*הטקסט הבא נכתב לפני חודשים רבים, ונשכח. מצאתי אותו לאחרונה, ואני מפרסמת אותו כאן בשינויים מעטים
רונה ברנס
איך כותבים על שבר שלא נגמר, ועם זאת על שבר שהוא במובנים רבים כל כך רחוק ממך. ב-2014 מצאתי עצמי נשברת אל מול מראות האזרחים הפגועים במלחמת האזרחים בסוריה, אל מול אזרחים הנסים על נפשם מארגון הטרור דעאש, מאנשים במסכות, חסרי פנים, חסרי שם, שרוצים להרע להם, וליקר להם מכל. הייתי אחוזת אימה מפני המתרחש מעבר לגבול הצפוני של המדינה הבטוחה והקטנה, כך חשבתי אז, שבה אני גרה. כתבתי על המרחקים ביני לבינם. ניסיתי להבין עד כמה רחוקה הזוועה.
אני מתבוננת בתמונותיהם של בני משפחת דנציג מקיבוץ ניר עוז. אב המשפחה, אלכס דנציג, נחטף מביתו בהיותו בן 75 שנה בבוקר יום השבת, שחרץ את גורל המשפחה, ב-7 באוקטובר 2023 ונרצח בשבי החמאס בפברואר 2024. הוא הותיר אחריו את משפחות שני בניו, מתי, ובן דנציג. בן, מוסיקאי מוכשר, הרשה את לבו להישבר באופן פומבי דרך סרטונים קצרים שהוא היה מעלה במשך תקופה מסויימת של עצמו שר ומנגן. רבים היו שירי משוררים, ומיטב השירים העבריים שהוציאה מתוכה התרבות הישראלית. הוא שיתף את הקלטותיו ברשתות החברתיות. הכאב על פניו קשה למבט.
אני, ביחד עם כל מי שמביט בו מרחוק, היינו עדים לאסון המתהווה הנורא ולאותותיו על פניו, על גופו, להתבגרותה הפתאמית של הבת המוכשרת, נכדתו של אלכס, טליה דנציג, ששרה עם אביה בחלק מן הסרטונים הללו. בן דנציג ובתו מוצאים מזור לנפש בשירי ארץ ישראל ובשירים ישראלים מתור הזהב הישראלי. תור הזהב שבראייה היסטורית נדמה שרק התחיל והנה כבר נגמר. תור זהב של יצירה עברית מודרנית בן שניים שלושה דורות בלבד. רחל, פניה ברגשטיין, אלתרמן, נתן זך, דוד אבידן וחנוך לוין, שלום חנוך, מתי כספי, חווה אלברשטיין. אנחנו נותרים לשיר את שיריהם. לדקלם. ללמוד מהם עברית, ללמוד הרמוניה.
בכאב רחוק אני מביטה בכאבו הזר של האיש בן דנציג. כמה רוצה הוא לגעת ביופי, והוא כמעט מצליח. הנה הוא מרגיש את היופי בקצות אצבעותיו הפורטות במיומנות בגיטרה. אבל המלחמה שוחקת. שוחקת את האדם. הוא עייף, הכאב משתלט על גופו. הצער והכובד שבחוסר האונים. הוא מתעקש לחשוף את עצמו, אינו חס על נפשו.
אל מול משפחת דנציג אסור לדמיין את פני השלטון. מה בינם לבין קלישאותיו החלולות של ראש הממשלה אשר לא פוסק מלדבר על נצחונות, על "ביחד", על צדקת הדרך? מדמיין את עצמו מלך היהודים. מה בינם לבין היגויו הבוטח בעת דברו בשפה האנגלית על מסכי הטלוויזיה? איזו דמות מגוחכת היא זו. קיסר קטן בארץ מדבר, ארץ מבצר של יהודים בודדים.
כשמאבדים אדם קרוב, כשאדם קרוב הולך אל מותו, גם אם זהו מוות טבעי, מוות צפוי, לומדים את מהותו של כאב שלא נגמר, שלא יכול כבר להיגמר. איני יודעת כיצד חשים אלה שהמוות הפרטי של גופם נכפה עליהם על ידי חורשי רעה, איני יכולה לדמיין את חוסר האונים של בני משפחת דנציג שניצלו, בכל חודשי המלחמה הארורה שמאז השבעה באוקטובר.
בישראל הפגועה, הנעלבת, השבורה, ממשיכים רבים עדיין לפנות אל "ההנהגה" להתוויית הדרך. אבל "ההנהגה", היינו השדרה השלטונית, בעלת השררה, חובבת השררה וכוח, חסרת הבושה, אינה רלוונטית לשעת הכאב האינטימית של האדם. הפוליטיקה מפתה, אבל נראה שבסוף היא כמעט תמיד מאכזבת. אני חושבת שעד לא מזמן, כשדיברנו, חבריי, חבריהם של חבריי (ישראלים), על "כוח", על שחיתות מוסרית, על תככים ומזימות, סברנו כי אנו מדברים על חייהם של אחרים, על זמנים שמהם אנו ניצבים במרחק בטוח. רוב הישראלים שאני מכירה, אלה שהייתי פוגשת במכולת, בגן, בספרייה, בבית הספר, הרגישו בטוחים יחסית בארצם, בחברתם. התייחסו אל נתניהו כאל מקרה מצער, אולי מביך, אולי אפילו משעשע, התייחסו אל בני החוגים הדתיים המשיחיים כאנשים מגוחכים, מסוכנים אולי (אבל לא להם), הרשו לעצמם להרגיש בטוחים בעצמם. והנה, השבר המוחלט הגיע בהפתעה. גם כשהגיע סירבנו לקבלו. ההכחשה עדיין משחקת תפקיד משמעותי בחוסר היכולת של החברה הישראלית להתקומם נוכח העוול שנעשה לה על ידי השלטון בימים אלה, המעדיף, פעמים רבות בלי שום טורח להסתיר, אינטרסים מגזריים או אישיים צרים על פני טובת הכלל. ההכחשה גם שומרת על השפיות של כל אלה שמעגליהם הקרובים ביותר לא נפגעו. יש רבים כאלה, וההכחשה כמעט תמיד תהיה מפתה יותר מההחלטה להתמודד עם הסכנות, אשר בינתיים עוד לא פגעו בנו באופן אישי. יש עדיין ישראלים רבים שיכולים להמשיך בחייהם, עם הכאב והצער, ובכל זאת להמשיך. עבודותיהם לא אבדו, ילדיהם בריאים ושלמים. האבדן הוא עדיין לאומי, על גבי מסך החדשות, ומפי השמועה.
קשה לדעת כיצד יתפתח השבר הגדול שעל פתחו אנו עומדים, בוהים אל תוכו, בוכים, תוהים. קשה לדעת מה תעשה החברה הישראלית, כקולקטיב פוליטי. דבר אחד וודאי והוא שאין להביט אל השלטון, יש להסיט המבט ממנו, ולהתמקד ביופי, בבני האדם, בלימוד על העולם שסביבנו, וכל אלה בהכרח יובילו אותנו לאמונה שהטוב נמצא. כל אלה גם עשויים להביא פעמים רבות לייאוש, נוכח השנאה הרבה המכוונת אל הישראלים, אל היהודים, וגם נוכח השנאה שבקרב הישראלים והיהודים, שחלקה נובעת מרגשי התגוננות ופחד וחלקה מרגשי עליונות. אבל המעשים שעוד ייראו מן החברה ומיחידיה יתחילו את דרכם הרחק מן השלטון, הרחק מאזוריה המושחתים של הכנסת, ממבואותיה המאכלסים טיפוסים שפלים רודפי כבוד, הרחק משפת הפוליטיקה המוגבלת, המתמחית בעיוות גווני המציאות לצרכיה הצרים. המעשים יתבססו מתוך פסטיבלים ספרותיים, במסיבות היפיות, בסלונים של בני עשרים וחמש שאוהבים לקרוא ספרים, שחולמים להיות סופרים, מוזיקאים, שאינם מוצאים עצמם בשפת המלחמה. המעשים יתבססו בעברית ובערבית, ובאנגלית. בן דנציג אולי לא יודע זאת, ואולי הוא קצת יודע זאת, אבל הוא אחד מגיבוריה של שפה חדשה-ישנה להתמודדות, ומהשפה הזאת יצמחו דרכי פעולה בעולם, שיאפשרו ליופי להמשיך להתקיים, גם בתקופה שבה משפחת נתניהו בשלטון, גם בתקופה שבריון כמו איתמר בן-גביר אוחז במוסרות המשטרה.
Adam Kirsch, On Settler Colonialism (W. W. Norton and Company, 2024). 142 pages
רונה ברנס
בסוף שנת 2024 פרסם אדם קירש (Kirsch) – עורך בכיר ב-Wall Street Journal , מבקר תרבות ומשורר – ספר דחוף בעתו. הוא קרא לו "On Settler Colonialism". זהו ספר קטן בהיקפו המאופיין בכתיבה בהירה ויפה ואולי חשוב מכך בנסיון להיות כן מול העולם, מעשה רדיקלי בפני עצמו. בהקדמה הוא מסביר כי המניע לכתיבת הספר היה מתקפת החמאס על ישראל בשבעה באוקטובר 2023, והתגובה המיידית שהוא ראה וחווה בארה"ב בקרב האליטה האינטלקטואלית, בקמפוסים ובמקומות אחרים. אבל מרבית הספר כלל אינו עוסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני/ערבי ואף לא בשבעה באוקטובר. מן הספר עולה טיעון ברור עיקרי: שכבת האינטילגנציה (דיונו נוגע לעולם האנגלוסקסי) המירה את החיפוש אחר מהות המציאות בחיפוש אחר הנכון והצודק, קביעת המוסר, וזוהי בחירה הפוגעת ביכולת שלנו להבחין בין אמת ושקר, בין נכון ולא נכון, ולעתים, למרבה האירוניה, גם בין טוב ורע. רבים רואים בהתרחקות זו מהמציאות כאחת הסיבות שהובילו גם להפסד המדהד של האליטה האינטלקטואלית בפוליטיקה האמריקאית, כפי שהדבר התבטא בבחירתו השנייה של הנשיא דונלד טראמפ. ואמנם, אחריותה של השכבה האינטלקטואלית למצב הפוליטי היום, לא רק באמריקה אלא בעולם כולו, הוא אחד הנושאים הדחופים לעסוק בהם. ספרו של קירש יכול להוות תרומה מועילה מאוד לדיון זה.
את ראשית דיונו מקדיש קירש לאופני הבנייה הטיפוסיים והדומיננטיים בעשורים האחרונים של ההיסטוריה אמריקאית ואת השגרה החדשה שבה מלומדים עוסקים בהיסטוריה של ארה"ב, לא רק מתוך עמדה של בושה אלא מעמדת תוקפנות של ממש כלפי מושא מחקרם, עמדה המאפיינת יותר ויותר את חוגי השמאל האיטלקטואלי בעולם בכלל בהקשרים שונים. הוא מדגים כיצד מוצגת היסטוריה האמריקאית כשקולה להיסטוריה של נישול העמים הילידיים ביבשת אמריקה, ואשר מקדמים את ההבנה לפיה אין היסטוריה אחרת שראוי לדון בה. הילידים בספרים שבהם הוא דן מוצגים לפי מסורת מחשבתית דומיננטית זו כקבוצה תרבותית נעלית, נשגבת לעומת התרבות האירופאית המתנחלית, המתוארת באור של אלימות, חמדנות ורוע. מדובר למעשה בגירסה של אגדה עתיקה, האגדה הארקדית (מלשון ארקדיה), של עולם קדמון טהור שהיה קיים בעבר ומסמל מעין גן עדן אבוד – אגדה שהתגלגלה אחר כך בצורות נוצריות, מודרניות ואחרות. זהו המיתוס שמעדיף את הכפר על העיר, את האותנטיות שבחיי הטבע על פני הרקבון האורבאני שמציעים רחובותיו הצפופים של הקיום האנושי שבסביבת העיר, אשר בתחכומיו מתרחק אט אט מן "המקור הטבעי". הכמיהה המסורתית, ואולי הטבעית, לחזור לאחור, לפני כל התסבוכת המטונפת הזו שמקיפה אותנו. עבור רבים, "העמים הילידים" מסמנים בדיוק את זה. גם הפלסטינים, בכלל העמים מסוג זה כפי שהם נתפסים בקרב מעגלים אינטלקטואלים רבים מאוד, מסמנים לרבים בדיוק את זה. לא רק צדק משפטי, אלא צדק פואטי, צדק אסתטי, של החזרה לאדמה. הפלסטינים "שייכים" לאדמה ממש כשם שהיא שייכת להם. אירוניה גדולה, שלא כאן המקום להרחיב עליה, היא שהחזרה לאדמה הייתה אחד הרעיונות המרכזיים שעליה גם נשענה הלאומיות היהודית שראשיתה במאה ה-19, שהובילה להקמת התנועה הציונית ולהקמת מדינת ישראל. אדמת ארץ ישראל, כידוע, נושאת משמעויות מיוחדות בהלכה היהודית באופן שאינו מתקיים לגבי אף פיסת אדמה אחרת בעולם.
נקודה מעניינת שאליה קירש מתייחס בהקשר השייכות הטבעית לאדמה לעומת הטענות הכוזבות כביכול להשתייכות זו (של המתנחלים, "הקולוניאליסטים") היא האופן שבו אינטלקטואלים מסוגים שונים (אקדמיים, אמנים, כותבים) בוחרים לכנות את ארה"ב בשם "אי הצב", Turtle Island. זאת, כביכול, לפי האופן שבו המקום כונה על ידי הילידים אשר קדמו להגעת הקולוניאליסטים האירופאים. שם זה משמש כינוי אשר חותר תחת הלגיטימיות הבסיסית ביותר של קיומה של המדינה האמריקאית, "כשם קוד" כפי שמכנה זאת קירש, ל"א-לגטימיות האמריקאית" ולהעדפת הקיום שקדם לקיומה של ישות רעה זו. שלושה שבועות לאחר מתקפת חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר דיברה ד"ר ג'סקיראן דילון (Jaskiran Dhillon), פרופסורית עמיתה ב"ניו סקול" בארוע תמיכה פרו-פלסטיני באוניברסיטה, ושם כינתה את המוסד האמריקאי שבו היא מלמדת וחוקרת "אוניברסיטה על אי הצב", וזיהתה את מקומה הגאוגרפי כ"הקולוניה ההתיישבותית אשר אנו מכירים כארצות הברית של אמריקה" (עמ' 54). באופן טיפוסי, אפילו כאן קירש כלל אינו מציין את הדברים שהמלומדת אמרה בעניין ישראל/פלסטין. בהקשר "אי הצב" והשימוש הפוליטי-תרבותי בו, קירש ממשיך ומסביר כי בניגוד לטענה הנפוצה במעגלים רחבים בספירות "האינטליגנציה", לפיה השם אמריקה או ארה"ב של אמריקה הוא תוצאתה של השתלטות אשר מטרתה שינוי זהות המקום, דווקא השם "אי הצב" הוא זה אשר מבקש לשנות את זהותו של המקום. שהרי, הקבוצה אשר כינתה אזור מסויים באמריקה הצפונית בשם זה לא כינתה כך את היבשת כולה, שלגביה לא היו לה ידיעות ברורות, וכן, לא כל הקבוצות הילידיות כינו כך את הארץ שבה הן חיו. לכן, כפי שהוא מבהיר, יש כאן גם אי הבנה תרבותית חמורה, אשר מקורה, כפי שמציין קירש, בנסיון לא להתעניין בעבר "המקורי" – נפלא או נורא ככל שיהיה – אלא דווקא להבנות את העתיד. (עמ' 55).
*
אחת הטענות שאותה מציג קירש כיסוד להבנת צורת המחשבה של הביקורת כלפי תרבות "הקולוניאליזם ההתיישבותי" היא זו: "ההשתלטות [invasion] איננה ארוע, אלא מבנה". זוהי אמרת כנף ידועה, כפי שמסביר קירש, של ההיסטוריון האוסטרלי פטריק וולף (Wolfe), אשר שימשה כיסוד לפיתוח תחום החשיבה וצורתו המיוחדת. למעשה, וחבל שקירש אינו מרחיב על כך, מדובר בצורת מחשבה קלאסית האופיינית גם למבקרי ספרות, אשר נוטים לראות בכל דבר לא "ארוע" קונקרטי, אלא דוגמה לדבר-מה אחר. המסמן הוא המסומן, ולהיפך וכך עד אין סוף. המציאות היא פעמים רבות עניין שולי. כפי שלימדנו מבקר התרבות הצרפתי המשפיע רולנד בארת בספרו הידוע "מות המחבר", עבור מבקר הספרות האידיאלי הטקסט הנקרא הוא פרודקט המנותק מיוצרו. הפרשנות מתרחשת במחשבתו של הקורא ובמנותק מתנאי היווצרות היצירה. גם המושג הפוקויאני "שיח" מאפשר התרחקות דומה באופן עקרוני מן המציאות הקונקרטית ומאפשר לדנים במציאויות היסטוריות שונות להסתמך יותר ויותר על פרשנות כאילו הייתה תיעוד התרחשות רגיל. המציאות היא טקסט, והמחבר מת. הגבול בין פרשנות וחקר המציאות החל להצטמצם בביקורת הספרות והתרבות של צרפת של המאה ה-20 והמשיך משם אל תחומי מדעי האדם והחברה עד היום.
חשוב לומר כי לא בכדי זכו רעיונות אלה להשפעה כה עצומה. מדובר ברעיונות מעניינים, מתוחכמים, יפים ומפתים. הבעיה היא השימוש בהם ככלי חקירה עיקריים ולא ככלי ביקורת משניים. בהשפעת פרקטיקה מחשבתית זו פעמים רבות מדי הפרשנות הופכת לחזות הכל. וחשוב לומר כי נטיות למדניות אלה אינן מזיקות ומטעות רק למי שחפץ להבין את המציאות. הן מזיקות אפילו לכל מי שרוצה להבין טקסט, שכן הן מייתרות באופן עמוק את ההבדלים שבין פרספציה לבין מציאות.
כשבוע לאחר מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר 2023 נאם פרופ' ראסל ריקפורד (Russel Rickford) מהמחלקה להיסטוריה באוניברסיטת קורנל (שבה אני מלמדת כרגע) בהפגנה פרו-פלסטינית והדגים את הבעיה. נאומו זכה לפרסום מיידי, וזאת בגלל שלוש המילים שבהן בחר לתאר את הרגשות שעוררה מתקפת חמאס לדידו – It was exhilarating, ולאחר מכן – I was exhilarated. אבל אני רוצה להתעכב לא על אלה אלא על הטענות המבניות המאפיינות את מחשבתו של הפרופסור, כפי שהתבטאה בהפגנת הסטודנטים שהתקיימה מחוץ לקמפוס, ב-15 באוקטובר 2023:
"חמאס היטה את מאזן הכוחות. חמאס סדק את האשליה של הבלתי מנוצחים. זה מה שהם עשו. אתה לא צריך להיות תומך חמאס כדי להכיר בזה. חמאס שינה את תנאי הדיון. […] חמאס איתגר את מונופול האלימות. ובשעות הראשונות הללו [תחילת המתקפה], אפילו שנעשו מעשים נוראיים שעל חלקם ידענו רק בהמשך, עזתים רבים בעלי רצון טוב, פלסטינים רבים בעלי מצפון ששונאים אלימות,כמוני וכמוכם, ששונאים את הפגיעה באזרחים, כמוני וכמוכם, יכלו לנשום. הם יכלו לנשום, בפעם הראשונה מזה שנים. זה היה מרגש [It was exhilarating]. זה היה מעורר [It was energizing]. לולי התלהבו על ידי איתגור המונופול של האלימות, על ידי הטיית מאזן הכוחות, אז הם לא היו אנושיים. אני התרגשתי."
אפילו שיש כאן איזושהי הכרה בהתרחשות שהתחילה את רצף הארועים מאז השבעה באוקטובר, זוהי הכרה סימלית בלבד. מעין הנהון ראש לא מחוייב. עיקר העניין של ריקפורד הוא לא המציאות אלא אותו סמל של "הטיית מאזן הכוחות", זיהוי מושך לב של תבנית מחשבתית שניתנת לזיהוי במציאות ומתוך כך מקנה הקלה רבה למתבוננים, בנתנה אשליה זמנית של מתן הסבר מניח-את-הדעת למציאות הכאוטית. זהו ניתוח שעיקרו תאוריה (כפי שהיא מובנת בלימודי הרוח בשישים השנים האחרונות), הנשען על תבניות רעיוניים ופחות על ניתוח עובדתי.
בדומה למשפטו הידוע של וולף לפיו הפלישה היא סטרוקטורה ולא ארוע, העיקר עבור ריקפורד במתקפת החמאס הוא המבנה, לא הארוע. והמבנה הוא ערעור מונופול האלימות. הרעיון הודגם כנראה יותר מכל על ידי אותה תמונה מפורסמת שהציגה את הבולדוזר הנהוג על ידי פלסטיני, כשהוא משטח את גדר הגבול בין עזה לישראל (גבול שאנשים כמו ריקפורד, כמו אקדמיים אחרים במוסד זה ובמוסדות יוקרתיים אחרים, כלל אינם מכירים בלגיטימיות שלו). זוהי תמונה שאכן סימלה עבור רבים את היום הזה, בין אם כנצחון (לפלסטינים) ובין אם כאסון נורא ובלתי נתפס (לישראל).
בשעה שתמונה זו שודרה לעולם התבצעו פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות שקשה למוח נורמלי לעכל. אבל את המבנה אנו יכולים להבין, את שבירת הכלים כמבנה רעיוני ניתן לנתח, ניתן להעלות על נס וניתן להישען עליו כמוצאים שלל רב לניתוחים אינטלקטואלים למכביר, ולעוד שנים רבות קדימה.
היופי שבנאומו של ריקפורד הוא צלילותו הרעיונית, הנשענת על כנות רעיונית (אני ממליצה לקרוא את הנאום כולו). ועם זאת, הצער הגדול שנלווה לקריאת הנאום של היסטוריון זה הוא היעדר העניין הניכר של הדובר במציאות הקונקרטית.
לפי ריקפורד, באותו הנאום, "ישראל היא […] פרויקט ג'נוסיידלי (שכל כולו רצח עם), […] פרויקט התיישבותי קולוניאלי […] ישראל היא משימת מוות". למרבה האירוניה, בהמשך אותו הנאום קבל פרופ' ריקפורד על ש"הציונות" – שאותה הוא משווה ל"עליונות לבנה", עושה הומוגניזציה לאנשים. היא עושה זאת, לדבריו, לערבים, למוסלמים לפלסטינים וגם ליהודים. הפרופ' מאיץ בנו לזכור כי "ישנו גיוון פילוסופי אדיר בעזה, בשטחים הכבושים, בקרב הפלסטינים, בקרב הפזורה הפלסטינית: בגלל שפלסטינים הם בני אדם!" [הדגש במקור]. יש בזה משהו. הציונות, כמו כל תנועה לאומית, נוטה להומוגניזציה. אבל אני אסתכן ואומר שגם החמאס חוטא בכך לעתים, ופת"ח, ואפילו ריקפורד בעצמו כנראה לא טורח או מתעניין ללמוד על גווני ה"ציונים", הציונות, וישראל – שהיא כזכור "משימת מוות" ופרויקט של רצח עם.
וכך אנו רואים כיצד החשיבה התבניתית, המבוססת על תבניות במקום על ניתוח המציאות (ולא בנוסף), אשר אינה מתעניינת בעבר, ואפילו לא בעבר המיידי, אלא בעיצוב המוסר העתידי, מובילה לטעויות, שקרים, אבל גרוע מכל – לשנאה ולהתבצרות בעמדות.
אין לי ספק שריקפורד היה חותם בשמחה על משפט בסגנון "הציונות אינה ארוע, אלא מבנה", וכוונתו וודאי הייתה שזהו מבנה של מאזן כוח, של שעבוד, של אלימות מדינתית וטרור. אבל מההיסטוריה של הציונות ריקפורד ישמור מרחק. היא באמת לא כל כך מעניינת אותו. אותו מעניין שבירת מאזן הכוחות.
ועם כל זאת, מי שמקווה למצוא בספרו המבריק של אדם קירש הצדקה של דרכה של הציונות, של דרכה של מדינת ישראל, כנראה יתאכזב. בין היתר, לקראת סוף הספר, קירש מציג ומסביר בקצרה את ההיסטוריה הסבוכה של הציונות, תוך הכרה בנכבה הפלסטינית ובעוול שנעשה לערבים יושבי הארץ, ואף מציג הזדהות מסויימת עם נקודת המבט של הפלסטינים, הרואים עצמם כקרבנות המידייים של הציונות. אבל הספר אינו עוסק בכך. הספר עוסק בכשל האינטלקטואלי, או אולי אפילו הסירוב האינטלקטואלי, לעסוק בחקר הבנת המציאות שלא מתוך אותה נקודת שפל ודחק.
בפרק האחרון של הספר, שכותרתו "Justic and despair" חוזר קירש אל וולטר בנימין ואל חיבורו המפורסם "תזות על מושג ההיסטוריה" (שבו מוצג רעיון "מלאך ההיסטוריה" המזוהה איתו כל כך). בכתבו חיבור מפורסם זה היה בנימין כבר במצב של ייאוש עמוק ואימה גדולה, כפליט יהודי המנסה לנוס על נפשו מאימת הנאצים. בסופו של דבר, בנימין אף מחליט להתאבד, מתוך ייאושו. בתוך הקשר היסטורי-נפשי זה הציג בנימין את רעיונו המשפיע לפיו כל תוצר תרבותי, או כל תוצר ציביליזציוני, הוא תוצר של ברבריות. רעיון זה, שקירש כלל אינו מתכחש אליו, הפך בשכלולים שונים לתשתית מחשבתית חשובה עבור מסורת הביקורת התרבותית הפוסט-מלחמתית. הוא פותח באופן המשמעותי והמשפיע ביותר על ידי תאודור אדורנו ואחרים באסכולת פרנקפורט. פקפוק ואף איבה ל"תרבות", לציביליזציה, וזאת מתוך רגש חירום היסטורי שבו הוגים אלה היו נתונים בעקבות זוועות מלחמת העולם השנייה והאידיאולוגיה הנאצית, הפך להיות אחד המאפיינים החשובים של החשיבה הביקורתית של המאה נ-20 וה-21.
אדם קירש אינו מבקש לצאת נגד ביקורתיות זו. הוא אינו מבקש להכחיש את הברבריות, הוא גם לא מבקש לסלוח לה. בספרו הוא מבקש מחשבה אנליטית שתראה את התמונה המלאה, הוא דורש הגינות, ושמא אפשר לקוות איתו גם לבקיאות ולמדנות. הספר אמנם אינו משרטט את הדרך להגיע לשם. הוא מבקש להצביע על חלק מהתשתית המחשבתית שהובילה אותנו לכאן – לנקודה שבה אנשים כמו פרופ' ג'ודית בטאלר מאוניברסיטת ברקלי מצדיקים את מתקפת החמאס בשבעה באוקטובר מתוך הגיון מבני, תאורטי ולא היסטורי, אסתטי ולא אנושי, של הבנת המציאות. זאת הוא עושה בהצלחה ובתמציתיות ראויה להערכה.
אם בוחנים את הספר כספר פולמוסי, כי אז הספר משכנע את המשוכנעים, ולמעשה, דווקא היכן שיש נסיון להתמודד עם מתנגדי מדינת ישראל באופן ישיר, קירש אינו מצטיין ואינו מתמודד ברצינות עם טיעוניהם. אבל, כאמור, זהו אינו מוקד עניינו של הספר, ואילו עם משימתו העיקרית, קרי חשיפת התשתית המחשבתית הניצבת ביסוד חלק מהרגע ההיסטורי המשונה שאנו עומדים בו, הוא מתמודד באופן מעורר כבוד, אשר פותח שער לדיון נרחב.
המילה עסקנות לא תמיד נשאה את האופי השלילי, המבזה, שהיום היא נושאת בקרב דוברי העברית המודרנית. במשך שנים רבות פירוש המילה היה בפשטות "פוליטיקאי". אף על פי שכדרכו של עולם היא שומשה כמילת גנאי בפי המגנים את התנהלות הפוליטיקאים, זו לא הייתה בהכרח מילת גנאי כשלעצמה, כפי שהפכה להיות ברבות השנים במידה רבה.
עסקנים – כלומר אנשים שמתעסקים בעניינים פוליטיים שונים, ענייני ציבור, הדברים האפורים אשר מנתבים את החיים של רבים כל כך, ואשר מעטים כל כך עוסקים בו ושולטים בו.
נזכרתי במילה זו לאחרונה ובשימושיה השונים בהקשר הפוליטי של ישראל של ימינו, אשר בראשה עומד כנראה אחד העסקנים המוכשרים ביותר, ואחד המדינאים והמנהיגים הכושלים ביותר (אם לא הכושל ביותר) שידעה ישראל. מר בנימין נתניהו, העסקן הבכיר במדינה. אבל בעסקנות צריך להילחם בעסקנות.
אנחנו, הצד הישראלי — ובעיקר הרוב היהודי — שרוצה לחתור לשלום עם שותפינו לארץ הערבים הפלסטינים מתוך שאיפה לחיים טובים מכובדים ומכבדים, צריכים עסקנים טובים, משלנו. אנחנו צריכים אנשים המיומנים במשאים ומתנים, בויכוחים, בדמגוגיה, המוכשרים במשחק התחפושות הנקרא פוליטיקה. אין לחמוק מהמשחק, וכפי שלמד הציבור הליברלי בישראל בשנים האחרונות, גם לא ניתן לחמוק מהמשחק. אם כבר, עדיף לפעול כך שהחוקים יהיו בדמותך ולא בדמות חברך הערמומי, הרוצה לנצח בכל מחיר ויהי מה.
עת לכל דבר, וזוהי העת לפוליטיקה, פוליטיקה "אפורה", פוליטיקה עסקנית, פוליטיקה מוסדית. פוליטיקה של חירוף נפש בירוקרטי, פקידותי, אפרורי, למען הטוב. פוליטיקה שכזאת ראינו למשל במשא ומתן של יאיר לפיד לכינון מה שכונה אז "ממשלת השינוי". התוצאה הייתה אפרורית, לא מרגשת מבחינה אידיאולוגית, לא מפיחה תקווה מבחינה מוסרית (חתירה לשלום אמת על בסיס סיום תנאי הכיבוש עם הפלסטינים). השמאל הישראלי נהנה כל כך ללעוג להשגו של לפיד, וללפיד עצמו (מקור ההנאה והפיתוי מובן לחלוטין). אבל צריך להיות עיוור במידה מסויימת או שקרן במידה מסויימת כדי להכחיש שאכן היה שינוי באוויר. השינוי אולי היה רק שינוי אווירה, אבל ביחס לאווירה האולטרא-רעילה ומדכאת שאנו חיים בה מאז 2014 , היה זה שינוי מורגש, וחשוב. התקציבים לא הוסתו באופן גס ובוטה הרחק מטובת הציבור ולטובת מגזרים צרים שאינם תורמים לפי כוחם הפוטנציאלי, או למגזרים בעלי אג'נדות אנטי-מדינתיות, אנטי-דמוקרטיות (כמו מטרותיהם של אורית סטרוק, בן-גביר ושותפיהם הרבים), או לטובת אינטרסים אישיים מושחתים (פארסת כנף-ציון היא דוגמה אחת לכך, שיפוצי הבית בקיסריה היא דוגמה אחרת).
אידיאל הדמוקרטיה המערבית המודרנית — המושתתם על זכויות אזרח וזכויות אדם, ואשר ראשיה ומנהיגיה אמורים להימנות על מיטב אנשיה של החברה, ואמורים לפעול למען האזרחים המרכיבים אותה — בנוי על נכונות של יחידים לשרת את הציבור באמצעות כשרונותיהם, לתרום את כשרונותיהם לטובת הכלל. כדי לפתח מעמד מיוחד כזה של אנשים, יש לדבר על חשיבותו העליונה, יש לטפחו ויש לתגמלו.
הדור שלי, ילידי שנות השמונים של המאה ה-20, מנסיוני האישי וממה שראיתי סביבי, לא התחנך על האתוס הזה. כך גם הדורות הבאים שהתחנכו בארץ. התחנכנו על "אהבת הארץ" (לדעת ולשנן שאין לנו ארץ אחרת!), על הנכונות והגבורה להקריב את חיינו למענה בשדה הקרב, אבל לא על הגבורה שבנכונות להקריב את רצונותינו הפרטיים למען הטוב הכללי באמצעות עבודה יומיומית ולא "הרואית". לא התחנכנו לחשוב מגיל צעיר על מנגנונה האמיתי של חברה אשר מנוהלת לטובת תושביה, וכיצד מתרחשת תופעה מרהיבה זו אשר שנותיה בהיסטוריה – כמושג פוליטי מקובל – קצרות כל כך.
מאז ראשית 2023 ובחודשים הכואבים שמאז ה-7 באוקטובר, ישנה תחושה שמתהווה תנועה מסויימת לכיוון החייאת או טיפוח בראשיתי של האתוס השירותי, של נבחרי ציבור כאנשים ראויים, כטובים ביותר הבאים לשרת את ציבור בוחריהם בכנות ובנאמנות. למרות נחירות הבוז של השמאל האינטלקטואלי, רבים רואים בשקמה ברסלר ובדומיה מבין מנהיגי המחאה — את הטובים ביותר של החברה הישראלית. דמויות מופת שאפשר ללכת אחריהן ואפשר לבטוח בכוונותיהם. אנו רואים תנועת התגייסות מתרחבת של האליטות המשכילות והכלכליות גם עכשיו, עם הבהובי התגייסות של אנשים מהסקטורים הפרטיים החזקים ביותר באוכלוסייה (אותם סקטורים ששאבו בעשורים האחרונים אל תוכם את ה"מצליחים" וה"חזקים" ביותר במונחי השוק והפוליטיקה), לכיוון נכונותם להיכנס לעולם העסקנות והפוליטיקה. אנשים כמו אייל וולדמן, נעם ברדין ועוד. ואכן, אך טבעי הדבר (ואף לכך יש מסורת ארוכה) כי נבחרי ומשרתי הציבור יהיו אנשים אשר כבר הספיקו לעשות לביתם, ועתה הם פנויים במחשבתם לעסוק בשיפור סביבת חייהם למען צאצאיהם והחברה שבה יחיו.
כדי שישראל תתאושש תנועה זו לכיוון יצירת מעמד נבחרי ציבור ראויים הפועלים למען בנייתה של חברה דמוקרטית בארץ ישראל, צריכה להתגבר ולהתעצם עד שנראה יותר ויותר עסקנים משובחים, עסקנים למופת, מהצד שלנו בפוליטיקה עצמה (לפני ומאחורי הקלעים). יש לעודד ולתגמל את הטובים והטובות ביותר כדי שיתגייסו לפוליטיקה ולעסקנות, כי זהו צו השעה.
ייחול זה אולי נראה כמו דבר זניח ופעוט לייחל לו – עסקנים הגונים, מעולים וממולחים "מהצד שלנו" – אבל אני אסתפק בזה, לעת הזאת לפחות.
רונה ברנס, עורכת-שותפה בסדרת "עירובין" לספרות ואמנות
כעס רב מעורר הדיון סביב מה שזכה כבר בחוגים מסויימים לכינוי "סערת מפעל הפיס". ואלה תולדות הסערה: הסרט "לאה צמל – עורכת דין" זכה במקום הראשון בתחרות היוקרתית של פסטיבל "דוקאביב". חלק הארי של הפרס ממומן על ידי מפעל הפיס. מייד לאחר הזכייה החל קמפיין אגרסיבי, שבו תמכה גם תנועת "אם תרצו", כנגד מתן הפרס לסרט, וזאת בשל נושאו – עו"ד צמל, המתמחה בתיקי הגנה על אסירים ועצורים פלסטינים, גם כאלה המואשמים בעבירות טרור. צמל אינה דמות אהובה בציבור הישראלי. בחוגים רחבים, כולל בקרב מצביעי "העבודה" ו"מרצ" למשל, היא אף מוקעת כבוגדת ונתפסת כמי שמעדיפה את העם האויב על פני עמה שלה. לאור זאת, ובעיקר לאור המגמה הכללית של השנים האחרונות המתאפיינת בהחרפת העמדה הלאומנית בישראל, אין זה מפתיע כי דירקטוריון מפעל הפיס החליט להתרצות לקמפיין הפופוליסטי, ובמהירות הבזק. בעקבות הקמפיין הכריע הדירקטוריון שלא רק שהוא יימנע ממימון פרס דוקאביב בשנים הבאות אלא שהוא גם יבחן את האפשרות לחזור בו ממתן הפרס השנה לסרט הזוכה.
בעקבות זאת עלה קול מחאה ממוקדים רבים בישראל, בעיקר מצד יוצרים. אמיר מנשהוף ואני היינו בין הראשונים לנקוט בצעד מעשי כחלק מן הסולידריות המתבקשת, והוא ויתור על כספים שהובטחו לנו ממפעל הפיס להוצאת הקובץ החמישי בסדרת "עירובין" לספרות ואמנות שאותה אנו עורכים. שווי המענק היה 22,000 ש"ח. מאז הצטרפו אחרים לסירוב. עורכות כתב העת המקוון "המוסך", הפועל תחת חסות אתר הספרייה הלאומית, הודיעו כי הן ויתרו על כספי המענק שהובטחו להן (מעל ל-30,000 ש"ח). יש גם יוצרים "קטנים" הפועלים לבד שוויתרו על כספים שאמורים היו להבטיח את צאת ספריהם לאור. בנוסף, שלוש סופרות הודיעו שהן לא תגשנה את ספרן לפרס ספיר, שממומן אף הוא ממפעל הפיס, ושלושה חברי ועדות פרסי לנדאו וספיר התפטרו. מדובר בבודדים בלבד, ובינתיים, למיטב ידיעתי – כמעט כולם מתחום הספרות.
אחרים בחרו להמשיך במחאה מבוססת עצומות ומכתבים. מנחם פרי, אחד העורכים החשובים בישראל, קרא לסופרים להסיר מועמדותם מפרס ספיר. במקביל, כארבעים סופרים וסופרות הודיעו כי לו יזכו בפרס ספיר השנה הם יתרמו חלק מן הפרס לטובת קידום הסרט על לאה צמל. מהלך זה של הסופרים זכה לביקורות רבות, ועיקרן הוא שצעד זה אינו אפקטיבי מספיק ומסיח את הדיון מעיקרו. ואכן, אפשר להניח בקלות כי לו היו ארבעים הסופרים והסופרות המכובדים הללו פורשים מן התחרות, היה נושא ההפחדה הפוליטית בישראל וסכנותיה עולה לכותרות. אך את המלאכה המלוכלכת השאירו בינתיים בידי יוצרים בודדים ובעלי השפעה פחותה יחסית. רבים מעשרות הסופרים הללו, שחלקם נמנים עם האנשים המוערכים והמשפיעים בשדה הספרות הזעיר של ישראל, הגנו על החלטתם שלא להסיר את מועמדותם בכך שפרסים וכספים הם דבר הכרחי ליצירה. בלי קמח, כידוע, אין תורה.
אין ספק שהדבר נכון, ולא ניתן להוציא ספרות בלי כסף. אלא שלא אלה הם נושאי המאבק, ונראה שהמהומה גרמה להסחת הדעת מן הנושא העיקרי, שהוא הצורך הדחוף להפגין התנגדות לדורסנות והכוחניות הלאומנית המסכנים את הדמוקרטיה הישראלית. לא תמיד ניתן לבחור בקרבות שלך או בעיתויים. עתה, כשמפעל הפיס פוגע פגיעה כה משמעותית ביצירה הקולנועית בישראל, וכל זאת בגלל קמפיין הפחדה אלים נוסף, זה הזמן שלנו להתנגד, ולהכריז שאנו איננו מפחדים ממעשי הבריונות של קבוצות אלימות ואנטי-דמוקרטיות בישראל. מילת המפתח כאן היא להפגין. הפגנת סולידריות, ויותר מזה הפגנת כוח. לא מדובר כאן ב"החרמת" מפעל הפיס, אלא בהתנגדות לאווירה החנפנית הכללית בישראל. באווירה זו הולכים ומתרבים רודפנים מקצועיים (כמו שמאי גליק, ו"הצל") הפועלים, לעתים כיחידים ולעתים בארגון, באמצעות פגיעה בעצם הלגיטימיות של נושאים שלמים. גבולות השיח הציבורי ה"מקובל" הולכים ומצטמצמים. אין ספק כי זהו רק עניין של זמן עד שרבים נוספים ייפגעו ממצב זה באופן אישי.
נושא הצנזורה וה"צנזורה העצמית" הוא נושא שנדון רבות בשנים האחרונות, מזוויות שונות, בכנסים, בתערוכות, במאמרים ובעוד פעילויות מסוג זה. אבל האם אנחנו מוכנים לפעולה הכוללת התרחקות מהממסד, שהוא כיום בעל המאה האולטימטיבי בענייני תרבות ואמנות בישראל? מחאה פוליטית או חברתית תמיד יש בצידה מחיר, והיא אף פעם לא מושלמת. במעשה שלנו, ביקשנו – אנו וחברינו שויתרו על מענקים – להשתמש במעמדנו הזמני (כזוכים מקריים במענקים) כדי להצהיר בקול וברעש כי אנו איננו מפחדים.
אין ספק שיש לפעולה זו השלכות בעייתיות מבחינת היכולת להמשיך בעשייה הספרותית והאמנותית בישראל במתכונתה הנוכחית, ובהחלט ייתכן כי הגיעה השעה לשקול הקמת גוף עצמאי, שיבוסס על כספי הציבור המעוניין ביצירה אמנותית בישראל, אשר יהיה הוא אמון על עזרה ותמיכה כספית בפרוייקטים מצטיינים. אבל בינתיים, ובלי שום קשר, הסולידריות והמחאה היא קריטית לחיזוקה של החברה האזרחית בישראל. אם איננו מוכנים לשלם את המחיר, למעשה איננו מוכנים למחות. אני מקווה כי עורכים, אמנים, סופרים ויוצרים אחרים יצטרפו אלינו להתנגדות משותפת. עוד לא מאוחר לשנות עמדה.
בתמונות: כריכות ארבעת קבצי "עירובין" שיצאו עד כה. הקובץ החמישי נמצא כעת בהכנה, ועתיד להתפרסם כמתוכנן לקראת סוף השנה. לחצו כאן לרכישת הקבצים הקודמים
המכתב שנשלח למפעל הפיס, מטעם "עירובין" – סדרה לספרות ואמנות:
עדכון משמח מה-25.9.2019 : מפעל הפיס חזרו בהם מביטול המענק. הפרס יוענק כמובטח לסרט שבמחלוקת, והוצהר כי גם בשנים הבאות ימשיך מפעל הפיס לתמוך בפסטיבל דוקאביב. לפיכך החליטו ב"עירובין" לקבל את המענק שהובטח להם ממפעל הפיס.
ראו עדכונים נוספים ב"
אשפתון להמון 