'האלטרנטיבה של לא לעשות כלום הרבה יותר גרועה'

ראיון עם אישה אחת, פרופסור למשפטים באוניברסיטת חיפה, שהחליטה לא לשתוק בפני המצב שבו ראש ממשלה חשוד-בפלילים מרכיב ממשלה, ממנה מבקר מדינה, ובינתיים, מצטיין בהתחמקות מן הדין


נויה רימלט, פרופסור למשפטים המלמדת באוניברסיטת חיפה, החליטה לעשות מעשה. ביום ראשון השבוע החלה רימלט סדרה של משמרות מחאה מול בית ראש הממשלה כנגד התנהלות בנימין נתניהו על רקע חקירותיו המשפטיות. הכוונה היא להפגין נוכחות רציפה בכל יום ראשון, ולהזכיר, כפי שציינה רימלט בפוסט בפייסבוק לקראת המשמרת הראשונה, שיש "להילחם על כך שהחשוד בפלילים לא יהיה במעמד לחרוץ את גורלה של מערכת המשפט." (קישור לעמוד של רימלט)

משמרות המחאה מתוכננות להתרחש בכל יום ראשון בשבועות הקרובים החל מ-8:30 ועד 17:00. בסך הכל מתוכננות המחאות להתקיים במשך שישה שבועות.

ספרי בבקשה על עצמך, ועל הרקע שלך כאקטיביסטית

אני חוקרת ומלמדת בנושאים של שוויון מגדרי. מעצם היותי פמיניסטית תמיד הייתי מעורבת באקטיביזם למען קידום שוויון מגדרי.
למשל, לפני מספר שנים ניסחתי הצעת חוק מקיפה לרפורמה בהסדר ההפלות הישראלי. במרכז הרפורמה עמדה ההצעה לתת לאישה זכות להחליט על הפסקת הריונה בשלב הראשון של ההריון. כרגע המצב הנוהג בישראל הוא שאין לאישה זכות בחירה כזו כלל. אישה שרוצה להפסיק את הריונה צריכה לפנות לועדה להפסקת הריונות וזו יכולה לתת לה אישור על בסיס אחת מארבע עילות המנויות בחוק העונשין. רצון האישה אינו עילה רשמית בחוק, אלא ניתן לאשר הפלה רק מטעמים של חשש לבריאות האישה, חשש לבריאות העובר, גיל האישה, היותה לא נשואה או נסיבות פליליות כגון אונס או גילוי עריות. המטרה היתה לבסס את זכותה של אישה לחופש בחירה ושליטה על גופה, לפחות בשלבים הראשונים של ההריון, כפי שמקובל במדינות מתוקנות רבות אחרות.
ההצעה הונחה על שולחן הכנסת על ידי ח"כ זהבה גלאון, אבל נתקעה שם.

נויה רימלט - תמונת פרופיל

פרופ' נויה רימלט

הייתי גם חברה בקבוצה המייסדת שהקימה את 'נשים עושות שלום' בשלהי מבצע צוק איתן בשנת 2014 ומעורבת מאוד בפעילות התנועה בשנה הראשונה להקמתה.

ספרי על הפרויקט הנוכחי שלך, ההפגנות מדי ראשון – על מה מדובר?

ביום ראשון האחרון (19 במאי 2019) קיימתי משמרת מחאה מול בית ראש הממשלה בירושלים. אני מתכננת לעשות זאת מידי יום ראשון.

המסר הוא שראש הממשלה איבד את היכולת לקבל החלטות המשרתות את האינטרס הציבורי כפי שהוא חייב מתוקף תפקידו. ההישרדות הפוליטית שלו מכתיבה את כל המשא ומתן הקואליציוני וכל יוזמה מתגבשת, כמו פגיעה במערכת המשפט – הכל מוכתם באינטרסים האישיים שלו.

אין כאן עניין של ימין או שמאל. קבלת החלטות במצב של ניגוד עניינים פוגעת באינטרס הציבורי ומסכנת את עתידה של מדינת ישראל. מסיבה זו ראש ממשלה חשוד בפלילים חייב להתפטר. אני מניחה שכותרת טובה לפרויקט יכולה להיות 'טובת המדינה קודמת להישרדות הפוליטית של ראש הממשלה'.

למה החלטת דווקא עכשיו להקדיש מזמנך למטרה זו?

אני מרגישה שהגיעו מים עד נפש. כאשר ראש הממשלה מנסה לפרק את מערכת המשפט רק כדי להציל את עורו, הדמוקרטיה שלנו בסכנה ממשית. לנבחר ציבור יש אחריות לשחק לפי כללי משחק מסוימים, שהם הבסיס ליכולתה של דמוקרטיה ליברלית להתקיים. ביבי שבר את כל הכלים. הוא מצוי בעיצומו של מסע הרס שיטתי ואם לא ננסה לעצור אותו עכשיו, כאשר נתעורר יהיה מאוחר מידי. אין קיום לדמוקרטיה ללא בתי משפט חזקים, ללא מערכת של איזונים ובלמים, ללא פיקוח שיפוטי על עבודת הכנסת והממשלה.

מי שמגן על האזרח הקטן מפני עריצות הרוב הם רק בתי המשפט. במקום שאין איזונים ובלמים ואין ביקורת על פעילות רשויות השלטון השונות, אין עוד דמוקרטיה.

כמה זמן את מתכננת להפגין כך?

כרגע אני מתכננת לעמוד שם במשך ששת השבועות הקרובים. אני מקווה שזה יהפוך לאירוע המונים שיימשך עד לתוצאה הנדרשת והיא התפטרותו של חשוד בפלילים מתפקיד ראש הממשלה.

האם עומד מאחורי מחאתך גורם מממן?

לא.

כיצד את מפרסמת את ההפגנה?

בינתיים בפייסבוק.

האם ישנם מצטרפים? ומי הם?

יש המון תמיכה ועידוד. ביום ראשון האחרון עמדו איתי עוד ארבעה אנשים. מקווה שביום ראשון הקרוב כבר יגיעו יותר.

לראיון נויה רימלט

משמרת המחאה הראשונה ליד בית ראש הממשלה, 19 במאי 2019

אם מגיעים להפגנה – מה את מציעה להביא מהבית?

שלטים. זה מאוד פשוט להכין. קונים קאפה ומקל ובוחרים סיסמה קליטה.
כמה רעיונות לסימאות:
'חשוד בפלילים לא יחרוץ את גורל מערכת המשפט'
'ראש ממשלה חשוד בפלילים חייב להתפטר'
'טובת המדינה קודמת להישרדות הפוליטית של ראש הממשלה'
'קבלת החלטות במצב של ניגוד עניינים זה שחיתות'

וגם אפשר את הציטוט של ביבי עצמו מלפני 10 שנים כאשר ידע בדיוק מהו הדבר הנכון לעשות וקרא להתפטרות אולמרט:
"ראש ממשלה השקוע עד צוואר בחקירות קיים חשש אמיתי שהוא יכריע הכרעות על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו ולא על בסיס האינטרס הלאומי."

מהו המסר העיקרי שאותו את רוצה להעביר?

בימים אלה נחרץ גורלה של מדינת ישראל.  כל סעיף בהסכמים הקולאיציונים המתגבשים, כל שקל שהולך לשותפה כזו או אחרת, כל רפורמה מתוכננת במערכת המשפט, כל מינוי מקצועי מתוכנן לתפקיד מבקר המדינה ועוד מעט לתפקיד פרקליט המדינה –הכל נועד לסייע לחשוד בפלילים לחמוק מאימת הדין. כאשר כך מתנהלת מדינה, זוהי ראשיתו של הסוף. אין לנו מדינה אחרת.

אני קוראת לאנשים ונשים מימין ומשמאל להצטרף אלי. זוהי מחאה של אזרחים ואזרחיות מהשורה שנמאס להם/ן. לא פשוט לעמוד שעות ארוכות עם שלט, אבל האלטרנטיבה של לא לעשות כלום הרבה יותר גרועה.

האם את חושבת שעדיין יש תקווה לישראל?

אני עצמי הייתי מאוד פסימית במשך תקופה ארוכה, התייאשתי, ויתרתי, אבל בסוף הגעתי למסקנה שאסור לוותר. יש לי שלוש בנות ואני חייבת לעשות כל מאמץ להבטיח להן עתיד טוב יותר. סבי ד"ר אלימלך רימלט שהיה מנהיג המפלגה הליברלית, היה מבוניה של המדינה הזו. אנחנו חייבים להם – לאבות המייסדים – וחייבים גם לדור הצעיר להילחם ולא לוותר. ייאוש הוא פריבליגיה שלא קיימת כרגע.

לסיכום: פרטים חשובים על אודות מיקום ושעות

איפה? ליד בית ראש הממשלה בירושלים. רחוב עזה, פינת רחוב בלפור.

מתי? כל יום ראשון בין השעה 08:30 בבוקר ועד השעה 17:00.

נתראה שם


הביאה לפרסום: רונה ברנס

דיאלוג עם פרימיטיבי

במאמר דעה שפרסם לאחרונה הכותב החרדי ישראל כהן ("אני פרימיטיבי גאה"), הוא מספר כי הוא מרחם על רוגל אלפר, הידוע בדעותיו החילוניות התקיפות, ועל שכמותו. "למען איזה ערך, אידיאה או רעיון עמוק הוא מוכן להמשיך להתגורר בארץ המסוכסכת והאלימה הזאת?" שואל כהן, אף על פי שהתשובה לא באמת מעניינת אותו. אחר כך פוצח כהן בשיעור היסטוריה (וזאת על אף שהצהיר כמה שורות קודם כי הוא "נבער מתוך בחירה"). לפי ההיסטוריון החובב, "המדינה היהודית שהוקמה כאן נועדה לפני הכל לשמש בית ומגן למי שנרדפו במשך שנות דור בגלל העמידה על אמונתם ה'פרימיטיבית', ובגלל השמירה על אורח חייהם היהודי 'הנבער'."

קביעה זו אינה מדוייקת. המדינה היהודית נועדה לשמש בית ריבוני ליהודים, כדי שיוכלו להיות "נורמליים", עם ככל העמים (רק יהודי כמובן). המדינה לא הוקמה כדי להגן על המגזר החרדי בציבור היהודי, מה עוד שמגזר זה על פי רוב לא היה שותף למאווים להקמת המדינה, ופעמים רבות אף התנגד למאמצים שהובילו בסופו של דבר, גם אם לא בדרך ישירה, לכינונה.

כהן ממשיך לתקוף את אלפר וטוען כי הוא "מוכן להכיל כל השקפה שונה בשם הליברליזם", ורק ב"ערכים ובאמונות של בית גידולו" הוא בועט. קל לשים לב שכהן מייחס כאן לאלפר רקע חרדי. ומדוע? משום שעבור כהן כל יהודי בא בסופו של דבר מרקע חרדי. שהרי, החרדים הם המקור, הם הדבר האמיתי, הם הבית היהודי החם והמתוק, עם הקיגל, והקניידלעך. אחר כך מרהיב עוז כהן ומכנה את המסורת החרדית "מסורת אבותיו [של אלפר] בת אלפי השנים". דבר בתיאור זה אינו נכון. המסורת החרדית היא איננה מסורת אבות של כל עם ישראל, אלא רק של סקטור מסויים שפנה לדרך משונה זו אי שם במאה התשע-עשרה. בנוסף, מסורת זו איננה בת אלפי שנים. כאמור, היא בת כמאתיים שנים בלבד, ואף פחות.

אולי כהן היה יכול לדעת משהו מאלה לו היה לומד, לא רק "לשם פרנסה" כפי שהוא מעיד בטורו, אלא מתוך עניין אמיתי בעולם שסביבו. שהרי זוהי הבעיה העיקרית של הציבור החרדי: ההסתגרות המתמדת, ההרסנית, והזחוחה. לקראת סוף דבריו מוסיף כהן את הדובדבן שחרדים רבים אוהבים לשלוף בוויכוחים מסוג זה – "היהודים נחשבו בכל שנותיה בגולה לחכמים בשל שקידתם על לימוד התורה". ובכן, גם זה לא מדוייק. היהודים נחשבים לחכמים בדיוק בשל יכולתם להסתגל, ללמוד, להתפתח לפי תנאים חדשים, ולפתח אגב כך גם את סביבותיהם. זאת הסיבה שהיהודים זכו ועדיין זוכים להערכה במקומות רבים. בנימין נתניהו, ראש ממשלתנו הנצחי, מרבה להתגאות ב"הייטק ניישן", לא ב"תורה ניישן". אולי לו היה לומד כהן אנגלית בבית הספר, לא היה מפספס פרט זה.


white

בתמונות: שאריות כרזות בחירות של אגודת ישראל, או: העתיד (שבו במקום לשכנע את הציבור, בוחרים להטיל עליו אימה אלוהית). צולם ליד אוניברסיטת בר אילן ב-1 במאי 2019

מלאך האלוקים - לתגובת לישראל כהןכרזת בחירות אגודת ישראל תגובה ישראל כהן

קובץ רביעי בסדרת עֵירוּבִין לספרות ואמנות: הודעה והשקות

עירובין ד', קובץ ספרותי, 164 עמודים, 45 ש"ח


בימים אלה יוצא לאור הקובץ הרביעי בסדרת "עירובין" לספרות ואמנות, וכרגיל, אתר "אשפתון" משתתף בשמחה, ומתכבד להזמינכם לשתי ההשקות הראשונות המתוכננות.

הראשונה תתקיים בירושלים, ב-28.3.19, בשעה 20:00, ב"מקום לשירה", רח' המערבים 9

השנייה תתקיים בתל אביב, ב-17.4.19 בשעה 19:30, ב"תולעת ספרים", רח' מאז"ה 7

הקובץ החדש עשיר במיוחד, וכולל סיפורים, מסות, שירים, ריאיון, פואמות ותרגומים, ביחד עם אמנות דיגיטלית, צילום, קולאז', רישום וציור.

כריכה קדמית עירובין ד.png

דימוי: חן כהן, ללא שם, 2014

מה בקובץ?

תרגום ראשון לעברית של הסופר הפולני סטניסלב וינצֶנץ, שכונה "הומרוס של הרי הקרפטים". על אף שהוא עצמו לא היה יהודי, וינצנץ הִרבה לכתוב על דמויות יהודיות וגם על בני לאומים קטנים אחרים בתקופה שבין מלחמות העולם. סיפוריו פותחים חלון נטול-סנטימנטליות לעולם רב לאומי ומבולגן שלא יחזור עוד. במרכז הסיפור חבורת בעלי עגלות יהודים, אמונותיהם ושיחותיהם המשונות לעיתים, שמערבות ענייני פרנסה עם דיונים תיאולוגיים. התרגום מפולנית נעשה על ידי עילי הלפרן.

שירה סתיו במסה חדשה על המשורר יעקב ביטון ועל עמדת התבוסה העמוקה – הכלכלית, הלאומית והרוחנית – שבבסיס כתיבתו ותפיסת עולמו. באמצעות עיון מחודש בשירתו של ביטון, אחד הבולטים והמשפיעים בשדה השירה העכשווית, מציעה סתיו מודל חלופי של שירה שאינה נכנעת לכלכלת האינטרסים של עולם הספרות, שאינה ניתנת לתרגום ושמאתגרת את הייצוג הלאומי. אחרי הכול, לא כל המשוררים רוצים להיות פרצופים על שטרות כסף…

שירים חדשים של ענת זכריה (שריאיון איתה מופיע גם כן בקובץ), נוית בראל, רעואל שועלי, שי מנדלוביץ', מיתר מורן, קובי חיינה, עומר ויסמן ועוד.

תרגומים חדשים של ריינר מריה רילקה וג'ון דון, מאת חתן פרס ישראל לתרגום, פרופ' שמעון זנדבנק, ותרגומים של מעין איתן ושירה סתיו לשיריהם של המשוררת הקנדית קארן סולי ושל המשורר האמריקאי אושון וונג.
על הכריכה מופיעות האמניות חן כהן ולירון כהן, שמלוות את הקובץ ביחד עם האמנים גאיה קולמן, דנה דרויש, אלי מגזינר, רות פתיר, נטלי אילון, אור פורת ונדב יהל.

עריכה: אמיר מנשהוף, רונה ברנס | עיצוב ואוצרות: אוהד חדד

הקובץ רואה אור במסגרת עמותת בר-קיימא לתרבות, אמנות, מוסיקה ושלום (ע"ר) ובתמיכת בית שלום עליכם בתל אביב, מכון הספר הפולני, ותומכים נוספים

לרכישת הקובץ החדש וקבצים קודמים לחצו כאן

לפרטים נוספים:  eyruvin@gmail.com

השקה ירושלים עומדתהשקה תל אביב עומדת

הספרייה לפילוסופיה

סיפור קצר מאת רונה ברנס

∗ הופיע לראשונה בכתב העת "מאזניים", ספטמבר 2018, בעריכת מתן חרמוני


הספרנית לא יכלה להעלות בדעתה את כוונתי האמיתית כשניגשתי אליה לבקש דפי טיוטה. היא התעניינה בי ובמעשיי ובעניין האינטלקטואלי שלי בספריית פילוסופיה עד כדי כך שמיד החלה מכרכרת סביב, מתחנחנת במידה מסוימת, מציעה לי עזרה מסוגים שכמותם לא ביקשתי מעולם.

ואמנם, מפליא הדבר שהרחקתי והגעתי כל הדרך אל בניין הפילוסופיה והאתיקה שבאוניברסיטה, ששם הייתה מצויה הספרייה הזאת. לא זו בלבד שהבניין מרוחק ביותר מכל נקודה שהיא בקמפוס, אלא שכל צרות העולם דומה שאופפות אותו. הוא ניצב לבדו מבודד על הגבעה הצחיחה ביותר במרחב הנראה, בלי שמץ של צל או עץ שיסייע לבאים, למתעניינים ולסקרנים חסרי הבינה, בינתיים.

להמשיך לקרוא

אדוניס באוטובוס

סיפור קצר ליום חול

מאת בתיה גלילי


התיישבתי מאחורי אדוניס באוטובוס. תלתליו החומים ריקדו על מצחו. סנטרו השזוף גאה ועיניו הענבריות נחות על העוברים ושבים בעצלות של בן אלים. עורו היה ללא רבב, ותבונת היופי הייתה כה אלגנטית בינות עליבותה הבלתי נמנעת של התחנה המרכזית האפורה משמן מכונות, עד שרמת התרגשותי ביושבי בדיוק מאחוריו, בדיוק מאחורי אדוניס במושב האוטובוס, וודאי הייתה ניכרת על פניי הסמוקות, לו היה מתבונן. נדמה לי, עם זאת, שהוא לא התבונן. הרגשתי את החום העולה מגופו, ושמתי ליבי לכל תנועה שנעשתה על המושב. הוא הזיז את התיק מפה לשם, תיק עור מהוה, וניגב את כפות ידיו על מכנסיו הקצרים, העבים, סוגר ופותח את האבזם לסירוגין, כדי לחפש דבר מה, ואז להתחרט.

כל תנועה הייתה טובה אליי, ואני הרגשתי שהבוקר הזה מתנהל לא רע בכלל. הצבעים היו חומים וירוקים וכחולים, והאספלט השחור התאים לכל אלה בתיאום מושלם. אדוניס ישב לפניי, ורגלו הייתה מונחת על רגלו האחרת בנונשלנטיות מעוררת בטחון. אלא שאז, פחות או יותר כשכל הצבעים החלו להתמזג במהירות עם דהירת האוטובוס קדימה לכוון תל אביב, קרה הצפוי מראש, ועם זאת המאכזב בהחלט. מכשיר הטלפון הפרטי שלו, של אדוניס יפה התואר, צלצל. היה זה צלצול חלש, מבשר רעות, ולו הייתי טורחת לחשוב על כך הייתי מבינה מייד שאדוניס הולך עכשיו לשנות את צורתו לפניי.

בכל אופן, הוא ענה, וכמעט מיד התחיל להתלונן אל תוך המכשיר בקול שאני מודה שאכן אכזב אותי מאוד. היה קשה לו, היה קשה לו מאוד. הוא סיפר שהוא עובד קשה. הוא נשמע מותש, צרוד. האוטובוס כולו שמע אותו בבירור מתנה את צרותיו. אינני יודעת אם כולם היו מודעים לעובדה שהם שומעים את אדוניס. קולו היה עייף, באמת יגיע. אני האמנתי לו. ככה זה עם בני אלים. אף על פי שכל הסימנים העידו על כך שצריך היה להיזהר, לא יכולתי שלא לחייך אל עצמי באירוניה מרירה מול פני האכזבה. אדוניס הדברן שוב אכזב אותי בלי לדעת שכל אותה העת ישבתי מאחוריו באוטובוס.

"אני מאבד את זה", הוא נשף באזני בן שיחו, בעודו מעביר את ידו בשיערותיו הרכות למראה. נעלי העבודה שלו היו מוכתמות, אבל לא נראו מלוכלכות. הוא הוציא מכיסו את משקפי השמש שלו. הם היו מושלמים, בצבע שהיה בין חום ובורדו. הוא חיבר את מכשיר הטלפון לטעינה באמצעות כאבל יו-אס-בי לחיבור שנמצא מעל ראשו, והמשיך להתלונן בקול מסוקס אם גם גבוה מעט.

זמן לא רב אחרי שהתיישבתי אני התיישב בדיוק במושב מאחוריי בחור צעיר, חרדי ספרדי, לבוש שחור לבן, מגולח למשעי, בעל שיער שחור וכיפה קטיפתית, כרגיל. מימיני ישב חרדי אשכנזי, בעל מראה סטדנרדטי בהחלט (אולי היה גבוה מעט יותר מן הרגיל, אבל זה הכל) ומאחוריו נערה, שממנה הוא נמנע בעיניו. אחר כך, בצומת שבמחצית הדרך, טיפס לאיטו במדרגות האוטובוס, איש זקן, והתיישב לפני אדוניס. היה לו כובע לבד שחור מסוג חב"ד, אלה שדוד שלי לואי קורא להם קאובואים, וניכר עליו שבגדיו החמים, שאינם מתאימים למזג האוויר בשום פנים ואופן הכבידו עליו מאוד. תמיד תמהתי, בעיקר בראותי אנשים צעירים יחסית, הלובשים את מלבושי אירופה החמה האלה, כיצד הם אינם מסריחים עד השמיים, כיצד הם אינם מזיעים את עצמם למוות. איך זה בעצם שהם מצליחים לזוז ממקום למקום מבי להתעלף רק מפאת איבוד נוזלים וטירוף חושים. אני הייתי רוצה להסתובב עירומה בימים שבהם החום הוא מוחלט, ימים שכיחים למדי, במיוחד בחודשים שבין יוני וספטמבר.

אבל למרות שכל אלה הטרידו אותי באמת, היה זה יום אופטימי בלי ספק. יכולתי להקשיב בסבלנות בלתי מודעת לעצמה לשיחות ארוכות של גברים צעירים שישבו מסביבי, מבלי להתחשב בשעון, ומבלי להתחשב בזמן. לא היו לי ילדים, ומישהו אהב אותי באהבה מתונה. לבחור הספרדי, שגם הוא התחיל מדבר בטלפון זמן לא רב לאחר שהתיישב מאחוריי, היה קול נעים ומעורר אמון, אף על פי שהוא טרח עם בן שיחו הטלפוני על מיקומו המדוייק של הקיגל בבית הכנסת הרבה יותר ממה שמכתיב הטעם הטוב. הוא בוודאי היה נשוי, ונשמע כמו תלמיד חכם, או מה שהייתי מדמיינת שהוא תלמיד חכם. מוזר מאוד המילים האלה כולן, וכמה שאין להן שום קשר לעולם המציאות.

בסופו של דבר, ליד אבו גוש, כולם השתתקו, או לפחות החלו לדבר מעט יותר בשקט, מעט פחות בייאוש, מעט פחות בשקיקה, מתמסרים למושביהם, שוקעים בקצב הנסיעה של כביש 1. השמיים היו אפורים ומזג האוויר היה אף על פי כן קיצי וחם, והצבעים הקרים היו חסד שאי אפשר להתעלם ממנו.

כל זה היה נפלא להתבונן בו מבעד לחלונות הנוסעים החולפים על פני טרסות נטושות ושדות מעובדים, על פני עצים וארזים ששתלה הקרן הקיימת, ועל פני תלי אבנים שעל מי שהעמיסם לא שמעתי ולא ידעתי כמעט דבר. מדי פעם בשולי הכביש נמתחה יריעה כחולה של ברזנט, "חפירת הצלה", לפני הכניעה לקבלנים, לפני הכניעה אל המהירות , לפי הכניעה הגדולה אל הכבישים החדשים, הנבנים תמיד, מתרחבים ומתפצלים עד אין סוף, בגבולות של 300 ק"מ מפה ו-30 ק"מ משם. הים לא נראה באופק, אבל הוא לא היה רחוק.

אחר כך, בתום זמן לא רב של הפוגה בלתי שלימה, אדוניס חזר לדבר אל הטלפון שלו. הוא לא התחשב באף אחד. גם לא בזקן שישב לפניו ושהיה מפנה את ראשו מדי כמה דקות כדי לרמוז בעדינות לאדוניס לתת קצת מנוחה לפיו המפטפט. אני כמעט בטוחה שהזקן לא אמר לעצמו את המילים "פה מפטפט". גם אני התלבטתי, אני מודה, לפני שכתבתי את המילה הזאת. בכל זאת, מדובר באדוניס. בכל זאת, אדוניס היפה בעל התלתלים. הזקן עיפעף בעיניו מתחת לכובעו, פילבל בעיניו העייפות, ובזה נגמר העניין פחות או יותר, עד הסיבוב הבא.

נושא השיחה שעליה שקד כה אדוניס היה הצבא. אם הבנתי נכון, הוא חזר מאימון מילואים בדיוק היום בבוקר. הוא סיפר על איזה קצין שממנו כנראה סבל במיוחד. "אוטיסט, אחי!" הוא אמר אל תוך המכשיר, "אוטיסט! אתה יודע מה זה אוטיסט?! קצין אוטיסט!"

הוא סבל מאוד. "שלושה ימים, אחי, היה סיוט, סיוט!" הוא אמר בקולו הגבוה, המסוקס, שלמרות מה שאפשר היה לקוות, לא היה בו גוון מעניין. אדוניס המשיך וסיפר על אחד, צחי, והודה בעובדה שלו, לצחי, קשה אפילו יותר. "חייבים לדבר איתו, אחי," אמר אדוניס על צחי, ואיש מן הנוסעים לא ידע במה דברים אמורים, "לא יודע, זה, לא יודע…" גמגם גם אדוניס כמהדהד את מחשבותיי…

בן שיחו כנראה הציע שהוא, אדוניס, ידבר איתו בעצמו, אם הוא חושב שזה כל כך חשוב. "לא משנה, בסדר," הוא סיכם את הדברים עכשיו בקול. "אני גם ככה מדבר איתו אחר כך," הוא הסכים. האיש הזקן בעל כובע הלבד נראה שחדל כבר מסיבוביו מפלבוליו והעמיד פנים שהוא מתרכז בנסיעה.

אני ידעתי שאלמלא היה זה אדוניס הייתי קמה מזמן להוכיח אותו על דיבורו הממושך, חסר ההתחשבות, בטלפון. לומר לו, לבקש ממנו, לדבר בשקט, עם קריצה שמקפלת בתוכה רמיזות אודות חוסר שביעות הרצון שלי. אני כמובן יודעת שרוב האנשים אינם מייחסים הרבה למבטים המרמזים שלי, ובכל זאת, אני דביקה בהם, במעטפה של חשיבות עצמית מגוחכת למדי, שגם ממנה לאיש לא אכפת.

מענין אם הוא יודע את כוח יופיו, שאלתי את עצמי. מעניין אם הוא מנצל אותו. אולי הוא יודע, פשוט יודע, שאיש לא יעיר לו דבר משום שהוא אחרי הכל אדוניס העייף שחזר ממילואים, שהיו סיוט, פשוט סיוט, עם קצין אוטיסט באמצע שום מקום, ושחבר שלו, צחי, סובל מדכאון. מעניין אם הוא מרגיש חסין.

לא יוצא לי בדרך כלל לקנא במראה של גבר לפני כן. זה לא שהדבר לא קרה בעבר, אבל כשראיתי את אדוניס, הבנתי שעם כזה יופי אפשר לעשות הכל. אתה כמו נסיך של הטבע ,לא מחכה בתורים בקופה, תמיד מוצא מושבים טובים בקונצרט (בלי להתאמץ בכלל), תמיד נמנע מרשימת המתנה בבית קפה או מסעדה.

אדוניס ישב שם מלפניי, מקשקש לו בטלפון, מפטפט כאחרונת הבתולות המתוארות ברומנים של גברים מנופחים מהמאה ה-19. איזה קצ'קה היה אדוניס. היה בזה משהו מעצבן, בדיסונאנס הזה שבין היופי והקשקשת, אבל מצד שני היה בזה גם משהו שהיה מאוד מנחם לדעת. להכיר את הצד הזה של אדוניס, שמפאת יופיו, נראה לנו, בני האדם, כה מרוחק. עתה הייתה לנו הזדמנות בלעדית לחזות בחייו האישיים ביותר, לשמוע את קולו הרחוק מלהיות מושלם, המאכזב אפילו (כאמור), מורט את עצבי האיש הזקן בעל כובע הלבד. מסכן האיש הזקן. מסכנה הנערה החרדית שהייתה מגניבה מבטים נואשים לאדוניס האדיש. מסכן הבחור החרדי, שיושב לפניה ומשתדל בכל מאודו להביט במסך הטלפון השקט שלו. מסכן החרדי הספרדי שמאחוריי, בעל קול הקטיפה, שוודאי מודאג עדיין ממיקומו ההכרחי של הקיגל…

לבסוף ירד אדוניס מהאוטובוס. חמש דקות לפני כן הוא הפסיק את השיחה, והתחיל לארגן את חפציו, שהיו מעטים, אך מסודרים בברדק על המושב שלידו. הבטתי בהילוכו, שהיה יותר מהדס מכפי שהייתם מדמיינים לעצמכם. הטלפון היה טמון באחד מכיסי המכנסיים הקדמיים, ונעלי העבודה השחוקות שלו הובילו אותו במורד המדרגות אל הדלת. במבט חטוף אחרון עוד יכולתי לקלוט שארית תלתל חום ונפלא, ולהיזכר שהיום הזה רק מתחיל.

 

Aphrodite_Adonis_Louvre_MNB2109

 

 

היקומים המקבילים בישראל

בעקבות תקיפת שוטרי מג"ב על ידי חיילים מהגדוד החרדי "נצח יהודה", ובעקבות התחזיות לפיהן עד 2065 כל אדם שלישי בישראל יהיה חרדי

מאת: רונה ברנס


מקרה קטן, אך מפחיד ביותר, התרחש לאחרונה:  שני חיילי "נצח יהודה" (חיילי המסלול החרדי בצה"ל) ניסו לשחרר עצורים יהודים שנעצרו על ידי מג"ב במהלך התפרעויות כנגד פלסטינים וכוחות הבטחון בשטחי יהודה ושומרון.

ההפגנה התרחשה בעקבות הריגת שני חיילי "נצח יהודה" ופציעת אחרים על ידי חוליית מחבלים. שוטרי מג"ב עצרו כמה מתפרעים במקום, אשר גם יידו אבנים אל עבר פלסטינים וחסמו כבישים. כתוצאה מיידויי אבנים אלה נפגעו מספר אנשים (פלסטינים), ונגרם נזק לרכוש.

בתוך מהומות אלימות אלה של חבורות נערים אדנותיים צמאי נקם, חיילי "נצח יהודה" החליטו כי הם עוברים צד, ובמקום למנוע את התפרעות הנערים, למעשה הצטרפו אליהם.

וכך קרה שבמקום לעזור לכוחות הביטחון הם הצטרפו לכוחות העברייניים בכך שניסו לשחרר את העצורים. כשהדבר לא עלה בידם, ניסו החיילים לשחררם בכוח.

בשלב זה תקפו חיילי מג"ב את חיילי נצח יהודה בעימות אלים, אשר בעקבותיו הושעו חיילי הגדוד החרדי מתפקידם.

זהו מקרה מזעזע כשלעצמו. שהרי לכאורה, נראה שמדובר כאן בשני חיילים שמפרשים את תפקידם באופן שונה לחלוטין מהאופן שבו מפרשים את תפקידם חיילי מג"ב, למשל.

במקום להגן על האינטרסים של מדינת ישראל באמצעות שמיעה לפקודות מפקדיהם, ומניעת התפרעות אלימה שעלולה לעלות בחיי אדם נוספים, הם בוחרים לפעול בשירות אידיאולוגיה המשיחית-מתנחלית, ולהקשיב לצו מצפונם המעוות.

שהרי, חיילי "נצח יהודה" מאמינים כנראה כי תפקידם הוא להגן על "המתיישבים", כפי שמכונים המתנחלים בפלטפורמות ימניות רבות.

ואכן העברית היא שפה מתעתעת. "צבא הגנה לישראל" אמנם יכול בקלות להתפרש כ"צבא הגנה על עם ישראל". מה הם האינטרסים של "עם ישראל"? ובכן, לא בהכרח האינטרסים של מדינת ישראל המודרנית וצבאה (תלוי בפירוש של "עם ישראל")…

אבל אותי זיעזע במיוחד האופן שבו פרשייה זו הוצגה בכלי התקשורת השונים.

כך למשל הוצגו הדברים בכותרת באתר החרדי "כיכר השבת" : " חיילי גדוד נצח יהודה שחבריהם נרצחו בשבוע שעבר, הוכו קשות על ידי שוטרי משמר הגבול, לאחר שעל פי עדי ראיה סירבו לפנות מתיישבים שהפגינו כנגד גל הטרור האחרון".

גם באתר "סרוגים" הדברים הוצגו באופן דומה:  "זעם בקרב חיילי גדוד נצח יהודה שחבריהם הוכו על ידי שוטרי מג"ב, לאחר שניסו לשחרר מפגינים שהפגינו כנגד גל הטרור האחרון בו נרצחו שניים מלוחמי הגדוד".

אין צורך לומר כי בשני האתרים הפופלאריים הללו, המכוונים דבריהם לציבור ההולך וגדל במדינת ישראל – הציבור הדתי והחר"דלי, האמפתיה שמורה לצד היהודי-מתנחלי בלבד. העובדה כי המתפרעים יידו אבנים, כטרוריסטים לכל דבר ועניין, מתקבלת בסלחנות, שלא לומר באהדה.

האידיאולוגיה האלימה, המעדיפה דם יהודי על פני כל דם אחר, אינה יכולה להמשיך במדינה אשר מבקשת להיות מדינה דמוקרטית. בכל יום שעובר דומה כי נציגי הגזעניים, הקיצוניים והאלימים ביותר בחברה, מתחזקים.

זוהי אינה התקרית האלימה הראשונה מסוגה שנקשרת בשמו של גדוד "נצח יהודה" המהולל. בשנים האחרונות נחשפו כמה פרשיות של התנהגות אלימה, קלגסית, דורסנית ומרושעת מצד חיילים מאותו הגדוד עצמו. ואלו הן רק פרשיות שנחשפו לעין המצלמה ולידיעת הציבור.

אבל קשה לומר כי ישראלים שעיניהם בראשיהם צריכים להיות מופתעים מכך שחיילים חרדים המגוייסים לצה"ל הפועל בתוך מנגון של משטר צבאי דה-פקטו, המבדיל בין האוכלוסייה היהודית בעלת הזכויות והאוכלוסייה הערבית נטולת הזכויות – קשה לומר כי בסיטואציה כזאת יש הפתעה מהתנהגותם המחפירה של חיילים אלה. מהיכן ישאבו חיילי "נצח יהודה" ערכים הומניסטיים? מקהילתם המסתגרת? מדוע שהם לא יעדיפו את הדם היהודי על פני הדם הערבי? מדוע שהם לא יקשיבו לאיתמר בן גביר, אחד החתרנים המצליחים ביותר נגד מדינת ישראל הדמוקרטית, אשר כמובן לא פספס את ההזדמנות גם הפעם כדי להגן על החיילים אשר לדבריו "קיבלו יחס כאחרוני המחבלים."

בתגובה לבן גביר, כדאי לציין, שאם נסתמך על מקרים קודמים, הרי שסביר להניח כי החיילים הסוררים יקבלו עונשים מקלים, שהרי, אחרי הכל, הם יהודים, ועוד יהודים המשרתים בשירות קרבי… (דוגמה לעונשים מקלים אפשר היה לראות, למשל, ב-2015, שבה הורשע חייל מ"נצח יהודה" בהתעללות באדם פלסטיני, ושחרר לאחר 60 יום בלבד.)

הסצינה "הקטנה" הזאת של חיילי מג"ב מול חיילים חרדים בצה"ל ו"מתיישבים" פורעים, היא אולי תמונה מקדימה למה שעוד צפוי לנו כאן.

ככל שירבו המתחים, ויגדל ציבור החרדים במדינת ישראל (עד 2065 צופות התחזיות כי כל אדם שלישי בישראל יהיה חרדי), כך תגדל השנאה ההדדית והאלימות, וירבו השסעים. בניגוד לטענות מפייסות אך שקרניות, השסעים העמוקים ביותר במדינת בישראל – אשר עיקרם הוא בין הציבור המעדיף תפיסת עולם הומניסטית ורצינאלית לציבור המעדיף תפיסת עולם משיחית ולאומנית – אינם ניתנים "לריפוי". רק חינוך הומניסטי יסודי ומעמיק, להכרה בערך האדם באשר הוא אדם, וחתירה אל הטוב של כלל העולם בלי הבדל דת, גזע ומין, יכול לשנות את התמונה.


 

תיעוד התפרעויות הנוער הימני-מתנחלי על רקע אירועי הטרור ביהודה ושומרון:

 

בית המשפט איננו אשם

"עתה היא השעה להזכיר  ולדרוש – הפרדת דת ממדינה" | גרסה של מאמר זה פורסמה גם בהארץ.

מאת: רונה ברנס


 

לפני ימים אחדים דחה בג"ץ ערעור בדבר פסיקת בית הדין הרבני הגדול, אשר קבע כי אישה בהליך גירושין אשר נמצאה "אשמה" ב"בגידה בבעלה" אינה זכאית לחצי מן הרכוש המשותף של משק הבית.

זוהי פסיקה מעניינת מאוד מאחר והיא הפרה את ה"סטאטוס קוו" שהתקיים עד אז בישראל (החל מ-1994), אשר לפיו בית המשפט העליון הגדיר את "גבולות בית הדין הרבני". ב-1994 נקבע על ידי בית המשפט העליון כי במחלוקות הנוגעות לרכוש יש לדון לפי הדין האזרחי, ולא הדתי, ובמידה ובית הדין הרבני לא יעשה כן, יש מקום לבג"ץ להתערב בהחלטה.

כלומר, עד הפסיקה האחרונה של בג"ץ, הנורמה המשפטית (אך לא החוקית) הייתה כי בענייני רכוש אין לקחת בחשבון שיקולים שנתפסים לפי הדין האזרחי כ"לא ענייניים", כמו "בגידה" למשל.

אין ספק שהנורמה המשפטית שהנהיג בג"ץ בשנות התשעים נתפסה כהכרחית על מנת להגן על האישה, אשר בישראל נמצאת במצב נחות מבחינה נורמטיבית, שהרי דינה מסור בידי בית הדין הרבני, אשר נודע כבעל נטיות המעדיפות את הגבר, במיוחד במצבים כמו "בגידת האישה" בבעלה.

קצף רב יצא כנגד החלטה זו של בית המשפט העליון, אשר אחד ממנסחיה היה השופט החדש אלכס שטיין (שבמינויו תמכה עד מאוד שרת המשפטים איילת שקד). במאמר המערכת של הארץ, שיצא נגד הפסיקה, נכתב כי "בית המשפט אמנם לא הורה לסקול את האשה, אך בהחלט נתן ידו לקיפוח זכויות הרכוש שלה."  וכן כי הפסיקה היא "בגדר נסיגה לעולם ישן ופרימיטיבי, שבו מענישים את הנואפת באמצעות סנקציות כלכליות."

אך האם האשם האמיתי אינו המחוקק הישראלי, אשר איפשר למצב זה, שבו אזרחי ישראל נתונים, בכל הנוגע למעמדם האישי, תחת חסותם של רבנים? האם אין המדינה אשמה בכך שהיא הותירה על כנו "סטאטוס קוו" מיושן, אנטי-מערבי, ואנטי-דמוקרטי, אשר מניה וביה מקפח באופן קונסיסטנטי זכויות אזרחיות של  קבוצות אוכלוסיה מגוונות?

מחדל היעדר אפשרותם של נשואים אזרחיים בישראל נובע מאותו מקור נורמטיבי עצמו, וכך גם כל מדיניות הגיור במדינת ישראל, אשר משאירה את המונופול בידי קבוצת רבנים מן הזרם האורתודוכסי בעיקר, ובכך לא רק שהיא משמרת מצב קיים, אלא אף מחזקת אותו, ככל שמצב זה נשמר ומתקבע כנורמה.

האשם בפסיקת העליון לגבי דינה של האישה, איננו בשופט שטיין או בחברו לדעה – השופט דוד מינץ, אלא  במדינה. אמת נכון הדבר שגם השופט שטיין יכול היה לשחק את המשחק האהוב כל כך על ישראל ולהציל את ישראל מעצמה, אבל הוא החליט לנהוג כפי שהוא מאמין שרשות שופטת אמורה לנהוג ולא להתערב בסמכויות חוקיות של הרשות החוקקת. ואמנם, גישתו מעוררת חששות כבדים, במיוחד לנוכח האווירה הפוליטית הרעילה שבתוכה אנו חיים. אך האם באמת אנחנו רוצים להיות במצב שבו הרשות השופטת היא המגן הנורמטיבי שלנו? האם לא הגיע הזמן לדרוש מן הרשות המחוקקת לפעול בנושא הסדרת מעמדם האישי של אזרחי ישראל, ולעגנו בדין האזרחי ולא בזה הדתי?

לפחות בסוגייה זו – סוגיית המעמד האישי בישראל – נראה כי דעת הקהל עשויה לתמוך במדיניות שתפעל לצמצם את תחום סמכותם של הרבנים, ולהפריד, סוף סוף, בין הדת והמדינה בישראל. בניגוד לסוגיות הנוגעות ל"עקרון השוויון" או "כבוד האדם וחירותו", אשר מערבות פעמים רבות סוגיות הנתפסות כ"בטחוניות" (למשל ערך כבוד האדם וחירותו כשהוא מתנגש ברצון המדינה להרוס בית של משפחת מחבל פלסטיני), סוגיית "הדת והמדינה" והצורך להפריד בין תחומי חיים אלה, הולכת וקונה אחיזה בציבורים גדולים ומגוונים, כולל בקרב דתיים יהודים רבים, ושומרי מסורת.

אין שום ספק שהתוצאה היוצאת מן הפסיקה האחרונה של בית המשפט העליון מעוררת שאט נפש, ובצדק  מעוררת זעקה.  אלא שזעקה זו אינה צריכה להיות מופנית אל בית המשפט אלא אל המדינה, בדרישה לבטל את המצב הקיים שבו מעמדם האישי של אזרחי מדינת ישראל מופקר בידי רשות דתית באופן כמעט בלעדי.

פסיקה זו עשויה לשמש כזרז לפעילות לשינוי כזה של מדיניות. אמנם, איילת שקד היא פוליטיקאית שמרנית, אבל השמרנות שאיתה מזוהה שקד אינה כזו שתתנגד בהכרח לבידול הדת מן המדינה. להיפך. במידה מסויימת, חבל שפסיקה כמו זו של שטיין לא הקדימה בעשר שנים ויותר, שהרי כך לא היו יכולים אזרחי ישראל (לפחות היהודים) לשקוע באותה פיקציה כאילו הם חיים במדינה דמוקרטית "נורמלית". לו יותר אנשים היו נפגעים מן הדין הדתי, הקיים ועומד כנורמה חוקית מחייבת, אולי היה הדבר מזרז את היווצרות תנועת נגד בקרב הציבור ומתוך כך בקרב מייצגיו כנגד מצב זה. כל שעשה שטיין הוא להסיר את הלוט מעל הפיל הלבן שניצב באמצע החדר.

לא בית המשפט צריך להיות אמון על יצירת המערכת הנורמטיבית שתוביל להטבה מירבית בחיי האדם, אלא המחוקק. אין ספק כי יש להשתמש במומנט זה ובזעם הציבורי על העוול שנגרם לאישה בהליך גירושיה משום שיקולים שאינם נתפסים כענייניים לפי תפיסת העולם המודרנית, ההומניסטית. אך יש להפנות את הזעם הציבורי לגוף הנכון, וזוהי המדינה. עתה היא השעה להזכיר  ולדרוש – הפרדת דת ממדינה. אסור להשאיר את מטלת ההגנה על זכויות האזרחים בידי הרשות השופטת. חובת הציבור לדרוש את הגנתו לפי חוק מידי הרשות המחוקקת.

 

משה מילנר - לעמ

בניין הכנסת בירושלים, 2008. צילום: משה מילנר/לע"מ