רונה ברנס

בימים בהם לימד את המבוא למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, פרופ' אבינעם רוזנק היה נוהג להסביר לתלמידיו מהו פשיזם באמצעות הקבלה מסצינת הסיום של הסרט-מחזמר האנטי-מלחמתי "שיער". זהו הרגע שבו החיילים עולים למטוס בדרכם אל מעבר לאוקיינוס להילחם במלחמה. החיילים צועדים בנחישות אל תוך מטוס התובלה שאמור להוביל אותם את הדרך הארוכה לאזור הלחימה. המצלמה מכוונת אל החיילים כך שהם נראים בדיוק ברגע שבו הם נבלעים אל בטן המטוס האפלולי, נבלעים אל תוך החשיכה, נבלעים אל תוך המלחמה. לא רואים את פניהם. על רגע זה של היבלעות שם פרופ' רוזנק את הדגש. לא רואים את פניהם. החיילים נבלעים בתוך האימה שאליה המדינה שולחת אותם, ופניהם האינדיבידואליים, סיפוריהם, חייהם הפרטיים – כל אלה אינם מעניינים אותה. מותם אינו מעניין אותה.

ח"כ שמחה רוטמן הכריז לאחרונה כי הוא אינו צופה בתיעוד החטופים הישראלים ממנהרות עזה, שם הם נמקים מאז השבעה באוקטובר 2023, וכי הוא סבור שזוהי "טעות" לעשות זאת. לפני שנה שר האוצר, חבר הממשלה וחבר הקבינט בצלאל סמוטריץ', סירב לצפות בתיעוד חיטפתן של תצפיתניות ממוצב נחל עוז. "אתם בכוח לא רוצים לישון טוב בלילה?", הוא שאל את חבריו, לפי הדיווח דאז בווינט. כאילו מדובר בסרט אימה בדיוני.

סמוטריץ' ורוטמן סבורים בוודאי שהתנהגותם מוצדקת כי המטרה הכללית (גאולת ישראל? נצחון מוחלט?) שאמורה לשרת את ישראל לפי תפיסת עולמם (הדתית המעוותת) גוברת על הסבל של האדם הפרטי.

בדומה לשולחי החיילים בסצינת הסיום של המחזמר "שיער", גם נבחריה הבכירים ביותר של מדינת ישראל (לבושתנו), אינם סבורים שעליהם לראות את התוצאות האנושיות והספיציפיות מאוד של מעשיהם והחלטותיהם. האינדיבידואל נמחק בתוך המלחמה. היחיד מוקרב לטובת האומה.

מהתנהלות זאת נובעת גם אי נכונותם של סמוטריץ', רוטמן, בן-גביר, וכמובן נתניהו ועדת חנפניו, לקבל על עצמם אחריות לסבלם הפרטי והאנושי של בני האדם, הנמקים, נרמסים, נכתשים תחת גלגלי השיניים של מכונת המלחמה האדירה שהאנשים האלה (מנהיגי מדינת ישראל) בוחרים להפעיל בכל יום מחדש.

המינימום הנדרש מאותם מבחרי ציבור המתיימרים להנהיג את מדינת ישראל באחת משעותיה הקשות ביותר הוא היכולת והנכונות להביט נכוחה על תוצאות מעשיהם והחלטותיהם. אולי אפילו לחוש שותפות גורל עם האנשים שאותם הם מתיימרים להנהיג. חובה על מקבלי ההחלטות לראות ולשמוע את תחינותיהם של אזרחי מדינת ישראל רום ברסלבקי ואביתר דוד שנחטפו כאזרחים, חובה עליהם גם לראות ולשמוע את התמונות האותנטיות היוצאות מעזה (וכן, האסון שאירע לעזה וממשיך להתרחש שם אינו ניתן להכחשה, ולא משנה באיזה שם נרצה לכנותו).

אבל במדינת ישראל של 2025, שבה נבחרי הציבור המנהיגים אותה עברו כל גבול של תועבה שלטונית ופוליטית, לא די בזה שאנשים כמו סמוטריץ' ורוטמן חושבים כי הם יכולים להתנתק מהמציאות האנושית הכואבת של אזרחיהם, אלא הם סבורים שהם אף אינם צריכים להתבייש בכך.

רוטמן אמר את דבריו לגבי תיעוד החטופים במסגרת ראיון לרדיו המזוהה עם הציבור החרדי והחרד"לי "קול ברמה", והסביר שהוא "חושב שזו טעות קשה לצפות בסרטונים הללו. זו טעות קשה גם לפרסם אותם. זה חלק מתעמולת חמאס שנועדה לפגוע בנו. המטרה היא לייצר אצלנו דמורליזציה".

עכשיו, אין ספק שחמאס מבקש לזעזע את הציבור הישראלי, כדי שזה ילחץ על הממשלה לסיום המלחמה בכמה שפחות תנאים, כדי שייטב לחמאס, ועם זאת, המציאות של החטופים היא אינה פרופגנדה, אלא האמת. מותם של החטופים כתוצאה ממדיניות הממשלה היא אינה פרופגנדה אלא אמת. סדר העדיפויות של הממשלה הוא איננו פרופגנדה של חמאס, אלא מציאות של הפוליטיקה הימנית-רדיקלית-משיחית הישראלית. כמו שכל מומחה "הסברה" ישראלי ישמח להסביר לרוטמן, יש הבדל בין לדעת לבין לראות במו עיניך. וכמובן, רוטמן אינו זקוק להסברים. הוא יודע זאת, ובדיוק משום כך הוא מסרב לראות, ברוב פחדנותו.

לרוטמן יש תאוריה – החטופים ישלמו את מחיר הניצחון, אבל הנצחון (מהו הנצחון איש אינו מעיז לומר) שווה זאת. בתאוריה, רוטמן ואנשים כמותו, רוצים באיזה "נצחון מוחלט" – מושג אבסטקרטי לחלוטין, שאין מאחוריו תכנית סדורה. וגם ככל שישנה תכנית סדורה– למשל עידוד "הגירה מרצון" תחת מכבש לחצים בלתי אנושי עד שעזה תצטמק – היא אינה כוללת, אפילו בקווים כלליים, את הסבל האנושי, את האלימות, וגם לא את הקרע האדיר בקרב העם היהודי בישראל ובעולם שתכנית זאת תביא (וכבר הביאה) עימה. "הנצחון המוחלט" דומה לכמיהה לבית המקדש השלישי, זה שרוטמן, בן-גביר, סמוטריץ' ועוד רבים בציונות-הדתית מבקשים לקדם באופנים המציאותיים ביותר. אלה הם מושגים אוטופיים שמסתירים מאחוריהם את ממדי ההרס התנ"כיים שהם מביאים עימם, את תהומות החורבן ואת קיצה של מדינת ישראל כפי שחלמו עליה דורות של יהודים מודרניים מאז המאה ה-19, וכפי שעדיין חולמים עליה מליונים של יהודים וישראלים בכל העולם.

סמוטריץ' ורוטמן אינם מסוגלים להישיר מבט למציאות כי הם מעדיפים לבסס את המדיניות (החורבנית) שלהם על תאוריות דתיות, אינטואיטיביות, וסנטימנטליות. המציאות באמת אינה מעניינת אותם.