רונה ברנס
אני מודה – מאז שלמדתי על דבר קיומו , לא סבלתי את אורן חזן.
לא את פרצופו, לא את מנהגיו, לא את חיוכו הזחוח ולא את חוסר הכבוד שהוא מפגין כלפי הסובבים אותו ואפילו כלפיו עצמו. זה יכול היה להיגמר בסוף טוב. אולי יכול היה להתברר שהוא בסך הכל בחור תמים, אוהב-חיים, בעל חוש הומור חם, המתרחק מהמניירות המנופחות של בעלי שררה בדרך כלל.
אלא שלצערינו, התגלה (אמנם בלי פליאה) כי התנהגותו של חזן מלמדת כמובן על אופיו, על מעשיו, על עברו הקרוב והרחוק.
ועדיין כל זה יכול היה לעבור מעל ראשינו: יכולנו לומר – נו מילא, עוד אחד השתחל לו לכנסת. גם זה יעבור. אלא שלא נוכל להתנחם, אפילו לא בכך.
שהרי, אנו חיים במדינה שנשלטת הלכה למעשה על ידי הטון הדומיננטי מכל של מר בנימין נתניהו, אשר נתמך במידה חסרת תקדים על ידי איש אחד מיוחד ויחיד במינו: הלא הוא איל ההימורים הגדול, שלדון אדלסון.
אשפתון להמון 