בגידה, אימה, פעולה: קריאה לציבור הליברלי בישראל

רונה ברנס

כמה קשים הימים האלה. כמה מרים. וכמה אנו חסרי אונים מול ממדי האסון. או כך לפחות אנו מרגישים.

האמת היא שההרגשה הזאת מטעה. אם אנו מאמינים במשהו, ונקדיש לו את שעותינו, את מאמצינו, את מחשבותינו ומעשינו, אנו יכולים לקדם חלק מההצלה ההכרחית לבית שלנו. כי הבית שלנו, הבית הפרטי, אישי ביותר שלנו, נמצא בסכנת הריסה וחורבן.

מה נוכל לעשות? דבר אחד, מרכזי, לא נעים, ומנוגד לאינסטינקטים הפטריוטים שלנו בעת מלחמה: לדרוש את התפטרותו של בנימין נתניהו, ושל הממשלה הפושעת כולה. לדרוש בחירות בהקדם האפשרי.

יש דבר כזה שנקרא לגיטימציה ציבורית. לאנשים היום בממשלה אין לגיטימציה ציבורית, משום שהם בגדו בציבור האזרחים במדינה. חלק במעשה וחלק במחדל. הימים שבהם נוכל להתפנות לדון באיזו דרגת אחריות כל אחד נושא עוד יגיעו. בינתיים, עלינו לקרוא להתפטרותם. ולא – לא רק בגלל האחריות למה שקרה – אלא בגלל האחריות למה שעוד יקרה.

כל יום, כל שעה שעוברת היא שעה מבוזבזת, כל עוד בנימין נתניהו בשלטון. כל עוד השרים חסרי הכישורים המתאימים מנהלים את המשבר החמור, הנורא ביותר שידעה מדינת ישראל, לא ניתן להיות שקטים. סופנו לא נדון מראש, איננו חייבים לתת להם להפיל אותנו. זה הבית שלנו, ועלינו להיאבק בנחישות, בדחיפות, בפחד ואימה. על מה שקרה נתאבל עוד שנים רבות, ואת מה שעלול עוד לקרות עלינו לעשות ככל יכולתנו לעצור. עכשיו. לא אחרי המלחמה.

כבר עכשיו אנו רואים כיצד זרועות השלטון הרעות ממשיכות להלהיט את הציבור ולשסע, ולהעמיק את הקיטוב. לשמאלנים קוראים נאצים או תומכי טרור, על הערבים המעיזים להשמיע קול נגד המלחמה מטילים אימה גדולה מאי פעם, ביהודה ושומרון כנופיות יהודים חסרי רסן מורשות להטיל אימה על ציבורים גדולים של תושבים פלסטינים ופעילי שלום הבאים לסייע להם, כולל באמצעות ירי חי. המפכ"ל איים שמי שיזדהה עם עזה (שבה חיים יותר משניים וחצי מליון בני אדם!) יוכל למצוא עצמו על אוטובוסים לעזה. זוהי התרת דם.  איומי הרחוב הבזויים ביותר הופכים למדיניות רשמית לנגד עינינו ההמומות, הבוכיות.

אפילו בעבודתם המדהימה של אנשי ארגון "אחים לנשק", אשר הפכו את עצמם באחת מארגון מחאה לארגון תמיכה אזרחית שלא נראה כמותו אולי, מבקשת עכשיו הממשלה לפגוע. וכך דווח בעיתון "הארץ": "נציגים מטעמו של שר החקלאות אבי דיכטר הודיעו לצה"ל שארגון "השומר החדש" ירכז מעתה את הסיוע לחקלאים בעוטף עזה באופן בלעדי. בכך, יחליפו אנשי הארגון את החמ"ל האזרחי שהקימה תנועת "אחים לנשק" והתארגנויות אזרחיות נוספות, שריכזו את הנושא עד כה ביוזמתם ובהתנדבות. במשרד הנחו את הצבא לגייס עשרות מאנשי השומר החדש בצו 8, בעלות של יותר ממיליון שקלים לחודש, לצורך ריכוז הפעילות. השומר החדש מציג עצמו כארגון א-פוליטי, אך אנשיו מרבים לפעול בהתנחלויות והוא מזוהה עם מפלגות הימין."

במקום להזרים כספים להתארגנויות הפועלות כבר, מבקשת הממשלה לגדוע הכל, וכל זאת כדי שהסיוע הנדרש למפוני הדרום לא יזוהה עם ארגוני המחאה, אשר בהיעדרה של ממשלה מתפקדת נכנסו מתחת לאלונקה. בלעדיהם, חיים רבים, כספים רבים, נפשות רבות, היו נפגעות עוד. בכך אין ספק. במקום לעזור למסייעים הגדולים ביותר של אזרחי ישראל, הממשלה שוב פוגעת, שוב הורסת. כמה היעדר חוכמה, היעדר יושרה, היעדר הגינות.

העצב, הצער, והאימה הממשית – כל אלה משתקים אותנו. אבל אסור לשתוק! אסור לשתוק לאנשי המדון הנמצאים בשלטון, ולכל אלה שסביבנו הדורשים מאיתנו לשתוק (והם רבים!). אסור לשתף איתם פעולה בקריאות מזוייפות לאחדות! אין אחדות עם פושעים, עם נוכלים ועם מי שהפקירו אותנו וממשיכים להפקיר אותנו בגלל שהאגו שלהם לא מאפשר להם להודות כי הם אינם האנשים שיוציאו את ישראל מצרתה זו (וזה במקרה הטוב).

במוקדם או במאוחר, אם בנימין נתניהו ועוזריו הרבים מספור לא יפנו את מקומם לטובת אנשים ראויים, לאנשים תיגמר הסבלנות. זה באמת עניין של זמן. האם אז נחזה בעינינו כיצד ישראל הופכת באופן רשמי למשטר מדכא ואלים כלפי אזרחיו שיקומו לדרוש את חירותו ממנו? האם נראה אנשים נרמסים בגלוי ברחוב על ידי קלגסי השלטון? אם נמשיך בדרך שבה אנו מצויים כעת, לכך הדברים יגיעו. ואסור לנו להגיע לכך! הדם רותח, ועלינו לנתב את הכעס לפעולה פוליטית מיידית של מחאה הדורשת שתי דרישות ברורות: שחרור החטופים עכשיו, גם במחיר של הפסקת אש (בוודאי! חיי אדם קודמים), ודרישה להכרזה רשמית של הממשלה על בחירות מוקדמות ברגע שהמצב הבטחוני יתאפשר. רק התחייבות כזאת אולי תצליח להשיב מעט את אמון האזרחים במדינה.

כה רבים היום, ובצדק רב,  מרגישים נבגדים. איתות מהממשלה כי יש הבנה של המתרחש בקרב הציבור עלול למנוע ממדינת ישראל להיכנס למצבי קיצון חסרי תקדים, שינבעו מחוסר האמון המוחלט שרוחשים כיום רבים מאזרחי מדינת ישראל לשלטון. אך מה נעשה וקשה לנו לדמיין תסריט שבו נתניהו נוהג באיזושהי הגינות?

המחנה הליברלי בישראל חייב להתחיל כבר עכשיו להתארגן באותה היעילות שהפגין עתה במלחמה, לקראת כוח פוליטי בשל, שיהיה מוכן לשעת פקודה, דקה אחרי סוף המלחמה. על הציבור הליברלי לפעול בכל הכלים והאמצעים שיעמדו לרשותו כדי למנוע את המשך שלטונם של האנשים שהמיטו על ישראל את אסונה הכבד ביותר מאז קום המדינה. אל תתביישו לדבר על פוליטיקה, ואל תאמינו למי שאומר לכם שזה לא הזמן. בוודאי שזה הזמן. זה הזמן לחשוב מחדש, זה הזמן להתארגן, זה הזמן לפעול. זוהי מלחמה על נשמת המדינה, לא פחות. אם לא ננצח רבים נוספים מאזרחי המדינה יאבדו את הבית.

לעורר את שריר ההתנגדות

רונה ברנס

"האם ההפגנות יעזרו?" "נראה לכם באמת שלנתניהו אכפת ממה שקורה שם?" "ולמה צריך את כל אווירת המסיבות הזאת?" – אלה דוגמאות לשאלות שחוזרות בזמן האחרון בהקשר ההפגנות הנוכחיות נגד נתניהו ושלטונו המושחת.

נפתלי רז – איש שמאל וותיק ועתיר זכויות ומאבקים– אמר לאחרונה במסגרת כתבה מדוברת על רצח אמיל גרינצוויג שהפגנות בדרך כלל לא עוזרות. "זה בעיקר בשביל הבטן שלנו," אמר האיש למוד הקרבות (וההפגנות). כלומר, יש טעם בהפגנות בעיקר כדי שאנו נרגיש בנוח עם עצמנו, ועם המצפון שלנו. אבל הפגנות, ובייחוד ההפגנות המתרחשות בשבועות האחרונים בבלפור ובכל הארץ נגד שלטונו המסית של נתניהו, הן חשובות בהרבה יותר מובנים מאשר להשקיט את מצפוננו. ההפגנות האלה הן הראשונות מזה מי יודע כמה שנים שבהן רואים צעירים שמביעים דעה פוליטית אנטי-ממסדית בריש גלי, ובמסות גדולות. ולא רק זה, אלא שרבים מהם מצאו את הדרך גם להנות מזה. "פסטיבלפור", "עולות לבלפור", הצעירים מתעוררים", הן רק חלק מהססמאות הנמצאות בימים אלה בכל מקום ברשתות החברתיות, אשר משמשות את המפגינים  לעודד אחד את השנייה, וכמובן להפגין גאווה קבוצתית אותנטית.

ההפגנות האלה, על מופעיהן, שלטיהן, ריקודיהן ושלל ההתרחשויות המשונות המאפיינות את המחאה משוחררת הרסן הזאת – מציתות את הדמיון, ובזה עיקר חשיבותן. המפגינים הרבים, היוצאים על אף הפחד, על אף ההסתה הכבדה נגדם מצד האנשים החזקים ביותר במדינה, הם גיבורי התקופה הזאת.

חשיבותן של ההפגנות האלה היא גם באימון שריר המחאה, שדומה כי כמעט התנוון לחלוטין בשנים האחרונות. למעשה, ברחבי הארץ – אך בעיקר בירושלים – נולדת בימים אלה שפת מחאה חדשה לצעירים. צעירים אלה, רובם לא הכיר את אפשרות המחאה מקרוב, ועד לאחרונה הם בדרך כלל הסתפקו בצפיה מבוישת בסבים ובסבתות עקשנים שהפגינו בקבוצות קטנות של לא יותר ממאה איש מול מעון ראש הממשלה.

רבים מבני השלושים והעשרים חשים זה שנים רבות שהם אינם יודעים כיצד להביע את זעמם הפוליטי, שאין להם מקום לבטא את תסכולם. הם לא רצו להצטרף למחאות הקבועות בפתח תקווה נגד היועמ"ש, וגם לא טרחו, ברובם, להצטרף להפגנות העקביות נגד השחיתות בשנים האחרונות – אשר נפרשו במוקדים רבים ברחבי הארץ – מירושלים ועד חיפה. עתה אותם צעירים מוצאים סוף סוף את השפה שהייתה כל כך דרושה להם כדי להביע את הזעם המצטבר.

עובדה היא שההפגנות האלה מצליחות להוציא מביתם גם אנשים שבדרך כלל אינם מפגינים. הן גם מביאות אנשים שבימים כתיקונם מעדיפים להזדהות כא-פוליטיים לקחת עמדה חד משמעית ולמחות כנגד השלטון הרע הזה. אין ספק שהמשבר הכלכלי היה הקש האחרון שהביא להתפרצות המחאות הנוכחית, אך אי הנחת העמוקה מן המצב הפוליטי המתמשך בישראל (שחיתות, הסתה לאלימות, חוסר תקווה לשלום עם שכנינו הפלסטינים) היא המניע האמיתי שלהן.

לצערנו, בינתיים אין ספק גם שנתניהו וסובביו ימשיכו בעתיד הנראה לעין בדרכם הרעה. אף ייתכן שההפגנות רק מגבירות את האלימות מצידם. אך התקווה הרבה שאותה מפיחים המפגינים היצירתיים, מלאי האנרגיות, מלאי האופטימיות, היא מדבקת ובלתי נשכחת.

רבים מהמפגינות והמפגינים של הקיץ הזה כבר לא יוכלו לדבוק באפאתיות פוליטית שאפיינה כל כך את רוב צעירי ישראל (ולמעשה את רוב האזרחים בכלל). למרות האלימות המופנית כלפי המפגינים, האדרנלין, היצירתיות, ההכנות מראש (שלטים, תלבושות, כלי רעש ונגינה) הם שייחרטו בזכרונם של רוב המשתתפים. מן המחאות האלה אולי תצאנה קבוצות פעולה חדשות בנושאים שנמצאים בשולי שיח המחאה – כמו הקריאה ל"צדק לאיאד" – קריאה שנמצאת בשוליים, אבל נוכחת ומורגשת מאוד. יש היום גם כמה התארגנויות של קבוצות שונות המבקשות להעשיר ביחד את "ספריית המחאה" שלהם, באמצעות מפגשי לימוד משותפים, סביב המוקד הפיזי של המחאה (כמו למשל המפגשים שמארגנת קבוצת "הפקולטה לבעלי הבית" בגן העצמאות בירושלים, אשר במרכזם דוברים שמגיעים לדבר עם המפגינים על סוגיות חברתיות שונות, בתקווה להשתכלל על סמך היכרות עם אסטרטגיות מחאה שונות).

אבל גם אם לא תנבע תנועה משמעותית מהמחאות הללו, הרי שהאזרחים המשתתפים עצמם ייצאו מתקופה זו כשהם שונים. בעתיד, כשהם לא ייצאו מבתיהם הנוחים כדי למחות על עוולות המכאיבות לליבם, תגבר בהם תחושת אי הנוחות. עבור רבים, שזוהי להם התנסות הפגנתית-פוליטית ראשונה, משמשות המחאות הללו בית ספר מזורז להתנגדות אזרחית בסיסית, שנמצאת בהישג יד של כל אחד ואחת מאיתנו. ההתנגדות לרע היא אפשרית, ובדרך כלל הבחירה בדרך ההתנגדות גם ממלאת ברגשות נעימים וטובים של תקווה באשר למקומך בחברה, ולעתידך כאן בתור יחיד או יחידה. שריר ההתנגדות עכשיו מתעורר בקהלים הולכים ומתרחבים, שמגלים כי מחאה היא איננה עסק רק למטיפים עבשים העומדים יחידים וצודקים בצידי הדרכים, אלא היא יכולה להיות מסיבה עצבנית, פסטיבל מתמשך אל תוך הלילה, המקום שאליו מגיעים כדי לראות ולהיראות.

Image may contain: 2 people, people on stage, crowd and text
מתוך עמוד הפייסבוק של קבוצת הבעלבתים

קיטש, בני אדם והבחירה בחופש

(תמיד לקראת בחירות)

רונה ברנס

דומה שאחד הצווים ההכרחיים לקראת הבחירות המתקרבות הוא ההתנגדות לקיטש: ההתנגדות לקיטש הפוליטי, האסתטי, המוסרי.

בעולם האולטרה-קפיטליסטי, הצבוע בכל צבעי הקשת, שבו יש לנו תמיד מה לאכול, בו בר רפאלי מבטיחה לנו את האושר מכל פינה, "סיפורים מרגשים" מתרחשים בכל יום, ו"ניסים גלויים" (כדבריו של צבי יחזקאלי בסרטון על 'צוק איתן') נופלים עלינו בכל מלחמה מחדש, "האדם החופשי" מקבל משמעות שונה.

שהרי בתוך כל השפע הנפלא הזה נראה שאחד הדברים הקשים ביותר לעשות הוא ההבדלה של היחיד. ההבדלה של היחיד מכל ההבטחות, הצבעים, והשלמות נטולת הרבב. מעשה זה של התנגדות אינטנסיבית ואינסופית קשה כשם שהוא חשוב.

ימים אלה, ימי הבחירות וההבטחות העליזות, טובים הם במיוחד כדי להיזכר שוב באנושיותנו הקטנה, העלובה, וכן- גם החביבה והטובה כל כך. כדאי להזכיר לעצמנו שלא רק שאנחנו לא צריכים להתבייש בכך שאנחנו לא אלילי היופי והצדק, האדמה וההקרבה העצמית- אלא גם שאנחנו לא צריכים להתבייש בכך שאין בנו אפילו שאיפה להיות כל הדברים האלה.

אנחנו בני אדם, וכמו שג'ורג' אורוול אמר פעם – הקדושה היא דבר שבני אדם חייבים להימנע ממנו.

להמשיך לקרוא