מאת: רונה ברנס
* פורסם לראשונה בכתב העת מטען, מס' 26, בעריכת יוסי גרנובסקי
ירושלים
ירושלים וכל ניחוחותיה
על מעשה שהיה באמת וקורה כל הזמן לכולם
מאת : בתיה גלילי
טוב חברים, חייבים לדבר על זה.
ואין זמן טוב מעכשיו.
אתמול נסעתי במכוניתי הקטנה כדי לאסוף את כיסא המשרד החדש שקניתי לעצמי דרך האינטרנט ברשת "הום סנטר" (בהנחה של כ-200 ₪ דרך אגב – בגלל שביצעתי את הקניה דרך האינטרנט, ולא דרך החנות עצמה).
ובכן, אחרי שנאבקתי על מקום חניה צפוף ואפרורי, מלא פיח ועשן באזור התעשיה תלפיות בירושלים, ולאחר שפילסתי דרכי דרך האנשים הרבים שהחליטו משום מה להתאסף לקניות דווקא כשאני החלטתי לעשות כן, ואחרי שאספתי בהצלחה ובלי בעיות את הכיסא החביב שאמור לשפר את איכות חיי העתידיים, מצאתי את עצמי עומדת בסיטואציה לחלוטין בלתי צפויה.
אבל לפני שאספר לכם בדיוק מה הייתה אותה סיטואציה בלתי צפויה, אעשה אתנחתא קטנה כדי להיזכר קצת ברקע תרבותי הכרחי לענייננו:
אני חושבת שהיה זה מאיר שלו שבאחד מטוריו כתב כי הכותל הוא אולי (אבל רק אולי) הקיר היחיד בירושלים שעליו לא השתינו (ואני אוסיף: בחמישים השנים האחרונות).
ירושלים, מכל הערים, היא עיר מסריחה במיוחד. ריח מיוחד עולה ממנה. זהו ריח השתן, ניחוח חריף שהמטייל התמים בעיר יתקשה לחמוק ממנו, ושאין בו שום דבר חביב, נוסטלגי, מתוק או מעורר תיאבון.
לחיפה יש אמוניה, לתת אביב אגזוז וזיעה, ולירושלים יש את השתן המוכר והטוב. אכן ירושלים של זהב (הרי ידוע שמאז ומתמיד הייתה לעיר בעיית מי שתייה).
ובכן – בחזרה לסיפורנו, וליציאה מסניף הום סנטר הממוקם בקניון הדר המהודר, בתוך אזור התעשיה תלפיות: עתה וודאי לא תתפלאו כלל לשמוע כי בכניסה לסניף, בין כל המכוניות, בין כל האנשים, וממש ליד הדלת האוטומטית הנאה שמקבלת את באי ויוצאי המקום, עמדה אם חביבה למראה מחזיקה בילדתה הרכה בשנים, תוך שהיא מלמדת אותה את אמנות השתינה באזור הומה אדם בירושלים.
כן כן! ממש מחוץ, כלומר ממש מעבר לדלת האוטומטית, וליד הב.מ.וו הנוצץ, ג'יפ הקאיה האדום ומכונית הסיאט-ספורט הצהובה, עמדה ילדה קטנה והשתינה על מדרכת ההולכים, ממש מתחת לתקרת החניון של קניון הדר המהודר, והכל בהדרכתה הנאמנה של אמה בעלת העקבים הגבוהים.
עכשיו חברים וחברות, אבות ואמהות יקרים, אני חזרתי משם וישר התחלתי לכתוב—כי אנחנו חייבים לדבר על זה. שהרי כמה ירושלים יכולה עוד לספוג? ואני מתכוונת באמת, באופן ישיר וברור- כמה עוד היא יכולה לספוג? האם אין פה איזו סכנת אקוויפר או משהו?
אבל העניין האמיתי הוא שזהו מקרה קלאסי לגמרי, ולא יוצא דופן בכלל. למעשה הסיטואציה ה"לא-צפויה בכלל" הייתה כמובן צפויה בריבוע.
בהום סנטר יש שירותים (אני עצמי ביקרתי בהם לא מזמן), ובקניון יש כמה וכמה שירותים! אפילו אם מחליטים שהשירותים הציבוריים במקומות הללו הם פשוט בלתי נסבלים אז למה לא ללכת למקום צדדי לחלוטין? איך אפשר לעמוד מול דלתות הזכוכית של הום סנטר עם ילדה ולהשתין, פשוטו כמשמעו, בפרצופי העוברים והשבים.
ואני אומרת די!
הפורים הזה כולנו, כלומר אני וגם אתם בדמיוני רב העוצמה, זועקים קריאה עזה לכל תושבי ירושלים הנעלים –לא עוד!
אנא מנעו מאיתנו את הנוזל הנוזלי הזה. אנחנו ראויים ליותר, ואנחנו רוצים מזה פחות. החל מהפורים הזה משתינים רק בשירותים.
**
עד כאן מבתיה גלילי. היו איתנו גם להבא.
"מדברים בכיכר": לקראת חידוש פני כיכר ציון בירושלים
ראיון עם אסנת שרון, פעילה מרכזית בתנועת "מדברים בכיכר"
מראיינת: רונה ברנס
לאחרונה פורסם כי עיריית ירושלים מתכננת עיצוב אדריכלי מחודש לכיכר ציון הידועה (והידועה לשמצה), ולשם זאת הודיעה העירייה על תחרות אדריכלים. זה היה המניע לפגישתי עם אסנת שרון, בת 32 מירושלים, שהיא אחת הפעילים המרכזיים בתנועה ההתנדבותית של "מדברים בכיכר".
"מדברים בכיכר" היא תנועה של מתנדבים ואקטיביסטים ירושלמים, שמבקשים ליצור שיח ברחוב, שיוכל לנסות ולקדם סובלנות, הבנה ופתיחות בין אנשים. מרכז הפעילות שלהם היא בכיכר ציון עצמה, המקום שהפך אולי יותר מכל לאחד מסמלי האלימות והגזענות היהודית שמאפיינת את ירושלים בשנים האחרונות. ואכן, דומה כי אנשי "מדברים בכיכר" החליטו לצלול היישר לנקודת השריפה הרותחת ביותר, ולנסות דווקא משם להרגיע את הלהבות.
אסנת היא דוקטורנטית לספרות עברית ופולקור יהודי באוניברסיטת חיפה, אבל גרה בירושלים. היא חברה מרכזית בתנועת "מדברים בכיכר" מאז תחילת פעילותה בקיץ 2014, בעקבות רצח שלושת הנערים גיל-עד שער, אייל יפרח ונפתלי פרנקל, ורצח הנער מוחמד אבו חדיר.
החלטנו להיפגש בקמפוס גבעת רם, ביום שמשי וקר.
איך זה התחיל?
אני יכולה להגיד מה קרה לי. אני הגעתי לאיזו הפגנת שמאל בכיכר ציון ומצאתי חוץ מההפגנה, חבורה שיושבת על הריצפה עם נרות ושלט שכתוב עליו "אף דם אינו הפקר". זה אורגן על ידי אופק בירנהולץ [דוקטור לפיזיקה], שחיפש להביע אֵבֶל באופן לא אלים.
אני גרתי במרכז העיר כשמוחמד אבו חדיר נרצח ושמעתי "מוות לערבים" מתחת לחלון שלי. ככה נראה מרכז העיר באותם ימים.
אופק, שהיה אקטיביסט וותיק, חיפש עם החברים להביע הזדהות עם משפחות הנרצחים, באופן שיכיל את האלימות שהופנתה גם כלפי הפלסטינים. ומה שקרה באותו ערב זה שהקיפו אותנו באופן די אלים ומאיים. אבל אנחנו לא תקפנו בחזרה אלא אמרנו בואו שבו איתנו, ושירו איתנו. אנחנו שרנו גם כל מיני שירים יהודיים כמו "כל העולם כולו גשר צר מאוד". בתגובה הם התחילו לשיר דברים כמו "מי שמאמין לא מפחד" ואנחנו הצטרפנו אליהם. זאת אומרת, זה בילבל אותם. והם התחילו, לפחות חלקם, לשבת ולדבר איתנו.
לנצח נצחים: על תכנית "שנת אחדות ירושלים" של נפתלי בנט במערכת החינוך
רונה ברנס
הדברים הבאים פורסמו גם באתר העוקץ, בעברית ובערבית, ובאתר הג'רוזלם פוסט באנגלית
שר החינוך נפתלי בנט הודיע לאחרונה על החלטתו לפיה שנת הלימודים הבאה תוקדש ל"אחדות ירושלים".
איזו החלטה אמיצה! ודוק: השנה לא תוקדש ל"ירושלים בירת ישראל", אלא לאחדותה של ירושלים. מדוע נבחר דווקא ניסוח זה? מה פירושה של הבחירה "אחדות ירושלים"? מדוע לא סתם ירושלים?
ובכן, כפי שוודאי הבנתם בעצמכם, הכוונה היא לא להתמקד בירושלים "סתם", אלא להתמקד בשייכותה הפוליטית של ירושלים, בפעולות הצבאיות בזמן מלחמת ששת הימים, שבשנה הבאה, 2017, ימלאו חמישים שנה לפריצתה וסיומה המיתולוגי.
ואמנם כשבנט מספר לעוקביו בפייסבוק מה יעשו התלמידים שיובאו לסיור בעיר כחלק מתכניתו הוא מונה את האתרים הבאים: העיר העתיקה, כנסת ישראל, בית המשפט העליון, אתרי גבורה והנצחה. מתוך כך אנו מבינים את מידת הדגש על ירושלים כעל יציר פוליטי-צבאי דווקא, על המעשה הפוליטי הרוכב על ירושלים, ושהוא הוא ירושלים.
בתערוכה שעלתה בשנים האחרונות בספרייה הלאומית שנקראה "מכלי אל כלי", הוצב בין יתר המוצגים גם פנקסה של נעמי שמר, שבו היא הוסיפה את הבית הנוסף לשירה המפורסם "ירושלים של זהב" אחרי מלחמת ששת הימים וההשתלטות הצבאית על העיר העתיקה: בהתחלה כותבת שמר: "שלנו הם בורות המים השוק והכיכר", אבל אז היא נמלכה בדעתה ולבסוף תיקנה בפנקסה כך: "חזרנו אל בורות המים…".
דומה כי שמר הבינה כי העניין האמיתי הוא ההיסטוריה של עם ישראל, הקשורה בנימי נפשה (הסימבוליים, האידיאליים, הכיסופיים, הדמיוניים) אל העיר ירושלים (האידיאלית, הסימבולית, הבנויה על כיסופים).
ירושלים הפוליטית מעולם, ולמעשה עדיין אינה מעניינת את רוב הציבור הישראלי, שאינו ממש מבין היכן עובר בה "הקו הירוק", מהו מזרח ומהו מערב, ומה זה אומר בעצם. רוב הציבור הישראלי מבין בכותל, בסמליה של העיר כמו מגדל דוד, חומות העיר העתיקה, כנסיותיה, והחלומות שאופפים את כל אלה כערפל חולמני.
גיבור היום
רונה ברנס
הייתי רוצה שמישהו יסביר לי את אופן "ניטרול התוקף" המקובל היום בישראל.
מהו הסטנדרט?
כפי שזה נראה מצילומי מצלמות האבטחה במה שארע לאחרונה בשוק מחנה יהודה, וכפי שזה נראה מצילומים בכמה וכמה זירות של פיגועים או נסיונות פיגועים בארץ בשבועות האחרונים, הסטנדרט הוא ירי רב ככל האפשר לתוך הגוף החי, עד אשר הגוף החי הופך להיות גוף מת.
הפעם מדובר היה בשתי ילדות, אחת בת ארבע עשרה, והשנייה בת שש עשרה, שתי תלמידות בית ספר, שהוסתו לרצוח ישראלים, וניסו כמיטב יכולתן לבצע זאת באמצעות מספריים.
אתם יודעים איך עוצרים ילדות בנות ארבע-עשרה ושש-עשרה בצורה הטובה ביותר? יורים בהן עד שהן מפסיקות לזוז. יורים בהן עד צאת הנשמה. זאת שיטה בטוחה לעצור ילדות בנות ארבע-עשרה ושש-עשרה.
מה, להרוג? לא! ל-נ-ט-ר-ל , מילה ניטראלית, סטרילית, שמבקשת לחפות על גורלו המדוייק של אדם שנמצא עכשיו מת או חי או מפרפר בין עדן וגיהנום. אין לדעת מה איתו. הוא עבר פאזה, הוא כבר לא רלוונטי. הוא מנוטרל.
אז איך מנטרלים בצורה הטובה ביותר?
כזכור, לפי ינון מגל, ניטרול =חיסול (עוד מילה ערטילאית-מילטריסטית להרג אדם):
"במלחמה צריך לחתור למגע ולחסל את המחבל. ניטרול מחבל צריך להסתיים בחיסולו."
או
"חשוב להשתדל שמחבל שמבצע פיגוע לא ישאר בחיים".
נזכיר עוד כי דב ליאור (יש רבים המכנים אותו רב) אמר:
"מותר לחסל מחבל גם אם נוטרל וכבר אינו מהווה סכנה".
ואכן, כפי שראינו גם במקרים של הרג תוקפים כמו פאדי עלון (ראו על כך כאן), וגם במקרים של הרג חפים מפשע גמורים כמו הבטום זרהום (על כך ראו כאן), הוראה זו לפיה יש להשתדל שמי שמזוהה כמחבל לא יישאר בחיים – הוטמעה ומיושמת ביעילות יחסית.
אשפתון להמון 