פרגמנטים ליום בשבוע

ארבעה קטעים שיש לקראם כנפרדים לחלוטין.   מאת: ת. עמית

סנדרה

היא התבוננה עכשיו במכונה במבט פחדני קצת ואולי גם מתוסכל. היא ידעה שזוהי רק הראשונה, ואחריה יבואו עוד הרבה. אחת הקופאיות האחרות אמרה לה אתמול בחמת מיאוס (מחווה גופנית שהיא קינאה בה) שהסופר רק מנסה להרוויח זמן, ומנסה למנוע הפגנות המוניות. אם יטפטפו אותן ככה, אחת אחת, לאט לאט, לא ייצאו לרחוב. זה היה במקום לפטר את כל הקופאיות במכה אחת בכל הארץ, ולהחליף אותן במכונות האלה.

זה היה לה מאוד מובן בסופו של דבר. זאת הייתה כמעט קלישאה. היא לא בדיוק ניסחה לעצמה את הדברים באופן זה, אבל המחשבות שלה נעו בצורה הכללית של הדברים האלה. מאות אנשים יאבדו את העבודה שלהם בסופו של דבר, ובכל הסוּפרים יהיו לנו מכונות, רק מכונות. ולא יהיה את מי לשאול על מבצעים, ולא יהיה מי שיציע מבצעים (או שאולי המכונה גם תדע להציע מבצעים וגם תדע לענות על שאלות – אבל תמיהות אלה שנכנסו מייד לראשה של סנדרה, עזבו כלעומת שבאו), ולא יהיה מי שישאל אם צריך שקית, נייר או פלסטיק. מכונה לא יכולה לעשות הכל, סנדרה חשבה, אבל אולי היא כן יכולה לעשות את מה שהיא עושה.

סנדרה ניסתה לחשוב על מה מכונה לא יכולה לעשות, והתקשתה. לבשל – גם מכונה יכולה ללמוד. לסרוג – גם. לחשב חשבונות – גם. מכונה לא יודעת להתאפר, לפחות סנדרה עוד לא ראתה מכונה שמאפרת, והיא גם לא יודעת לבשל כל פעם בצורה קצת שונה, והיא גם לא יודעת לקרוא ספר ולהינות מכוס קפה. אבל מה הטעם בזה?

עכשיו בכל יום שבו סנדרה נכנסה אל הסופר היא שאלה את עצמה מתי יפטרו אותה, ומי יעשה את זה. אחמד נחמד מדי, וקשה לה לדמיין אותו מפטר אנשים. זאת בטח תהיה ציפי, היא הגיעה למסקנה. המכונה הספיקה בזמן הזה לקבל מישהו ולהעביר את כל המוצרים, סנדרה חלמה בהקיץ, ולכן הלקוח עבר אליה.

 

להתווכח

לאחרונה נודע כי צה"ל דורש לפנות 300 אנשים מבתיהם בבקעת הירדן. ערבים. הדבר שהיא חשבה עליו, כשקראה זאת באחת הכותרות הקטנות, היה שהיא לא יכולה לדמיין שצה"ל ידרוש ממנה דבר-מה. מה ידרוש ממנה ואיך יגיע אליה. היא מוגנת בתוך ביתה, בשכונה בורגנית יחסית בירושלים.

ובעיקר היא לא יכולה לדמיין את עצמה מתווכחת עם חיילים. אין טעם להתווכח עם חיילים.

 

Study_of_a_nude_by_Matisse

אנרי מאטיס, רישום של עירום, 1899. מתוך ויקיפדיה

רבי עזריה

כמה בכה לבדו בפינה מוסתרת שמצא לעצמו רבי עזריה, על שלא יכול היה לסיים את תלמודו היומי. רק דף אחד רצה היום, דף אחד, אבל לא יכול היה מפני שהתרכז בפרפרים, ובאור השמש, ובנשים ובגברים שמסביב. הוא לא הבין מדוע הוא אינו יכול להשתחרר מכל אלה, ומדוע בכל עת שהוא פותח את הספר הוא מוצא עצמו נרדם מיד. הוא ניסה באולם הקריאה למטה, וניסה באולם הקריאה למעלה, ועבר באמת מצד לצד, עד שלא יכול היה יותר. שעה ארוכה הוא אחז במתג האור שמעל שולחן הקריאה בכוונה לכבות את האור סוף סוף, והיה מביט שעה ארוכה במילים הכתובות בספר העבה, מילים שהוא הכיר היטב, שהוא ידע, שהוא הכיר, כמה הכיר, הוא! כמה הכיר. אבל לא זכר עתה כמעט דבר מהן. הוא כיבה את האור, וסגר את הספר העתיק, וקם ממקום מושבו, הוא וחלוקו השחור, וזקנו הלבן, וירד חזרה אל כיוון הכניסה.

 

דבר אכזרי

דבר אכזרי זה אמנות. העתקה של הבנות בלתי נסבלות אל האחר, ההתעקשות על כך שגם הוא יבין את מה שאתה הבנת.  זה דבר אכזרי. קצב הנשימות בעודך עולה במדרגות, המצמוצים של העיניים. הסבל שנגרם לך מצפייה ממושכת בטלוויזיה, או מציתות לשיחות אקראיות באוטובוס. האמן הוא אדם אכזרי.

 

מודעות פרסומת

פרגמנטים

מ. צפרון

פרגמנט יום א

ואיך זה שכל הערבים, עם שמתבגרים, נהיים בודדים כל כך?

איך זה שאדם נהיה עייף כל כך אחרי יום מלא בעבודה, שאותה הוא לא ביקש לעצמו מעולם?

הוא חוזר מהעבודה, הזאת שאליה הוא הולך כל יום, וכל מה שהוא רוצה לעשות זה לישון. והמיטה כל כך מלאה הבטחות פתאום, והרכות של הכרית, ושל הפוך בחורף. הכל כל כך קל פתאום. אפשר פשוט לקפוץ ולהירדם.

כבר בשמונה בערב רוצים לקפוץ ולהירדם, מיד אחרי ארוחת הערב הקטנה, הטעימה, שבן הזוג הכין. ואתה בכלל לא חשבת על מה שצריך לחשוב כדי להתקדם. כדי לכתוב איזה משהו היום. כדי להכין פסטה ברוטב עגבניות עם בזיליקום טרי, ופרמזן. לא חשבת על זה מספיק. ולא חתכת את הבצל לקוביות, ולא זרקת אותן למחבת, עם השמן שהתחמם כבר.

מחשבותיך היו בדברים אחרים. תמיד בדברים אחרים. תמיד מנסות לאחד ולרכז, ולחשבן, ולהבין את כל הדברים שכולם מתנקזים לאיזה רגע אחד, שבו היית אמור להבין את הכל. הרי היית אמור להבין. אבל שום דבר אינו מובן שוב. גם הפעם. ואתה רק רוצה להיכנס למיטה בשקט בשקט.

ושהמנורה לא תראה אותך. אתה לא תדליק אפילו את האור. אולי בפעם אחרת, תתחיל לקרוא איזה ספר, שמונח לך בחדר השירותים כבר שנה. קנית אותו בריגשה רבה, ובשימחה אמיתית לעתיד הקרוב. את כל זה חשבת שתקרא לאט, שתקרא מהר. שתסיים, וכשתסיים, תקרא עוד ספר, ועוד אחד.

כמה נעים הוא בד הכותנה העבה שעוטף את שמיכת הפוך הישנה שירשת מסבתא אביבה.

להמשיך לקרוא