כמה הערות על האווירה הפוליטית ברחובות ישראל, קיץ 2014
* הדברים הבאים פורסמו במקור, ובשינוי מה, בגליון 71 של המגזין 'ארץ אחרת' (יולי 2014)
רונה ברנס
דבר משונה מתרחש עכשיו. אנשים רוצים לשוחח. אנשים בישראל באמת רוצים לשוחח. כולם רעבים לשיחה, אמר לי מישהו לא מזמן באחת ההסתובבויות שלי במרכז העיר ירושלים. אולי זה לא נראה ככה מיד. אולי לא כולם מרגישים זאת באותה המידה, אבל נדמה שזהו אחד הדברים הבולטים המתרחשים בתוך השינויים הרבים שקורים בתוך האווירה הציבורית בישראל.
רונה ברנס
[מאמר ראשון בסדרה שמוקדשת למשה פייגלין]
הציונות, לאורך כל שנות התגבשותה והתפתחותה, מעולם לא הייתה דגל אחיד שאפשר לנפנף בו, לא מבחינה רעיונית-תיאורטית, ולא מבחינת הדרך שאמורה להביא למימוש רעיונות אלו. לאחר קום המדינה, אפשר היה לקוות כי עתה תוכל הציונות להפנות את משאבי האנרגיה שלה, שהופנו עד כה לתיחזוק והמרצת תנועה פוליטית עולה, אל בנייתה ופיתוחה של מדינה. אלא שתמיד היו גורמים שחפצו להמשיך ולשמר את אי-היציבות התנועתית שאפיינה את הציונות לפני התמסדותה כגוף מדיני ריבון בדמות מדינת ישראל, כדי להמשיך ולעסוק, מתוך אי יציבות זו, בהגדרות והגדרות מחדש של "מטרות הציונות". האם, למשל, הציונות היא אמנם תנועה שקמה מכורח נסיבתי כדי להגן על היהודים על ידי פתרון פוליטי (כפי שסבר הרצל למשל)? או שמא – הציונות היא נדבך בתנועה דתית-יהודית שתביא לגאולה קונקרטית (כפי שסבר למשל הרב שלמה גורן של מלחמת ששת הימים)? אלו הן שאלות יסודיות להגדרת המשך דרכה של הציונות, ואמנם להגדרת הציונות עצמה. שהרי הכרעה בשאלות אלה תביא עימה בהכרח גם הכרעה בשאלות כמו חשיבותה של "שלמות הארץ", "שימור" הרוב יהודי, חלוקת ירושלים, וכמובן – השלום עם שכנינו הפלסטינים, ומחירו.
ואמנם, דומה כי בזמן הקרוב שאלות קריטיות אלה ואחרות תעמודנה (ורבות כבר עומדות) בראש סדר היום של הפוליטיקה הישראלית. שאלות אלה יש בהן כדי להכריע בין הציונות כפי שהכירוה הוגיה ומיישמיה הנאמנים, לבין "הציונות" פרי שכלולם של אנשים כמו משה פייגלין ורעיו לדרך הפועלים הן בכנסת והן בדרכים גלויות פחות.
רונה ברנס
על אף השפע הבלתי מוגבל של הידע המקיף אותנו מכל עבר, ובכל השפות והצורות, נראה שיותר ויותר אנשים מאבדים עניין באותו הדבר שנדמה כי הוא מוגש לנו ביד כל כך רחבה על ידי נסיבות הזמן שבו אנו חיים. הרבה נאמר ונכתב כבר על "אשליית הידע", האשלייה שעולה מן השפע הזה של הידע, והיכולות הפוטנציאליות שהוא מאפשר; על העובדה שמרוב אפשרויות, רוב האנשים לא יבחרו באפשרות אחת, ולא ישקיעו את זמנם בנסיון להעמיק, מתוך רצון להגיע לאיזו הבנה אישית של הדברים, שלא תהיה מבוססת על סרטונים שמקורם בדרך כלל בקבוצות אינטרסים כאלה ואחרים. כך קורה, שאף על פי שהיום יש מאות אלפי מקורות און-ליין זמינים לקהל הרחב, מקורות של ספרות קלאסית, בשפות שונות ובעברית (למשל פרויקט בן יהודה), מקורות של ידע- כמו ספרי היסטוריה שלמים שמצויים באינטרנט (למשל באתר 'כותר' העברי) צילומים של "מקורות ראשונים"- מסמכים היסטוריים מקוריים (למשל באתר הספרייה הלאומית), של כתבי יד ועוד- אף על פי כל ההיצע הזה, רוב האנשים, שזמנם מועט ומתמעט, יעדיפו לראות סרטון, או לקרוא "תגובה", משהו קצר ולעניין- סקירה מזערית של "תפיסת עולם", ועדיף כמובן שהיא תשתלב יפה ובלי מאמץ עם תפיסת העולם, שהיא בדרך כלל מעורערת ושברירית מאוד, שאותו אדם נושא עימו בכל מקרה.
אשפתון להמון 