רונה ברנס
כשאומרים לנו בעולם שהטבח הברברי של חמאס התרחש בקונטקסט, אנו, הישראלים, אוטמים את אוזנינו. כיצד ניתן לשמוע משהו מעבר לצרחות האימה שיש בראשינו. אני מבינה את זה. באמת מבינה את זה. אני שומעת את אותן הצרחות, ואת הבכי, ומרגישה את הכאב הנורא. אין מה לומר על כל זה.
ואפשר אפילו להסכים עם הישראלים במידה מסויימת. הברבריות מתקיימת מחוץ לקונטקסט, ולא ניתן להצדיקה.
אבל את מה אפשר להבין, ואז מתוך התאמצות של מבט ממבטו של האחר – אפילו להצדיק? את השנאה, את הקנאה, את הרצון להרוס את שיש לשכניך העשירים יותר, המפגינים כלפיך רק זלזול, שנאה, תיעוב, ונוקטים כלפיך באמצעים משפילים, כדבר של יום ביומו. את זה אפשר להבין, לא? כבוד הוא דבר שאדם, כמעט כל אדם, כמה לו. לכן זהו גם אחד הרגשות החשובים ביותר המרכיבים את הרגש הלאומי. אנו מבינים זאת יפה מאוד כשאנו חושבים על עצמנו. אבל מה עם הצד השני?
התפרסמה עכשיו כתבה על חיילים אשר התעללו בפלסטינים, וכך נכתב ב-YNET: "בתיעוד שהופץ היום (ג'), של אירוע שהיה באזור חברון, מתועדים חיילי צה"ל מתעללים בכמה פועלים פלסטינים. החיילים קשרו את הפועלים וגררו אותם, כיסו את עיניהם והפשיטו אותם מכל בגדיהם. בסרטון הם נשמעו צוחקים ומזלזלים בהם. הפועלים נפצעו, ונשמעו נאנקים מכאבים. אחד החיילים דרך על פועל בראשו, אחר גרר פועל ששכב על גבו וחייל שלישי דחף באלימות פועל על הארץ."
זהו אינו מקרה יחיד. צריך להיות עיוור, או שקרן, כדי לטעון שמדובר בעשבים שוטים. מדובר בפירות הביאושים של תחושת האדנות המגוחכת שפיתח העם היהודי בישראל לאחר שטעם מטעמו המשכר, המטריף, של הנצחון הצבאי. במשך שנים אנו שומעים על מקרי התעללות כאלה מצד חיילים. ואלה הם רק המקרים הקשים ביותר או שמסיבה זו או אחרת הצליחו לחדור לענן התקשורת הישראלי. מה עם המקרים הלא-מדווחים? מה עם ההשפלות הקטנות, היומיומיות? האם אין הקשר לשנאה הפלסטינית אותנו?
וכן, ברור לי שהשנאה של חמאס אינה קשורה במקרים אלה, אבל הדברים בהחלט קשורים לשנאה ברחובות רמאללה, במזרח ירושלים, בערים מעורבות ובערים ערביות בתוך ישראל, וגם בקרב האזרחים בעזה. לאורך כל שנותינו כשליטי הארץ הקטנה הזאת, לא השכלנו ליצור שותפים עם מי שאכן יכלו להיות שותפינו. הדרך היחידה שלנו לצאת מהחלום הרע הזה תהיה לאזור אומץ, ולהתחיל לדבר עם שכנינו הערבים, הפלסטינים, בתוך ישראל הרשמית ומחוצה לה. ולדבר אליהם כאל שווים, כאל שותפים בפוטנציה. לדבר מתוך כוונה, ובכבוד אמיתי.
קל זה לא יהיה. חלק מהשיחה הזאת תהיה כרוכה בקשיים גדולים מאוד, ובראש וראשונה הכרה היסטורית והכרה אנושית של הסיפור של הצד השני. רק הדבר הזה יהיה קשה מאוד לרוב הישראלים. מנסיון, אני יודעת שזה קשה. אני עדיין מתקשה. יש אי אמון רחב בין שני הצדדים. אני חשה זאת בכל פעם שאני מנסה לייצר קשר, אבל חייבים להמשיך לנסות, וחייבים לנסות להבין.
ב-1987, מספר חודשים לפני תחילת האינתיפאדה הראשונה, יצא דוד גרוסמן למשימה עיתונאית – שיחות עם אנשים משני צדי המתרס של הקונפליקט. זהו הפרויקט הנודע בשם "הזמן הצהוב". בעיקר נחרטו מהפרויקט החשוב הזה השיחות שניהל גרוסמן עם הערבים הפלסטינים במחנות הפליטים בגדה המערבית ובמקומות אחרים.
אחד מהם אמר כך:
"תתחילו לחשוב עלינו אחרת לגמרי […] לא כמו העבדים שלכם […] אנשים בלי כבוד. תתחילו לחשוב עלינו כמו על השכנים שלכם בעתיד שיבוא. הרי אנחנו נהיה האנשים שאיתם תצטרכו בסוף הדבר לחיות פה ולעשות הסכם ולעשות קשרים ועסקים והכל, נכון? זה לא עם היפנים תצטרכו לעשות הסכם של שלום ושל אמון, נכון? ואפילו אם יהיו פה חמש מלחמות, הרי הילדים של הנכדים שלי והילדים של הנכדים שלך יבוא להם בסוף השכל, והם יעשו יחד איזה הסכמה, נכון? אז אני אומר: תשנו קצת את ההתייחסות. תתאמצו אלינו. אפילו תנסו – ואני יודע שזה בטח קשה לכם, נכון? – תנסו חס וחלילה לכבד אותנו."
הדובר, שאת שמו האמיתי איננו יודעים כי הוא התראיין באנונימיות, צודק. הוא צודק ב-2023, כשם שצדק ב-1987. חמאס וזוועותיו החולניות בשם קדושה איסלאמית ארורה, פשוט אינו הנקודה כאן.
לפני כמה ימים נפגשתי עם מכר ערבי-פלסטיני-ישראלי שמתגורר בסמיכות אליי. הוא שאל אותי: "במה שונה הסבל של החטופים מסבלם של 800 האנשים שתקועים מתחת לחרבות הבתים המופצצים בעזה?" רציתי להגיד לו שההבדל הוא בכוונה, אבל העדפתי, בעת הזאת, בעת הקשה הזאת, שבה איננו יודעים מספיק, לשתוק ולקבל את הכאב שלו ואת הכאב של האנשים הרבים שבתיהם הופצצו, שמשפחותיהם אבדו, שחייהם נגדעו, נקטעו, ושל אלה שאיבדו תקווה ורצון לחיות. והכאב הזה אמיתי בקרב רבים מהפלסטינים לא פחות משלי, לא פחות מהכאב העצוב של הישראלים על החטופים האומללים, הנתונים בידיים כה רעות, המסוגלות למעשי אימים. זה לא קל, אבל אפשר לשתוק. אפשר ללמוד. גם אם אני שרויה בתוך ההצדקות שלי. אחר כך, מתוך כבוד מתוך אמפתיה מתוך רצון לחיות ביחד בכבוד, אפשר לנהל גם שיחות.
האם אני מסכימה שישראל מבקשת לפגוע באזרחים בכוונה? בימים אלה של פשיטת-רגל של המדינה, קשה לדבר על איזו ישראל רשמית. אני מאמינה שרוב הישראלים אינם כאלה, ומצד שני אני יודעת אל נכון שיש ישראלים רבים, וחלקם בדרגות רמות בשלטון ובצבא אשר אינם רואים בפלסטינים שמולם יותר מבני שטן, או פשוט מתייחסים אליהם כאל אנשים פחותים. זוהי אמת קשה. וקשה להודות בה. גם אצלנו ישנם אלה שהם אכולי שנאה, חלקם תאבי נקם, חלקם פועלים מתוך אמונה יוקדת. עם חלק מהם אני יכולה לדבר, עם חלק אחר לא.
הדיבור אם כן חייב להיעשות עם בני עמנו ממש כשם שהוא חייב להיעשות בין העמים. עם הפונדמנטליסטים שבינינו אין לדבר. יש לסלקם ממוקדי הכוח, להעיפם אל מחוץ לגבולות הלגיטימיות הציבורית. זה לא לגיטימי לדבר על מחיקת עזה. זה לא לגיטימי לרצות לפגוע באזרחים מתוך נקמה. דרך אגב – אני חושבת שזה כן לגיטימי לרצות לנקום במבצעי הזוועות עצמם.
ההומאניות שלנו אמורה להחזיק אותנו עם הראש מעל המים.
כשתיגמר המלחמה, השכנים הערבים שלנו עדיין יהיו ערבים, ואנו עדיין נפחד והם עדיין יפחדו, ואנחנו עדיין נשנא, והם עדיין ישנאו. נהיה חייבים להיות אמיצים מאוד, לצעוד צעד קדימה ולהתחיל להקשיב ולשוחח. בזהירות, לאט לאט, כל אחד לפי הקצב שלו, אבל אין דרך אחרת. חבל שכל השנים האלה לא השכלנו לעשות זאת. למרות הכאב הבלתי נתפס, הצער העמוק והרחב, נוכל לשנות מעכשיו רק את העתיד. ועלינו לקחת עליו, על העתיד, אחריות, ולא להותיר אותו בידיהם של פחדנים, פונדמנטליסטים ומושחתים אחרים.
יש עכשיו כוחות רעים מאוד במרחב שמחכים לשעת כושר כדי לזרוע עוד הרס, אלימות, ובכך לקחת עוד ממה שאנו רוצים בשבילנו: חופש, חיים טובים, שלום, שלווה. שקט. בשביל כל אלה עלינו לפעול כדי לדאוג לכך שהמדינה שלנו תהיה מנוהלת על ידי אנשים ישרים שיידעו להתמודד עם האתגרים העצומים שלפנינו (המאיימים על קיומינו כישראלים, כיהודים, וגם כבני אדם חופשיים), עלינו לדרוש מנהיגים הרוצים את הישר והטוב, שיהיו כשירים לתפקידיהם, ושירצו בטובת בני האדם הרבים שעליהם הם אחראים. מכאן, שמחאה רחבה עכשיו ומייד היא הצעד ההכרחי לזמן הזה.
מחאה זו צריכה לדרוש בחירות בהקדם האפשרי ומהממשלה החדשה צריכה לדרוש את החתירה להפסקת האלימות מצדה של ישראל – כמטרה מוצהרת (!), ולחתירה מיידית להסכמי קבע שיאפשרו לפלסטינים ולישראלים לחיות בשלום סוף סוף – שוב, כמטרה מוצהרת. זוהי אינה דרישה אוטופית.
השנאה אל ישראל עכשיו היא עצומה בכל רחבי העולם, ולכן קשה מאוד ליהודים רבים להתעלות מעל הדבר הזה ולהסתכל קדימה. אדם רוצה במצבים כאלה רק להסתתר, לשתוק, לתת לדברים לחלוף. אבל הדברים לא יחלפו לצערי.
זה הזמן לקרוא על היסטוריה ערבית, היסטוריה יהודית, היסטוריה ישראלית והיסטוריה של האזור. או לחלופין – לראות סרטים מהאזור, לקרוא ספרים, ללמוד על אמנות ומוסיקה מהצד השני לזה שאנו עומדים בו. זה הזמן לגבש את תפיסות העולם שלנו ולהרחיבן. מה אנו רוצים מהעולם הזה, ועלינו להבין כי רק אנו יכולים להיות אחראים לעצמנו. אל תתנו לחמאס לנצח. התעקשו להיות בני אדם.
**הנה למשל אתר המאגד מספר יוזמות לשותפות ערבית-יהודית, דווקא בזמן הזה:**
אשפתון להמון 