רונה ברנס
המילה עסקנות לא תמיד נשאה את האופי השלילי, המבזה, שהיום היא נושאת בקרב דוברי העברית המודרנית. במשך שנים רבות פירוש המילה היה בפשטות "פוליטיקאי". אף על פי שכדרכו של עולם היא שומשה כמילת גנאי בפי המגנים את התנהלות הפוליטיקאים, זו לא הייתה בהכרח מילת גנאי כשלעצמה, כפי שהפכה להיות ברבות השנים במידה רבה.
עסקנים – כלומר אנשים שמתעסקים בעניינים פוליטיים שונים, ענייני ציבור, הדברים האפורים אשר מנתבים את החיים של רבים כל כך, ואשר מעטים כל כך עוסקים בו ושולטים בו.
נזכרתי במילה זו לאחרונה ובשימושיה השונים בהקשר הפוליטי של ישראל של ימינו, אשר בראשה עומד כנראה אחד העסקנים המוכשרים ביותר, ואחד המדינאים והמנהיגים הכושלים ביותר (אם לא הכושל ביותר) שידעה ישראל. מר בנימין נתניהו, העסקן הבכיר במדינה. אבל בעסקנות צריך להילחם בעסקנות.
אנחנו, הצד הישראלי — ובעיקר הרוב היהודי — שרוצה לחתור לשלום עם שותפינו לארץ הערבים הפלסטינים מתוך שאיפה לחיים טובים מכובדים ומכבדים, צריכים עסקנים טובים, משלנו. אנחנו צריכים אנשים המיומנים במשאים ומתנים, בויכוחים, בדמגוגיה, המוכשרים במשחק התחפושות הנקרא פוליטיקה. אין לחמוק מהמשחק, וכפי שלמד הציבור הליברלי בישראל בשנים האחרונות, גם לא ניתן לחמוק מהמשחק. אם כבר, עדיף לפעול כך שהחוקים יהיו בדמותך ולא בדמות חברך הערמומי, הרוצה לנצח בכל מחיר ויהי מה.
עת לכל דבר, וזוהי העת לפוליטיקה, פוליטיקה "אפורה", פוליטיקה עסקנית, פוליטיקה מוסדית. פוליטיקה של חירוף נפש בירוקרטי, פקידותי, אפרורי, למען הטוב. פוליטיקה שכזאת ראינו למשל במשא ומתן של יאיר לפיד לכינון מה שכונה אז "ממשלת השינוי". התוצאה הייתה אפרורית, לא מרגשת מבחינה אידיאולוגית, לא מפיחה תקווה מבחינה מוסרית (חתירה לשלום אמת על בסיס סיום תנאי הכיבוש עם הפלסטינים). השמאל הישראלי נהנה כל כך ללעוג להשגו של לפיד, וללפיד עצמו (מקור ההנאה והפיתוי מובן לחלוטין). אבל צריך להיות עיוור במידה מסויימת או שקרן במידה מסויימת כדי להכחיש שאכן היה שינוי באוויר. השינוי אולי היה רק שינוי אווירה, אבל ביחס לאווירה האולטרא-רעילה ומדכאת שאנו חיים בה מאז 2014 , היה זה שינוי מורגש, וחשוב. התקציבים לא הוסתו באופן גס ובוטה הרחק מטובת הציבור ולטובת מגזרים צרים שאינם תורמים לפי כוחם הפוטנציאלי, או למגזרים בעלי אג'נדות אנטי-מדינתיות, אנטי-דמוקרטיות (כמו מטרותיהם של אורית סטרוק, בן-גביר ושותפיהם הרבים), או לטובת אינטרסים אישיים מושחתים (פארסת כנף-ציון היא דוגמה אחת לכך, שיפוצי הבית בקיסריה היא דוגמה אחרת).
אידיאל הדמוקרטיה המערבית המודרנית — המושתתם על זכויות אזרח וזכויות אדם, ואשר ראשיה ומנהיגיה אמורים להימנות על מיטב אנשיה של החברה, ואמורים לפעול למען האזרחים המרכיבים אותה — בנוי על נכונות של יחידים לשרת את הציבור באמצעות כשרונותיהם, לתרום את כשרונותיהם לטובת הכלל. כדי לפתח מעמד מיוחד כזה של אנשים, יש לדבר על חשיבותו העליונה, יש לטפחו ויש לתגמלו.
הדור שלי, ילידי שנות השמונים של המאה ה-20, מנסיוני האישי וממה שראיתי סביבי, לא התחנך על האתוס הזה. כך גם הדורות הבאים שהתחנכו בארץ. התחנכנו על "אהבת הארץ" (לדעת ולשנן שאין לנו ארץ אחרת!), על הנכונות והגבורה להקריב את חיינו למענה בשדה הקרב, אבל לא על הגבורה שבנכונות להקריב את רצונותינו הפרטיים למען הטוב הכללי באמצעות עבודה יומיומית ולא "הרואית". לא התחנכנו לחשוב מגיל צעיר על מנגנונה האמיתי של חברה אשר מנוהלת לטובת תושביה, וכיצד מתרחשת תופעה מרהיבה זו אשר שנותיה בהיסטוריה – כמושג פוליטי מקובל – קצרות כל כך.
מאז ראשית 2023 ובחודשים הכואבים שמאז ה-7 באוקטובר, ישנה תחושה שמתהווה תנועה מסויימת לכיוון החייאת או טיפוח בראשיתי של האתוס השירותי, של נבחרי ציבור כאנשים ראויים, כטובים ביותר הבאים לשרת את ציבור בוחריהם בכנות ובנאמנות. למרות נחירות הבוז של השמאל האינטלקטואלי, רבים רואים בשקמה ברסלר ובדומיה מבין מנהיגי המחאה — את הטובים ביותר של החברה הישראלית. דמויות מופת שאפשר ללכת אחריהן ואפשר לבטוח בכוונותיהם. אנו רואים תנועת התגייסות מתרחבת של האליטות המשכילות והכלכליות גם עכשיו, עם הבהובי התגייסות של אנשים מהסקטורים הפרטיים החזקים ביותר באוכלוסייה (אותם סקטורים ששאבו בעשורים האחרונים אל תוכם את ה"מצליחים" וה"חזקים" ביותר במונחי השוק והפוליטיקה), לכיוון נכונותם להיכנס לעולם העסקנות והפוליטיקה. אנשים כמו אייל וולדמן, נעם ברדין ועוד. ואכן, אך טבעי הדבר (ואף לכך יש מסורת ארוכה) כי נבחרי ומשרתי הציבור יהיו אנשים אשר כבר הספיקו לעשות לביתם, ועתה הם פנויים במחשבתם לעסוק בשיפור סביבת חייהם למען צאצאיהם והחברה שבה יחיו.
כדי שישראל תתאושש תנועה זו לכיוון יצירת מעמד נבחרי ציבור ראויים הפועלים למען בנייתה של חברה דמוקרטית בארץ ישראל, צריכה להתגבר ולהתעצם עד שנראה יותר ויותר עסקנים משובחים, עסקנים למופת, מהצד שלנו בפוליטיקה עצמה (לפני ומאחורי הקלעים). יש לעודד ולתגמל את הטובים והטובות ביותר כדי שיתגייסו לפוליטיקה ולעסקנות, כי זהו צו השעה.
ייחול זה אולי נראה כמו דבר זניח ופעוט לייחל לו – עסקנים הגונים, מעולים וממולחים "מהצד שלנו" – אבל אני אסתפק בזה, לעת הזאת לפחות.
אשפתון להמון 