רונה ברנס
[מאמר ראשון בסדרה שמוקדשת למשה פייגלין]
הציונות, לאורך כל שנות התגבשותה והתפתחותה, מעולם לא הייתה דגל אחיד שאפשר לנפנף בו, לא מבחינה רעיונית-תיאורטית, ולא מבחינת הדרך שאמורה להביא למימוש רעיונות אלו. לאחר קום המדינה, אפשר היה לקוות כי עתה תוכל הציונות להפנות את משאבי האנרגיה שלה, שהופנו עד כה לתיחזוק והמרצת תנועה פוליטית עולה, אל בנייתה ופיתוחה של מדינה. אלא שתמיד היו גורמים שחפצו להמשיך ולשמר את אי-היציבות התנועתית שאפיינה את הציונות לפני התמסדותה כגוף מדיני ריבון בדמות מדינת ישראל, כדי להמשיך ולעסוק, מתוך אי יציבות זו, בהגדרות והגדרות מחדש של "מטרות הציונות". האם, למשל, הציונות היא אמנם תנועה שקמה מכורח נסיבתי כדי להגן על היהודים על ידי פתרון פוליטי (כפי שסבר הרצל למשל)? או שמא – הציונות היא נדבך בתנועה דתית-יהודית שתביא לגאולה קונקרטית (כפי שסבר למשל הרב שלמה גורן של מלחמת ששת הימים)? אלו הן שאלות יסודיות להגדרת המשך דרכה של הציונות, ואמנם להגדרת הציונות עצמה. שהרי הכרעה בשאלות אלה תביא עימה בהכרח גם הכרעה בשאלות כמו חשיבותה של "שלמות הארץ", "שימור" הרוב יהודי, חלוקת ירושלים, וכמובן – השלום עם שכנינו הפלסטינים, ומחירו.
ואמנם, דומה כי בזמן הקרוב שאלות קריטיות אלה ואחרות תעמודנה (ורבות כבר עומדות) בראש סדר היום של הפוליטיקה הישראלית. שאלות אלה יש בהן כדי להכריע בין הציונות כפי שהכירוה הוגיה ומיישמיה הנאמנים, לבין "הציונות" פרי שכלולם של אנשים כמו משה פייגלין ורעיו לדרך הפועלים הן בכנסת והן בדרכים גלויות פחות.
אשפתון להמון 