רונה ברנס
היה מצב של הֶלֶם
היה מצב של דֹּם.
הרוח, כן, הרוח עוד נשבה.
זה נכון.
אך היה מצב של הֶלֶם
היה מצב של דֹּם.
שבנו לִמְקוֹמֵנוּ כשבויים.
זה נכון.
היינו שקטים, מה יש לומר?
שהיה מצב של הלם?
שהיה מצב של דֹּם?
ידענו שלנו יש מזוֹר.
הרי נמות. כן, נמות.
ולא מִכָּךְ היה מצב של הלם
ולא מכך עמדנו דֹּם.
אלא רק חַדְלוּת אֱנושׁ
ברחוב אחד ראשי בירושלים
מֵחַדלוּתֵנוּ ברחוב אחד ראשי בירושלים
שצעקות תמיד היו בו
ומכות תמיד היו בו
ואנשים נעדרו.
והנה גם אנו.
והיום.
ואז היה מצב של הלם.
היה מצב של דֹּם
וחזרנו חִוְּרֵי אַפִּים אל החדר.
חִוְּרִים מאוד חזרנו אל החדר.
אחרי הכל, חשבנו על עצמנו.
יָפְיֵנוּ לא נפגם.
היה רחוב ראשי אחד
והיה מצב של הלם.
וכאן, במקומינו,
חַלּוֹנָם של חִוְּרִים
ואוֹרָם של חִוְּרִים עומד מִחוּץ.
אור ירח. אפשר לראות.
שָׁקֵט פֹּה.
יֹפִי פֹּה.
פנס נקלט בַּחלון
וּבָרְחוב הזה דממה.
אשפתון להמון 