רונה ברנס

בימים בהם לימד את המבוא למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, פרופ' אבינעם רוזנק היה נוהג להסביר לתלמידיו מהו פשיזם באמצעות הקבלה מסצינת הסיום של הסרט-מחזמר האנטי-מלחמתי "שיער". זהו הרגע שבו החיילים עולים למטוס בדרכם אל מעבר לאוקיינוס להילחם במלחמה. החיילים צועדים בנחישות אל תוך מטוס התובלה שאמור להוביל אותם את הדרך הארוכה לאזור הלחימה. המצלמה מכוונת אל החיילים כך שהם נראים בדיוק ברגע שבו הם נבלעים אל בטן המטוס האפלולי, נבלעים אל תוך החשיכה, נבלעים אל תוך המלחמה. לא רואים את פניהם. על רגע זה של היבלעות שם פרופ' רוזנק את הדגש. לא רואים את פניהם. החיילים נבלעים בתוך האימה שאליה המדינה שולחת אותם, ופניהם האינדיבידואליים, סיפוריהם, חייהם הפרטיים – כל אלה אינם מעניינים אותה. מותם אינו מעניין אותה.

ח"כ שמחה רוטמן הכריז לאחרונה כי הוא אינו צופה בתיעוד החטופים הישראלים ממנהרות עזה, שם הם נמקים מאז השבעה באוקטובר 2023, וכי הוא סבור שזוהי "טעות" לעשות זאת. לפני שנה שר האוצר, חבר הממשלה וחבר הקבינט בצלאל סמוטריץ', סירב לצפות בתיעוד חיטפתן של תצפיתניות ממוצב נחל עוז. "אתם בכוח לא רוצים לישון טוב בלילה?", הוא שאל את חבריו, לפי הדיווח דאז בווינט. כאילו מדובר בסרט אימה בדיוני.

סמוטריץ' ורוטמן סבורים בוודאי שהתנהגותם מוצדקת כי המטרה הכללית (גאולת ישראל? נצחון מוחלט?) שאמורה לשרת את ישראל לפי תפיסת עולמם (הדתית המעוותת) גוברת על הסבל של האדם הפרטי.

בדומה לשולחי החיילים בסצינת הסיום של המחזמר "שיער", גם נבחריה הבכירים ביותר של מדינת ישראל (לבושתנו), אינם סבורים שעליהם לראות את התוצאות האנושיות והספיציפיות מאוד של מעשיהם והחלטותיהם. האינדיבידואל נמחק בתוך המלחמה. היחיד מוקרב לטובת האומה.

מהתנהלות זאת נובעת גם אי נכונותם של סמוטריץ', רוטמן, בן-גביר, וכמובן נתניהו ועדת חנפניו, לקבל על עצמם אחריות לסבלם הפרטי והאנושי של בני האדם, הנמקים, נרמסים, נכתשים תחת גלגלי השיניים של מכונת המלחמה האדירה שהאנשים האלה (מנהיגי מדינת ישראל) בוחרים להפעיל בכל יום מחדש.

המינימום הנדרש מאותם מבחרי ציבור המתיימרים להנהיג את מדינת ישראל באחת משעותיה הקשות ביותר הוא היכולת והנכונות להביט נכוחה על תוצאות מעשיהם והחלטותיהם. אולי אפילו לחוש שותפות גורל עם האנשים שאותם הם מתיימרים להנהיג. חובה על מקבלי ההחלטות לראות ולשמוע את תחינותיהם של אזרחי מדינת ישראל רום ברסלבקי ואביתר דוד שנחטפו כאזרחים, חובה עליהם גם לראות ולשמוע את התמונות האותנטיות היוצאות מעזה (וכן, האסון שאירע לעזה וממשיך להתרחש שם אינו ניתן להכחשה, ולא משנה באיזה שם נרצה לכנותו).

אבל במדינת ישראל של 2025, שבה נבחרי הציבור המנהיגים אותה עברו כל גבול של תועבה שלטונית ופוליטית, לא די בזה שאנשים כמו סמוטריץ' ורוטמן חושבים כי הם יכולים להתנתק מהמציאות האנושית הכואבת של אזרחיהם, אלא הם סבורים שהם אף אינם צריכים להתבייש בכך.

רוטמן אמר את דבריו לגבי תיעוד החטופים במסגרת ראיון לרדיו המזוהה עם הציבור החרדי והחרד"לי "קול ברמה", והסביר שהוא "חושב שזו טעות קשה לצפות בסרטונים הללו. זו טעות קשה גם לפרסם אותם. זה חלק מתעמולת חמאס שנועדה לפגוע בנו. המטרה היא לייצר אצלנו דמורליזציה".

עכשיו, אין ספק שחמאס מבקש לזעזע את הציבור הישראלי, כדי שזה ילחץ על הממשלה לסיום המלחמה בכמה שפחות תנאים, כדי שייטב לחמאס, ועם זאת, המציאות של החטופים היא אינה פרופגנדה, אלא האמת. מותם של החטופים כתוצאה ממדיניות הממשלה היא אינה פרופגנדה אלא אמת. סדר העדיפויות של הממשלה הוא איננו פרופגנדה של חמאס, אלא מציאות של הפוליטיקה הימנית-רדיקלית-משיחית הישראלית. כמו שכל מומחה "הסברה" ישראלי ישמח להסביר לרוטמן, יש הבדל בין לדעת לבין לראות במו עיניך. וכמובן, רוטמן אינו זקוק להסברים. הוא יודע זאת, ובדיוק משום כך הוא מסרב לראות, ברוב פחדנותו.

לרוטמן יש תאוריה – החטופים ישלמו את מחיר הניצחון, אבל הנצחון (מהו הנצחון איש אינו מעיז לומר) שווה זאת. בתאוריה, רוטמן ואנשים כמותו, רוצים באיזה "נצחון מוחלט" – מושג אבסטקרטי לחלוטין, שאין מאחוריו תכנית סדורה. וגם ככל שישנה תכנית סדורה– למשל עידוד "הגירה מרצון" תחת מכבש לחצים בלתי אנושי עד שעזה תצטמק – היא אינה כוללת, אפילו בקווים כלליים, את הסבל האנושי, את האלימות, וגם לא את הקרע האדיר בקרב העם היהודי בישראל ובעולם שתכנית זאת תביא (וכבר הביאה) עימה. "הנצחון המוחלט" דומה לכמיהה לבית המקדש השלישי, זה שרוטמן, בן-גביר, סמוטריץ' ועוד רבים בציונות-הדתית מבקשים לקדם באופנים המציאותיים ביותר. אלה הם מושגים אוטופיים שמסתירים מאחוריהם את ממדי ההרס התנ"כיים שהם מביאים עימם, את תהומות החורבן ואת קיצה של מדינת ישראל כפי שחלמו עליה דורות של יהודים מודרניים מאז המאה ה-19, וכפי שעדיין חולמים עליה מליונים של יהודים וישראלים בכל העולם.

סמוטריץ' ורוטמן אינם מסוגלים להישיר מבט למציאות כי הם מעדיפים לבסס את המדיניות (החורבנית) שלהם על תאוריות דתיות, אינטואיטיביות, וסנטימנטליות. המציאות באמת אינה מעניינת אותם.

דיווח בדיוני על ארוע שלא התרחש

 מאת רונה ברנס

---

האנשים הלכו בלי לחשוב על הגדר שמולם. אחד מהם יכול היה להיות משורר. אבל הוא לא יודע את זה. אחת מהן יכולה הייתה להיות עורכת מהוללת בעיתון, אבל היא לא יודעת את זה. ואף על פי שהם אינם הולכים לכוון הים, הם שומעים אותו תמיד, מלווה אותם משמאל. הם רצו להוציא את מה שהם מרגישים, כי הם חשבו שמה שהם מרגישים הוא חשוב. הם אהבו לראות את כל הצלמים הזרים שבאו איתם, אפילו אהבו לראות את החיילים. את החיילים הם לא אהבו, אבל אהבו לחשוב שאפשר ללכת לכוון הגדר למרות שהם שם.

הגאווה היא דבר יוצא דופן ברגע הזה. היא מאפשרת לך להיות גיבור, כי אם תיפגע הרי שתיפגע כאדם גאה, ואלה תמיד זרעים מבטיחים לסיפורי אגדות. אגדות אינן יכולות להיכתב על אנשים בלי גאווה. אפשר לפתח את הנושא הזה הלאה, אבל איש לא עשה את זה, וכדאי להמשיך בצעדה שעכשיו עוטפת אותם מכל הצדדים. כי הם מצטרפים לעוד אנשים, וגם האנשים הללו הם גאים, למרות שהם לא יכולים היו להיות משוררים, ולא יכולים להיות עורכים מהוללים. אולי אחד מהם יכול היה להיות מנהל מלון. אולי אחד מהם יכול היה להיות שר פופוליסט, או צייר. אולי מישהי יכולה הייתה להיות מורה, אולי אישה אחרת יכולה הייתה להיות פסנתרנית, לו היה לה פסנתר בבית. הם כולם הולכים לקראת הגדר בכוח הרגליים שלהם שנושאות את הגאווה שהם מרגישים, בלי להתעכב עליה. כולם שמחים, אפילו עליזים, בגלל שעדיין אף אחד לא נפצע, ולא נורה אף כדור. המחשבה על הירי משלהבת את חלקם, במיוחד את הצעירים שבהם, אבל גם את הציירים והמשוררים שבהם. העורכת מעט מפחדת.

הרופאה הייתה רוצה שכל זה לא יהיה הכרחי. היא רואה את החיילים מולה, ואין לה חמלה עליהם כמובן, מפני שהם האויבים שלה, ובגללם היא תקועה במקום הזה, והם מייצגים את כל מה שאינו הוגן בעולם. היא לא חושבת על אשמים בדרך כלל, היא עושה את עבודתה בדרך כלל, אבל עכשיו כשהסיטואציה כל כך ברורה, ויש גדר, ויש חיילים, ויש שמיים בהירים וכחולים יפים כל כך מעל עשן הצמיגים השחור, קשה שלא לחשוב על כל הדברים האלה, וקשה שלא להרגיש את הרגליים נושאות אותך על רגשי הגאווה, ואפילו השנאה. הרופאה החליטה שלא להתקרב. בכל זאת חששה מן הירי, ובכל זאת, היא יודעת במה כרוך המוות, והיא לא רצתה לעזוב את השמיים האלה שהיא רואה עכשיו. היא הסתכלה על קבוצות הצעירים ממשיכות, ועמדה בינתיים בין האוהלים הרבים שהוקמו מול הגדר על ידי הזקנים, שישבו במעגלים ושתו קפה, ודיברו עם תנופות ידיים.

היה עדיין יחסית מוקדם בבוקר. אף אחד לא הזמין אותה לשבת, והיא לא התכוונה לנסות להתחבב על איש. לפתע היא זיהתה את חברתה, זאת שיכולה הייתה להיות עורכת מהוללת. היא הייתה עם המצלמה שלה, והלכה עם המשורר. הם נופפו  לה לשלום בצורה שנראתה לה מעט מוגזמת, והמשיכו לגדר. היה משהו משכר בתחושה הזאת, שהכירה, של העמידה בחוץ אל מול התנאים המוחלטים שלא אפשרו לאף אחד במקום הזה להיות מרוצה. זוהי חלקת אדמה מקוללת, היא חשבה, מהמהמת לעצמה שורה שהכירה משיר שאהבה. אין יציאה מכאן. אין מחשבה מכאן. היא הייתה רוצה להיות עכשיו בירדן, במצרים, הכי הייתה רוצה להיות בלבנון, אף על פי שגם שם המצב נראה בלתי מבטיח. היא ניסתה להבין. היא התבוננה בקבוצות. היא הרגישה גאווה. לא היה לה מה לעשות נגד זה. היא הרגישה שאולי זה לא במקום, שעוד מעט יתחיל הירי, אבל היא הרגישה כאילו היא בסרט, ותוך כדי שהיא הרגישה את עצמה מרגישה כך, היא הבינה שזוהי הרגשה מאוד מטופשת. אבל היה בזה משהו ממכר.

ואז הגיעו עוד אנשים, והשמיים היו כחולים ויפים. וזה היה יום מושלם. ואז התחיל הירי, ואנשים התחילו לרוץ. היא התכופפה כדי לא לקבל בטעות כדור בראש, למרות שהיא לא ידעה מה הן הוראות האש של החיילים. היא הלכה לעמוד מאחורי אחד האוהלים. היא הסתכלה כל הזמן. היו יריות, היו רימוני גז, היה המון עשן שחור סמיך מצמיגים בוערים. ומדי פעם היא ראתה אש בשמיים בצבע כתום אדום שחור. מקסם שווא.

היא לא הייתה רופאה באמת. רק יכולה הייתה להיות רופאה. היא בוודאות יכולה הייתה להיות רופאה לו הייתה בירדן, או במצרים או בלבנון, היא הייתה בטוחה בזה. אבל במצב שלה כאן היא הייתה אחות, ואפילו לא אחות מקצועית ממש. המשמרת שלה הייתה צריכה להתחיל בעוד ארבעים דקות, וצריך היה עוד למצוא דרך להגיע לבית החולים, שאמנם לא היה רחוק, אבל בכל זאת הייתה צריכה ללכת ברגל, ויש הרבה מהומות, והיא לא רצתה לאחר, כי יש אנשים שמחכים לה. אבל היה קשה לה להינתק מכל מה שקורה, היא לא יכלה שלא לשאול את עצמה מדוע היא איננה שם עם בני גילה, מדוע היא לא הולכת לגדר אלא עומדת פה מאחורי האוהלים של הזקנים. היא כעסה על עצמה, אבל בכל זאת לא יכלה להיפטר מחוסר הרצון להתקהל עם כולם. זה לא היה הוגן. היא לא אשמה במצב, והיא לא צריכה ללכת עם כולם. היא אמנם הרגישה שהיא שונאת את החיילים, ולא הבינה מה כל כך קשה לתת לאנשים האלה לעבור את הגדר, מה היה כל כך קשה לתת להם לעבור את הגדר, ולתת להם לשוב אל הבתים שלהם. זה היה טיפשי שאי אפשר היה לעבור את החיילים היהודים. אבל היא ידעה שאי אפשר לעבור את החיילים היהודים, והיא ידעה שהיא בעצמה, לו הייתה מתקרבת לגדר הייתה מתה. גם זה נראה לה טיפשי, אפילו לחשוב על זה נראה לה טיפשי.

היא הסתכלה לכוון כפות הרגליים שלה, וראתה את שמלתה השחורה הנגררת מאחוריה מעט יותר מדי, מכסה את בהונות רגליה הבולטות מבעד לסנדל שנקרע מאחור ועתה הודבק והוחזק באמצעות שרוך. גם זה היה טיפשי.  גם אביה היה טיפשי, היא חשבה פתאום, וגם כל מה שהיא יכולה לעשות בעולם הזה הוא טיפשי טיפשי טיפשי. הדבר היחיד שלא היה טיפשי במה שהיא עושה בעולם הוא לעזור לאנשים מסויימים בבית החולים. זה לא היה טיפשי. לא היה טיפשי לעזור לחיים, לא היה טיפשי להתקדם בחיים. לא היה טיפשי לספר לילדים קטנים על מקומות יפים שבהם לא ביקרה מעולם, ולומר להם שאולי הם יוכלו לבקר בהם. אבל היא לא יכלה להיפטר מרגש הגאווה המטופש, הטיפשי, שהיה מנקר לה בראש, והיא התחילה לצעוד חזרה אל העיר, מתרחקת מאוהלי הזקנים, מתרחקת מחבורות הצעירים, מתרחקת מצלילי הירי והאש, במהירות הרבה ביותר האפשרית. בכל זאת, לא רצתה שיירו בה. היא התרחקה, הגיעה אל פאתי הכביש והתחילה לצעוד. אף אחד לא הסתכל עליה, כרגיל, והיא הרגישה לבד ביום היפה הזה. כל זה בעצם לא היה משנה, ובסוף היום תיאלץ לחזור לביתה ולאביה, שיביט בה ובשמלתה השחורה ובסנדלה הקרוע, ולא יחייך אליה לשלום.

 

רונה ברנס

רק "בני דודים"  נוסעים עכשיו לטורקיה, שי שטרן הבטיח באחת מתכניות-המלחמה של ערוץ 10 (27.7.2014), ששודרה מיד אחרי מהדורת החדשות המרכזית, בתוך ימי "מבצע צוק איתן".

שטרן הבטיח ושטרן אף קיים.

בתקופה בה הקרע שבין ערבים ויהודים במדינת ישראל חריף ומסוכן כפי שלא היה זה זמן רב, בחר ערוץ 10 להלעיט את צופיו בעוד כתבה שכל כולה מכוונת להעמקת האיבה, ובעיקר להעמקת  צדקת הדרך היהודית הישראלית, של  "אנחנו מולם".

ומי זה מולם  – "בני הדודים" כמובן – כפי ששטרן כינה את מרואייניו (שאותם הוא כנראה לא רואה כחלק בקהל שאליו הוא פונה בדבריו אלו) ערבים, פלסטינים,  אזרחי מדינת ישראל.

להמשיך לקרוא ←