.

עוד נשמעו שם מילים כמו "זבל", וש"צריך לשחוט את כולם."

הנערים נראו מאוד מרוצים מהמצב, והחיוכים נשפכו מכל פינה. בנצי דווקא נראה יחסית מהורהר לעתים, אבל בסופו של דבר גם הוא היה מרוצה. אחרי הכל הוא יודע, שבקרב ההתשה הזה הוא הצליח להשיג הישגים נאים למדי.

הרי הוא, בנצי גופשטיין, מנהיג להב"ה, עמד למעשה באותו הצד של שרת התרבות של ישראל, מירי רגב, שיצאה נגד גלריית ברבור, ובצד של ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת שתמך בביטול הארוע בגלריה, ואשר בסופו של דבר הודיע על סגירת הגלריה כליל.

והנה עוד דוגמא להשפעת הימין הקיצוני על פוליטיקת המיינסטרים במדינה.

כשהצד של ניר ברקת, המהוגן והבורגני מיוצג על ידי להב"ה, כפי שהיה הערב הזה בנחלאות – הקהל הרחב צריך לדאוג.

20170208_211022

בקרוב המשיח יבוא וישחוט את כולנו? כך, בכל אופן, לפי הבחור המהורהר הנראה כאן  מתבונן במפגינים שהתייצבו נגד להב"ה ובעד זכותם של "שוברים שתיקה" לקיים את הרצאתם בגלרייה ברבור בנחלאות.

נשים, גברים ומספרים במוסף הספרות של הארץ – חלק ד

מאת מערכת האתר


כמדי חצי שנה בשנתיים האחרונות, אנו מפרסמים כאן נתונים סטטיסטיים בנוגע לפרסום שירת נשים וגברים במוסף הספרות של הארץ, כפי שהוא מופיע בצורתו המקוונת.

כמו שתראו, מאז הבדיקה הראשונה שהחלה באוגוסט נראה שחל שינוי משמעותי מבחינת ייצוג נומינאלי של נשים.

באוקטובר 2015 נודע כי מר בני ציפר, עורך המוסף מאז 1988, מונה לפסטיבל השירה במטולה – אחד הפסטיבלים היוקרתיים בארץ לשירה. בעקבות הודעה זו פרצו שלל מעשי התנגדויות: משוררים ומשוררות – חלקם ידועים מאוד כמו מאיר ויזלטיר וטל ניצן, שאף יזמה והובילה תנועה זו  – החרימו את הפסטיבל. בטיעוניהם, הם השתמשו בין היתר גם בנתונים שסיפק אתר זה אודות היחס המספרי בין גברים ונשים המפרסמים שירה במוסף.

בעקבות מאמר מיזוגני שכתב ציפר ובו הצדיק אמירות כמו "אל תתנו להן עטים" – בהתייחס לכל הנשים כולן, נפתחה קבוצה בפייסבוק ששמה "אל תתנו להן עטים" במטרה להפנות את תשומת הלב לאפליה המתמשכת של עורך המוסף כלפי נשים.

פוסט באל תתנו להן עטים.png

גם כאן, נתוני אתר זה שימשו אחד המקורות המרכזיים ששימשו את האקטיביסטיות.

זמן לא רב לאחר מכן, במרץ השנה (2016), כתב ציפר כך:

"אמנים, מגתה ועד אייל גולן, מרחפים בתוך שיכרון אוויר הפסגות של העשייה האמנותית, אך מוכרחים גם לחוש באינטנסיביות את הדברים הנחשבים הכי נמוכים ויצריים בחיים, כגון משגלים עם מעריצות צעירות. בלעדי זה לא תהיה יצירה, עם כל הצער שעלול הדבר להסב לצעירות הללו, שחייהן אולי נפגעו."

בכך דומה כי הגדיש ציפר את הסאה טיפה יותר מדי, ועורך העיתון, אלוף בן, החליט להסיר את טורו הקבוע ("ציפרלנד") ולא לפרסמו עוד, אבל זאת רק לאחר לחץ חברתי כבד ביותר. בסך הכל כמדומה, לא התגלה דבר חדש בתפיסותיו של ציפר, רק ההד לדברים הלך והתחזק.

סקירת הנתונים שלפניכם מראה לכאורה על מגמה חיובית בייצוג הנומינאלי של נשים משוררות במוסף הספרות שבעריכת מר ציפר.

%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%92%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%9c%d7%9c%d7%99
אם מסתכלים רק על שירת מקור אפשר לראות כי אף על פי שעדיין המצב אינו יציב, ויש עליות וירידות, ניכר שיפור משמעותי ביותר.  כך למשל, בחודש שעבר, חודש אוקטובר, אנו רואים כי מספר זהה של נשים וגברים פרסמו שירת מקור במוסף – מצב שלא היה כדוגמתו בשנתיים האחרונות.

%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%92%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%a7%d7%95%d7%a8

עוד אפשר לראות בבירור כי סך השירה המקורית (נשים + גברים) המפורסמת במוסף זה הולך ועולה בשנתיים האחרונות.

כך, בחודש אוקטובר 2014 פורסמו 11 שירי מקור – כולם גברים – ובחודש נובמבר פורסמו 10 – שמונה גברים ושתי נשים.
בחודש ספטמבר 2016 פורסמו תשעה שירים , חמישה מאת נשים וארבעה מאת גברים, ואילו באוקטובר פורסמו לא פחות מ-22 שירים, חצי מהם נכתבו על ידי נשים והחצי השני על ידי גברים. זוהי קפיצה עצומה בסך פרסומי שירת המקור, וקפיצה אדירה בייצוג הנשים.

איננו יודעים מה כל זה אומר בהכרח, אבל חשבנו שדווקא השנה, ודווקא לאחר הסערות הפומביות סביב מר ציפר ובחירותיו הספרותיות, כדאי להמשיך בעוד סקירה אחת לפחות, ולראות פעם אחת נוספת את הנתונים המספריים כפי שהם הסתכמו בחודש זה מן השנתיים האחרונות.

%d7%90%d7%97%d7%95%d7%96-%d7%9e%d7%a9%d7%95%d7%a8%d7%a8%d7%aa%d7%9e%d7%9b%d7%9c-%d7%94%d7%a4%d7%a8%d7%a1%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%92%d7%9d-%d7%aa%d7%a8%d7%92%d7%95%d7%9d-%d7%95%d7%9e%d7%a7

טראמפ בארץ האפשרויות

מאת מערכת האתר

trump_first_day_ashpaton

איור: דקל שפירא

'אחת התכונות המרכזיות שכנראה אפשר לסמוך עליהן באישיותו של טראמפ היא שהוא רוצה להיות נאהב'

דונאלד טראמפ נבחר לנשיאות ארצות הברית.

אף על פי שקיווינו, כאן במערכת האתר, בכל ליבנו שזה לא יקרה, אי אפשר לומר שההפתעה הייתה גמורה. אמריקה בחרה להיות מובלת על ידי אדם שפל, טיפשי וחנפן. וכפי שאנחנו מבינים זאת היא בחרה באקסטזה על פני הנכון.

יהיה מי שיגיד שאמריקה בחרה דיכאון על פני השראה. אבל זה ממש לא נכון. היא בחרה את ההשראה שלה לזמן הזה, ולצערנו ההשראה שלה לזמן הזה היא כזו שמבוססת על בדלנות "גזעית", תרבותית, ועולמית.

בשעות הראשונות של עיכול התוצאות, אחד מפרשני הסיאןאן התעקש להכריז שוב ושוב שכל מי שחושב שטראמפ לא יקיים את כל אשר נבחר בשבילו – היינו בניית חומה גדולה בגבול ארה”במקסיקו, גירוש המוני תושבים זרים, וביטול מוחלט ומיידי של תכנית הבריאות שהחלה בתקופתו של הנשיא אובמה – טועה.

הפרשן ניסה לעטות תפקיד של נביא, ולדעתנו לא כל כך הצליח בזה.

הנה למשל, לא עבר אפילו שבוע אחד, וכבר טראמפ מסתייג משלילתו המוחלטת של תכנית הבריאות של אובמה.

בעת פגישתם של הנשיא הנבחר עם הנשיא היוצא אובמה כל שפת הגוף של טראמפ הביעה חוסר בטחון, וודאי אם משווים זאת לתנועותיו התמידבטוחות של הנשיא אובמה. טראמפ הודה לאחר הפגישה שהוא התרשם מ"כמה מהדברים הממש נפלאים שהושגו [בזמן כהונת אובמה]”.

האם זהו אותו הטראמפ שהכתיר את אובאמה כ"מי שייסד את דאעש"?

האם זהו אותו הטראמפ שכינה את תכנית הבריאות של אובמה – ה"אובמהקר" – “קטסטרופה”?

כן, זה הוא ולא אחר, ואיננו כותבים זאת כדי "להכניס" לטראמפ (שוודאי מתעניין מאוד באשפתון) אלא כדי לומר שאנו איננו בדעתו של פרשן הסיאןאן המוזכר לעיל.

בחירתו של טראפ לנשיאות עשויה להתברר מהר כלא יותר מסיפטום למשברים גלובאליים שגם ישראל מתמודדת איתם, כמו הפערים החינוכיים בין המגזרים והמעמדות השונים במדינות המערב, הפערים התרבותיים הביןמדינתיים, וכנגזרת לאלה – הפערים הערכיים.

אין ספק שהבחירות האלה הן אות אזהרה, ואות מצוקה, אבל הן כנראה ממש לא "האות האחרון", כמו שרבים חששו לפני היוודע תוצאות הבחירות, ומיד לאחר מכן.

אם תוך יומיים בלבד, טראמפ לא חושש לומר כי הוא שוקל להשאיר חלקים מתכנית הבריאות של אובמה, שביטולה הייתה אחת ההבטחות המרכזיות בקמפיין הבחירות שלו, מה נראה בעוד שבוע? שבועיים? חודשיים?

אחת התכונות המרכזיות שכנראה אפשר לסמוך עליהן באישיותו של טראמפ היא שהוא רוצה להיות נאהב. בסביבת גזענים שבחירתך תלויה בהם זה מוביל להתנהגות מסויימת. בחברת מנהיגים אמריקאיים ומנהיגי מדינות נוספות זה כנראה מוביל להתנהגות שונה לגמרי. אחרי הכל, בואו לא נשכח שטראמפ וקלינטון הסתובבו בדיוק באותם החוגים הניויורקים במשך שנים, הלכו לאותן מסיבות וצחקו מאותן הבדיחות. הפערים דה פקטו אינם בהכרח גדולים כמו שנדמה לנו.

ואף על פי שדבר לא ישנה את העובדה שקול ההגיון והמוסר צועקים בכל כוחם שבחירתו של טראמפ לא הייתה צריכה לקרות בחברה חזקה ובריאה, אין זה בהכרח אומר שעתה הכל אבוד. שהרי דבר נוסף שאפשר היה ללמוד מהקמפיין של טראמפ, הוא שהוא יעשה הרבה מאוד כדי להשיג את מה שהוא רוצה, ואם כדי להיחשב נשיא טוב בעיני בעלי הדעה הוא צריך לשבור כמה הבטחות שהוא הבטיח לבוחריו במהלך הקמפיין – הוא יעשה זאת. הן ידוע הוא שלא תהיה זאת הפעם הראשונה עבור איש עסקים זה, ש-6 פעמים הכריז על פשיטות רגל בסכום כולל של כמעט מיליארד דולר, ושלא הסכים לחשוף את דוחות המסים שלו עד עצם היום הזה, כנהוג וכמצופה.

דבר לא ימחה את החרפה שבבחירת טראמפ לנשיא, ועדיין, יש תקווה גדולה גם לארה"ב, שאחרי הכל, מרבית מבוחריה בחרו דווקא בהילרי קלינטון לנשיאה. רק בזה כשלעצמו אפשר לראות צעד ענק לחברה האנושית, האמריקאית, ולנשים בעולם כולו. וכמו שקלינטון אמרה בנאום ההפסד שלה, יום אחד מישהי אחרת תשלים את המלאכה, ותיבחר גם לנשיאות. נקווה שהמישהי הזאת תיבחר מהסיבות הנכונות ובדרכים הגונות, ושגם הבחירה העתידית ההיא לא תהיה יותר מסימפטום – אבל הפעם לחברה חזקה שצופה פני עתיד טוב יותר. נחכה ונראה.

אד נפש

שיר מתוך ספרו החדש של אמיר מנשהוף 'קום', בהוצאת מקום לשירה

הוֹלֵך בְּתֵלאָבִיב אָמִיר מְנַשֶּׁה (שֶׁבָּא מִירוּשָׁלַיִם בְּאוֹטוֹבּוּס גָּדוֹל) יְחַבֵּר לָהּ בַּגֶּשֶׁם לְעִיר אֲבוֹתָיו שִׁיר מִמַּתֶּכֶת טוֹבָה

white

עַתָּה יְבַקֵּר אֶת הוֹרָיו
סָחוּף בְּגֶשֶׁם רַב

white

וְכָך
נִגרָר מְסֻפָּרֵנוּ הַלָּה לַעֲמֹד בְּתַחֲנָה
וְהוּא מֵזִיל רַק טִפּוֹת שֶׁל שָׁמַיִם

להמשיך לקרוא