רונה ברנס
[מאמר שני בסדרת מאמרים המוקדשת למשה פייגלין]
באתר הרשמי של משה פייגלין, כמו גם בעמוד הפייסבוק שלו, מתנוססת הסיסמה, שהפכה להיות אחת מסיסמאותיו המרכזיות: "יהדות = חירות".
נצחונותיו של פייגלין
רונה ברנס
[מאמר ראשון בסדרה שמוקדשת למשה פייגלין]
הציונות, לאורך כל שנות התגבשותה והתפתחותה, מעולם לא הייתה דגל אחיד שאפשר לנפנף בו, לא מבחינה רעיונית-תיאורטית, ולא מבחינת הדרך שאמורה להביא למימוש רעיונות אלו. לאחר קום המדינה, אפשר היה לקוות כי עתה תוכל הציונות להפנות את משאבי האנרגיה שלה, שהופנו עד כה לתיחזוק והמרצת תנועה פוליטית עולה, אל בנייתה ופיתוחה של מדינה. אלא שתמיד היו גורמים שחפצו להמשיך ולשמר את אי-היציבות התנועתית שאפיינה את הציונות לפני התמסדותה כגוף מדיני ריבון בדמות מדינת ישראל, כדי להמשיך ולעסוק, מתוך אי יציבות זו, בהגדרות והגדרות מחדש של "מטרות הציונות". האם, למשל, הציונות היא אמנם תנועה שקמה מכורח נסיבתי כדי להגן על היהודים על ידי פתרון פוליטי (כפי שסבר הרצל למשל)? או שמא – הציונות היא נדבך בתנועה דתית-יהודית שתביא לגאולה קונקרטית (כפי שסבר למשל הרב שלמה גורן של מלחמת ששת הימים)? אלו הן שאלות יסודיות להגדרת המשך דרכה של הציונות, ואמנם להגדרת הציונות עצמה. שהרי הכרעה בשאלות אלה תביא עימה בהכרח גם הכרעה בשאלות כמו חשיבותה של "שלמות הארץ", "שימור" הרוב יהודי, חלוקת ירושלים, וכמובן – השלום עם שכנינו הפלסטינים, ומחירו.
ואמנם, דומה כי בזמן הקרוב שאלות קריטיות אלה ואחרות תעמודנה (ורבות כבר עומדות) בראש סדר היום של הפוליטיקה הישראלית. שאלות אלה יש בהן כדי להכריע בין הציונות כפי שהכירוה הוגיה ומיישמיה הנאמנים, לבין "הציונות" פרי שכלולם של אנשים כמו משה פייגלין ורעיו לדרך הפועלים הן בכנסת והן בדרכים גלויות פחות.
ביקור במסעדת אמא
ח. בצלאל
כשהגענו למסעדת אמא, בערב, אחרי שלא מצאנו כוח לעמוד במטבח ולטרוח על מזונינו, מצאתי את עצמי יושבת לבדי מול איש מזוקן, שישב לגמרי לבד, עם כיפה על הראש, מקנח צלחתו בפיתה, ואת סנטרו במפית בתיאבון גדול שבא על סיפוקו. סוף סוף. כל כך טוב היה לראות אותו. הוא גמר הכל. והוא שבע והיה מרוצה, ומיד כשסיים לאכול הרים את אצבעו לקרוא למלצרית. חשבון בבקשה.
פרגמנטים
מ. צפרון
פרגמנט יום א
ואיך זה שכל הערבים, עם שמתבגרים, נהיים בודדים כל כך?
איך זה שאדם נהיה עייף כל כך אחרי יום מלא בעבודה, שאותה הוא לא ביקש לעצמו מעולם?
הוא חוזר מהעבודה, הזאת שאליה הוא הולך כל יום, וכל מה שהוא רוצה לעשות זה לישון. והמיטה כל כך מלאה הבטחות פתאום, והרכות של הכרית, ושל הפוך בחורף. הכל כל כך קל פתאום. אפשר פשוט לקפוץ ולהירדם.
כבר בשמונה בערב רוצים לקפוץ ולהירדם, מיד אחרי ארוחת הערב הקטנה, הטעימה, שבן הזוג הכין. ואתה בכלל לא חשבת על מה שצריך לחשוב כדי להתקדם. כדי לכתוב איזה משהו היום. כדי להכין פסטה ברוטב עגבניות עם בזיליקום טרי, ופרמזן. לא חשבת על זה מספיק. ולא חתכת את הבצל לקוביות, ולא זרקת אותן למחבת, עם השמן שהתחמם כבר.
מחשבותיך היו בדברים אחרים. תמיד בדברים אחרים. תמיד מנסות לאחד ולרכז, ולחשבן, ולהבין את כל הדברים שכולם מתנקזים לאיזה רגע אחד, שבו היית אמור להבין את הכל. הרי היית אמור להבין. אבל שום דבר אינו מובן שוב. גם הפעם. ואתה רק רוצה להיכנס למיטה בשקט בשקט.
ושהמנורה לא תראה אותך. אתה לא תדליק אפילו את האור. אולי בפעם אחרת, תתחיל לקרוא איזה ספר, שמונח לך בחדר השירותים כבר שנה. קנית אותו בריגשה רבה, ובשימחה אמיתית לעתיד הקרוב. את כל זה חשבת שתקרא לאט, שתקרא מהר. שתסיים, וכשתסיים, תקרא עוד ספר, ועוד אחד.
כמה נעים הוא בד הכותנה העבה שעוטף את שמיכת הפוך הישנה שירשת מסבתא אביבה.
תורתם אמנותם
מיטל משיח
טיעון נפוץ בקרב דוברים חרדים בפוליטיקה הוא הטיעון לפיו כל אחד מגיע לו שהצבא יתאים עצמו בשבילו, ואל אורח החיים שלו.חה"כ מטעם יהדות התורה- המייצג את האדמו"ר מבעלז, ישראל אייכלר, התבטא כך למשל בנאום שנאם בנובמבר 2013, לכבוד יום הזכרון ליצחק רבין ולהירצחו. הוא אמר את הדברים במסגרת נאום הגנה כללי ורחב הרבה יותר, שעיקר מטרתו הייתה לנצל את במת הזכרון לרבין כדי להזהיר כי תוצאת הפגיעה באורח החיים החרדי, שתתבטא בין היתר, באכיפת גיוס מאסיבי של בחורים מן המגזר החרדי לצה"ל (זה היה עוד לפני הפסקת הזרמת הכספים לישיבות) – תהיה "חלום בלהות" של עזיבת מרכזי התורה את ארץ ישראל, ונדידתם, בשנית, לגלות.
אשפתון להמון 