על שפת חיים אל מול השבר

*הטקסט הבא נכתב לפני חודשים רבים, ונשכח. מצאתי אותו לאחרונה, ואני מפרסמת אותו כאן בשינויים מעטים

רונה ברנס

איך כותבים על שבר שלא נגמר, ועם זאת על שבר שהוא במובנים רבים כל כך רחוק ממך. ב-2014 מצאתי עצמי נשברת אל מול מראות האזרחים הפגועים במלחמת האזרחים בסוריה, אל מול אזרחים הנסים על נפשם מארגון הטרור דעאש, מאנשים במסכות, חסרי פנים, חסרי שם, שרוצים להרע להם, וליקר להם מכל. הייתי אחוזת אימה מפני המתרחש מעבר לגבול הצפוני של המדינה הבטוחה והקטנה, כך חשבתי אז, שבה אני גרה. כתבתי על המרחקים ביני לבינם. ניסיתי להבין עד כמה רחוקה הזוועה.

אני מתבוננת בתמונותיהם של בני משפחת דנציג מקיבוץ ניר עוז. אב המשפחה, אלכס דנציג, נחטף מביתו בהיותו בן 75 שנה בבוקר יום השבת, שחרץ את גורל המשפחה, ב-7 באוקטובר 2023  ונרצח בשבי החמאס בפברואר 2024. הוא הותיר אחריו את משפחות שני בניו, מתי, ובן דנציג. בן, מוסיקאי מוכשר, הרשה את לבו להישבר באופן פומבי דרך סרטונים קצרים שהוא היה מעלה במשך תקופה מסויימת של עצמו שר ומנגן.  רבים היו שירי משוררים, ומיטב השירים העבריים שהוציאה מתוכה התרבות הישראלית. הוא שיתף את הקלטותיו ברשתות החברתיות. הכאב על פניו קשה למבט.

אני, ביחד עם כל מי שמביט בו מרחוק, היינו עדים לאסון המתהווה הנורא ולאותותיו על פניו, על גופו, להתבגרותה הפתאמית של הבת המוכשרת, נכדתו של אלכס, טליה דנציג, ששרה עם אביה בחלק מן הסרטונים הללו. בן דנציג ובתו מוצאים מזור לנפש בשירי ארץ ישראל ובשירים ישראלים מתור הזהב הישראלי. תור הזהב שבראייה היסטורית נדמה שרק התחיל והנה כבר נגמר. תור זהב של יצירה עברית מודרנית בן שניים שלושה דורות בלבד. רחל, פניה ברגשטיין, אלתרמן, נתן זך, דוד אבידן וחנוך לוין, שלום חנוך, מתי כספי, חווה אלברשטיין. אנחנו נותרים לשיר את שיריהם. לדקלם. ללמוד מהם עברית, ללמוד הרמוניה.

בכאב רחוק אני מביטה בכאבו הזר של האיש בן דנציג. כמה רוצה הוא לגעת ביופי, והוא כמעט מצליח. הנה הוא מרגיש את היופי בקצות אצבעותיו הפורטות במיומנות בגיטרה. אבל המלחמה שוחקת. שוחקת את האדם. הוא עייף, הכאב משתלט על גופו. הצער והכובד שבחוסר האונים. הוא מתעקש לחשוף את עצמו, אינו חס על נפשו.

אל מול משפחת דנציג אסור לדמיין את פני השלטון. מה בינם לבין קלישאותיו החלולות של ראש הממשלה אשר לא פוסק מלדבר על נצחונות, על "ביחד", על צדקת הדרך? מדמיין את עצמו מלך היהודים. מה בינם לבין היגויו הבוטח בעת דברו בשפה האנגלית על מסכי הטלוויזיה? איזו דמות מגוחכת היא זו. קיסר קטן בארץ מדבר, ארץ מבצר של יהודים בודדים.

כשמאבדים אדם קרוב, כשאדם קרוב הולך אל מותו, גם אם זהו מוות טבעי, מוות צפוי, לומדים את מהותו של כאב שלא נגמר, שלא יכול כבר להיגמר. איני יודעת כיצד חשים אלה שהמוות הפרטי של גופם נכפה עליהם על ידי חורשי רעה, איני יכולה לדמיין את חוסר האונים של בני משפחת דנציג שניצלו, בכל חודשי המלחמה הארורה שמאז השבעה באוקטובר.  

בישראל הפגועה, הנעלבת, השבורה, ממשיכים רבים עדיין לפנות אל "ההנהגה" להתוויית הדרך. אבל "ההנהגה", היינו השדרה השלטונית, בעלת השררה, חובבת השררה וכוח, חסרת הבושה, אינה רלוונטית לשעת הכאב האינטימית של האדם. הפוליטיקה מפתה, אבל נראה שבסוף היא כמעט תמיד מאכזבת. אני חושבת שעד לא מזמן, כשדיברנו, חבריי, חבריהם של חבריי (ישראלים), על "כוח", על שחיתות מוסרית, על תככים ומזימות, סברנו כי אנו מדברים על חייהם של אחרים, על זמנים שמהם אנו ניצבים במרחק בטוח. רוב הישראלים שאני מכירה, אלה שהייתי פוגשת במכולת, בגן, בספרייה, בבית הספר, הרגישו בטוחים יחסית בארצם, בחברתם. התייחסו אל נתניהו כאל מקרה מצער, אולי מביך, אולי אפילו משעשע, התייחסו אל בני החוגים הדתיים המשיחיים כאנשים מגוחכים, מסוכנים אולי (אבל לא להם), הרשו לעצמם להרגיש בטוחים בעצמם. והנה, השבר המוחלט הגיע בהפתעה. גם כשהגיע סירבנו לקבלו. ההכחשה עדיין משחקת תפקיד משמעותי בחוסר היכולת של החברה הישראלית להתקומם נוכח העוול שנעשה לה על ידי השלטון בימים אלה, המעדיף, פעמים רבות בלי שום טורח להסתיר, אינטרסים מגזריים או אישיים צרים על פני טובת הכלל. ההכחשה גם שומרת על השפיות של כל אלה שמעגליהם הקרובים ביותר לא נפגעו. יש רבים כאלה, וההכחשה כמעט תמיד תהיה מפתה יותר מההחלטה להתמודד עם הסכנות, אשר בינתיים עוד לא פגעו בנו באופן אישי. יש עדיין ישראלים רבים שיכולים להמשיך בחייהם, עם הכאב והצער, ובכל זאת להמשיך. עבודותיהם לא אבדו, ילדיהם בריאים ושלמים. האבדן הוא עדיין לאומי, על גבי מסך החדשות, ומפי השמועה.

קשה לדעת כיצד יתפתח השבר הגדול שעל פתחו אנו עומדים, בוהים אל תוכו, בוכים, תוהים. קשה לדעת מה תעשה החברה הישראלית, כקולקטיב פוליטי. דבר אחד וודאי והוא שאין להביט אל השלטון, יש להסיט המבט ממנו, ולהתמקד ביופי, בבני האדם, בלימוד על העולם שסביבנו, וכל אלה בהכרח יובילו אותנו לאמונה שהטוב נמצא. כל אלה גם עשויים להביא פעמים רבות לייאוש, נוכח השנאה הרבה המכוונת אל הישראלים, אל היהודים, וגם נוכח השנאה שבקרב הישראלים והיהודים, שחלקה נובעת מרגשי התגוננות ופחד וחלקה מרגשי עליונות. אבל המעשים שעוד ייראו מן החברה ומיחידיה יתחילו את דרכם הרחק מן השלטון, הרחק מאזוריה המושחתים של הכנסת, ממבואותיה המאכלסים טיפוסים שפלים רודפי כבוד, הרחק משפת הפוליטיקה המוגבלת, המתמחית בעיוות גווני המציאות לצרכיה הצרים. המעשים יתבססו מתוך פסטיבלים ספרותיים, במסיבות היפיות, בסלונים של בני עשרים וחמש שאוהבים לקרוא ספרים, שחולמים להיות סופרים, מוזיקאים, שאינם מוצאים עצמם בשפת המלחמה. המעשים יתבססו בעברית ובערבית, ובאנגלית. בן דנציג אולי לא יודע זאת, ואולי הוא קצת יודע זאת, אבל הוא אחד מגיבוריה של שפה חדשה-ישנה להתמודדות, ומהשפה הזאת יצמחו דרכי פעולה בעולם, שיאפשרו ליופי להמשיך להתקיים, גם בתקופה שבה משפחת נתניהו בשלטון, גם בתקופה שבריון כמו איתמר בן-גביר אוחז במוסרות המשטרה.  

על המעשה החלקי

הדברים הבאים פורסמו במקור בקובץ א' של "עירובין" – סדרה לספרות ואמנות, שנת 2013


 

"הם באים בשם החיים. אבל מה זה – חיים?
כלום סוד הוא שלחיים במובן המקובל אין צורך בשום ספרות?
שלחיים במובן המקובל יש צורך רק בשביסים ובשהרונים ובבתי-קפה ובקרקסים?
שספרות-החיים במובן המקובל אינה אלא גליונות-נייר גדולים עם מודעות גדולות
על עסקים גדולים ואכילה ושתיה ומחול?"
("דפים" / י.ח. ברנר, המעורר, ינואר 1906)

white

והרי המעשה, בהכרח ותמיד, בלתי גמור הוא. עם יציאת המילים מן המחשבה מקבלות הן צורה שבאוויר או בדף, וממילא נדונות לשיפוט ערכי מוחלט. על כן, נכון יותר להגדירו, את המעשה, כבלתי גמור ועם זאת כגמור מוחלט, ובעל כורחו. שהרי התפתחותו, שיכלה להימשך עד קץ, מתעצבת באחת, עיצוב כמעט מקרי על רצף הזמן, אך נצחי אף על פי כן.

**

כל המעשים חלקיים הם. וכל מעשה עלוב יותר מן המחשבה שהניבה אותו. על כן גם גדולתו של מעשה (שעולה היא תמיד על גדולתה של מחשבה). במיוחד נכון הדבר היום, כשהאינטלקטואל המבוהל עוטה על עצמו עוד ועוד שריונות-מודעוּת, עוד ועוד ידיעות על אי ידיעותיו, ועל ידיעות האחרים, שמונעים הם כולם את הדיבור החד, הברור, השוטף והעיקש.

האינטלקטואלים גמגמנים הם, שהרי הם מנסים (בכל זאת ואף על פי כן!) לומר את האמת. והאמת היא הדיוק, והדיוק מחייב זהירות. אך רבות הן השאלות האינטלקטואליות העולות היום במוחות צעירים לא זהירים, לא מדויקים בעליל, בורים ובטוחים. שאלות בלתי זהירות אלה דורשות ודאי תשובות בלתי זהירות: אודות – מה עכשיו, ואיך אפשר – – – כך, כך בדיוק – – – איך אפשר? וכבר נראה ששבענו בהחלט ממילים מנופחות של פרופסורים זקופים-מדי על "היופי", כדבר המסביר את עצמו, שכביכול אמור להסביר בדיוק את היותנו כאן ועכשיו, קוראים את המילים, בימינו הספורים. שהרי כבר איננו יכולים להגיע לכיתות מדושני עונג מיושב, דבר שכנראה אפשרי היה אפילו במקומותינו, לכמה רגעים חולפים ומהירים בהיסטוריה.

ואמנם, עדיין רבים הם האנשים "המתעניינים" גם היום, ו"עניינם" נינוח ומוכר. אוהבים, האנשים, לקרוא ספרים. גם רבים למדי הם הסטודנטים בירושלים הנכנסים ובאים לכיתות בהן נלמדים מעט ומהר ניטשה וגתה, עם קריצה זהירה לכיוונו של הגל. ואולם רק תרעד מעט יותר בדברך על אחד מאלה, כך באיזה אופן רציני להפליא, מיד תיחשד רומנטיקן, ודווקא על ידי אותם אלה המתעקשים להגן על טמירותו של היופי. והרי, כידוע, סרו-הסתלקו ימי הרומנטיקה.

אכן, אין צורך לשוב לאחור, ואף לעולם אין אפשרות כזו. אולם הרצינות הבסיסית, הרצינות הבסיסית לאהבת הדבר, הרצינות הבסיסית, היחידה המאפשרת התרגשות כנה, ולא פלפול אינטלקטואלי; היחידה המפרידה בין המשכיל ליודע, נפלה משום מה אף היא, באותה הרשת שבה נפלה הרומנטיקה. והרי אין ההתרגשות, אין רום-הרוח, בבחינת רומנטיקה בלי סייגים. ההתרגשות הכרחית היא להליך הלמידה המדוקדק, הקפדני, המניע עצמו הלאה ועוד. וכיצד תנוע בלא תשוקה רצינית להפליא, מגוחכת ועלובה, מכמירת-לב ופתטית.

כן – בינתיים, האוחזים בה, באותה תשוקת לב רצינית, עוד נדמים לליצנים גרוטסקיים, ומקיפה אותם איזו הילה שמנונית-רכרוכית ידועה, הדורשת, כביכול, מעמד שכבר לא קיים.

ולא כך. נדמים הם לכאלה אך משום חוסר הברירה שמציבה האופנה; הרצינות הכרחית היא בשביל לחמוק מבורותיה הצרים של ההתחכמות, של האינטלקטואליות הצינית אשר מזמן כבר חדרה לספרות ולהבנתה. היופי, מהו זה היופי. ומהי אותה רומנטיקה אשר בשמה מגנים כל שמאלץ וקיטש. אין זאת כי אם קצה קצהָ המאוס של הרומנטיקה.

**

ועוד מספרים לנו כי פס כזב-האחידות. זה, משיירי הנאורות, לפיו יכולה המחשבה להתאחד ולהבין, באופן עקבי וחָלָק, את העולם. לא, לא. שהרי עתה, כך מספרים לנו, כבר איננו שבויים באותו קונספט מטעה של "מחשבות טובות" ו-"לא מועילות", או לפי ניסוחן הפופולארי – "עליונות ונחותות". לא ולא. כביכול, הגיעה עתה סוף סוף השעה לממש אפשרות של פלורליזם אמיתי.

אלא שדווקא במסגרת הפלורליזם הפוסט-מודרני הזה, מוצאים את עצמם שֵדוני הרוח שוב ושוב במבחנה ההכרחי של התועלתנות הישנה והמוכרת. באותו המבחן שבו לעולם לא יוכלו לעמוד בכבוד. וכך בלי הרבה מאבק, יותר ויותר מאיתנו מנסים, ואף בחשק רב, לספק "תשובות" שתצגנה (סוף סוף!) את ייחודם המוחלט של "מדעי הרוח" ואת מעלתם המובהקת בהשוואה ל"מדעים המדויקים" ול"מדעי החברה". בניסיונות אלה שהולכים וגוברים כמתוך פרכוסים אחרונים של גוסס עקשן, דוחקים בָּאֵי כּוֹחַ מדומים אלה את כל גדולת יומרותינו העלובות אל איזה צינור דק ומדויק – ושמו תועלת. בשם תועלת זו, אנו מצופים להיות טובים תמיד, חכמים תמיד, מחושבים וכמובן מועילים. אמנם, ניצח המדע העליז, והצליח לסתום את הגולל על הרצינות ההווייתית, הדיוניסית דווקא.

בהקשר זה עולה גם השאלה הקשה של התיווך, זאת שהיא היא אולי ענייננו העיקרי כאן:

ציון חשיבותו של התיווך החיצוני ודאי לא יחדש דבר, אולם כאן נראה שהכרח להזכירה. שהרי זוהי אחת מן הבעיות המרכזיות הניצבות בפני אנשי המעשה. אכן, דומה כי טיבו של המתווך הולך ומשתנה. פחות ופחות אנשי רצינות ותשוקה, פחות ופחות תסכול וייאוש אישיים מוצאים אנו בעורכי ההוצאות הגדולות, כתבי העת, ובמנהיגי הפקולטות. והרי התשוקה, והייאוש שבא ממנה (וכן – גם המרמור והתסכול), הכרחיים הם לחיפוש התמידי של הטוב הבלתי מושג; זהו החוסר המניע כל תנועה מעבר למעגל הקיום ההכרחי. שכן יודעים אנו, כפי שידעו גם לפנינו – האמנות אינה הכרחית. ועל כן לא נמצא לה צידוקים הכרחיים לעולם. ודווקא משום כך – חובה היא להיות צודקים במעשה, אף זה החלקי ביותר. רק כאשר נצדַּק, מתוך כורח פנימי שבא אל קצה גבולו, רק אז נוכל לעמוד בפני השאלות התכליתיות, הצודקות תמיד, אודות הכרח קיומנו כאמנים וכפילוסופים – היינו, אודות הכרח קיומו של האדם הבלתי-הכרחי.

מאת: רונה ברנס


מתאגרפת טל גלבוע גליון א עירובין

מתוך קובץ א' של עירובין – סדרת קבצים לספרות ואמנות

'וכשהיא מגלה את חרפתה, יש בזה הומור'

שני שירים חדשים מאת עינה ארדל 


white

מי שירחק מלשון הפרדוקסים

תבוא ירושלים ותעמיד אותו נגד הקיר

או שהוא עיוור גמור או שהוא מודה בשגיאותיו

ויגיד: גם אני כבשתי והרסתי.

נדמה לכם שאתם יכולים להיות

שמאלנים, טבעונים ופמיניסטיים

וכך לשון הארץ תרקע ודבר לא ידביר

ציפורים פורחות מלשון הארץ

אבל בעזובות של שכונת פת במבואות בית-צפאפא

בכל זאת בוחרים בערבית או עברית

אין לנו שלטון זר זולתנו

חדר המדרגות ריק ודלוח.

הבן שלך לובש חגור ומכסה מתניו בכדורי רובים

הבת שלך מכסה ראשה במטפחת הצדק

וכל דבר שנדמה חף בכל-זאת נבזז ונלקח.

והאם אפשר להיפך?

אני לא יודעת

כי תמימות אפשר לראות גם במחוזות של רוע

ערסיות באה מלבביות

וניפוץ מרוב תשוקה

אם את מאמינה.

מנוחה בצהריים - נחום גוטמן - מתוך המחר של אתמול - מאת אלבוים דרור

נחום גוטמן, מנוחה בצהריים, 1926


להמשיך לקרוא

בין מים למים

ח"מ משורר


 

אנחנו, נשבר לנו הלב

אתם שומעים.

בין מים למים

אתם שומעים?

מים,

מים לשמים

נשבר לנו הלב.

להמשיך לקרוא

נונשלנטיות קדחתנית והומור

על ספרה השני של חיה לוי, "אחת חיה" (שירה)

מאת: רונה ברנס


יש משהו ישר להפליא בספרה החדש, השני, של חיה לוי (לשעבר סדן). אכן, "לשעבר סדן", והדבר נוכח מאוד בספר. סיפור הגירושין של המשוררת מרחף כמו הד מעל הספר כולו, לא בצורה מתלוננת, לא בצורה מתפנקת. ההיפך הגמור – בצורה הפשוטה ביותר – מרחף כמו הד, כמו כאב בלתי מושג, בלתי נתפס במובן המוחשי, אבל נמצא תמיד:

" אֲנִי יוֹדַעַת אֵיךְ קוֹרְאִים לִי / קוֹרְאִים לִי אֵקוֹ ", היא כותבת באחד השירים. " תֵּכֶף יֵעָלֵם גּוּפִי וְיִשָּׁאֵר רַק הֵד".

אהבה שאבדה, הזדמנות שהוחמצה, חיים שלמים שנחיו. אבל זהו סיפור אופטימי. והאופטימיות שלו מורגשת תמיד, אפילו במצבים הקשים ביותר בספר, שבו המשוררת מנסה ללמד את עצמה איך לחיות: " אָמַרְתִּי / שְׁלוֹמִי טוֹב / וּשְׁלוֹמִי הָיָה מְצֻיָּן/ אֲבָל שְׁלוֹמִי לֹא הָיָה טוֹב/ וְלֹא מְצֻיָּן / וְלֹא הָיָה אֲפִלּוּ מִי שֶׁיָּבוֹא/ לֹא הָיָה אֲפִלּוּ מִי שֶׁיָּבוֹא או לֹא יבוֹא."

להמשיך לקרוא