*הטקסט הבא נכתב לפני חודשים רבים, ונשכח. מצאתי אותו לאחרונה, ואני מפרסמת אותו כאן בשינויים מעטים
רונה ברנס
איך כותבים על שבר שלא נגמר, ועם זאת על שבר שהוא במובנים רבים כל כך רחוק ממך. ב-2014 מצאתי עצמי נשברת אל מול מראות האזרחים הפגועים במלחמת האזרחים בסוריה, אל מול אזרחים הנסים על נפשם מארגון הטרור דעאש, מאנשים במסכות, חסרי פנים, חסרי שם, שרוצים להרע להם, וליקר להם מכל. הייתי אחוזת אימה מפני המתרחש מעבר לגבול הצפוני של המדינה הבטוחה והקטנה, כך חשבתי אז, שבה אני גרה. כתבתי על המרחקים ביני לבינם. ניסיתי להבין עד כמה רחוקה הזוועה.
אני מתבוננת בתמונותיהם של בני משפחת דנציג מקיבוץ ניר עוז. אב המשפחה, אלכס דנציג, נחטף מביתו בהיותו בן 75 שנה בבוקר יום השבת, שחרץ את גורל המשפחה, ב-7 באוקטובר 2023 ונרצח בשבי החמאס בפברואר 2024. הוא הותיר אחריו את משפחות שני בניו, מתי, ובן דנציג. בן, מוסיקאי מוכשר, הרשה את לבו להישבר באופן פומבי דרך סרטונים קצרים שהוא היה מעלה במשך תקופה מסויימת של עצמו שר ומנגן. רבים היו שירי משוררים, ומיטב השירים העבריים שהוציאה מתוכה התרבות הישראלית. הוא שיתף את הקלטותיו ברשתות החברתיות. הכאב על פניו קשה למבט.
אני, ביחד עם כל מי שמביט בו מרחוק, היינו עדים לאסון המתהווה הנורא ולאותותיו על פניו, על גופו, להתבגרותה הפתאמית של הבת המוכשרת, נכדתו של אלכס, טליה דנציג, ששרה עם אביה בחלק מן הסרטונים הללו. בן דנציג ובתו מוצאים מזור לנפש בשירי ארץ ישראל ובשירים ישראלים מתור הזהב הישראלי. תור הזהב שבראייה היסטורית נדמה שרק התחיל והנה כבר נגמר. תור זהב של יצירה עברית מודרנית בן שניים שלושה דורות בלבד. רחל, פניה ברגשטיין, אלתרמן, נתן זך, דוד אבידן וחנוך לוין, שלום חנוך, מתי כספי, חווה אלברשטיין. אנחנו נותרים לשיר את שיריהם. לדקלם. ללמוד מהם עברית, ללמוד הרמוניה.
בכאב רחוק אני מביטה בכאבו הזר של האיש בן דנציג. כמה רוצה הוא לגעת ביופי, והוא כמעט מצליח. הנה הוא מרגיש את היופי בקצות אצבעותיו הפורטות במיומנות בגיטרה. אבל המלחמה שוחקת. שוחקת את האדם. הוא עייף, הכאב משתלט על גופו. הצער והכובד שבחוסר האונים. הוא מתעקש לחשוף את עצמו, אינו חס על נפשו.
אל מול משפחת דנציג אסור לדמיין את פני השלטון. מה בינם לבין קלישאותיו החלולות של ראש הממשלה אשר לא פוסק מלדבר על נצחונות, על "ביחד", על צדקת הדרך? מדמיין את עצמו מלך היהודים. מה בינם לבין היגויו הבוטח בעת דברו בשפה האנגלית על מסכי הטלוויזיה? איזו דמות מגוחכת היא זו. קיסר קטן בארץ מדבר, ארץ מבצר של יהודים בודדים.
כשמאבדים אדם קרוב, כשאדם קרוב הולך אל מותו, גם אם זהו מוות טבעי, מוות צפוי, לומדים את מהותו של כאב שלא נגמר, שלא יכול כבר להיגמר. איני יודעת כיצד חשים אלה שהמוות הפרטי של גופם נכפה עליהם על ידי חורשי רעה, איני יכולה לדמיין את חוסר האונים של בני משפחת דנציג שניצלו, בכל חודשי המלחמה הארורה שמאז השבעה באוקטובר.
בישראל הפגועה, הנעלבת, השבורה, ממשיכים רבים עדיין לפנות אל "ההנהגה" להתוויית הדרך. אבל "ההנהגה", היינו השדרה השלטונית, בעלת השררה, חובבת השררה וכוח, חסרת הבושה, אינה רלוונטית לשעת הכאב האינטימית של האדם. הפוליטיקה מפתה, אבל נראה שבסוף היא כמעט תמיד מאכזבת. אני חושבת שעד לא מזמן, כשדיברנו, חבריי, חבריהם של חבריי (ישראלים), על "כוח", על שחיתות מוסרית, על תככים ומזימות, סברנו כי אנו מדברים על חייהם של אחרים, על זמנים שמהם אנו ניצבים במרחק בטוח. רוב הישראלים שאני מכירה, אלה שהייתי פוגשת במכולת, בגן, בספרייה, בבית הספר, הרגישו בטוחים יחסית בארצם, בחברתם. התייחסו אל נתניהו כאל מקרה מצער, אולי מביך, אולי אפילו משעשע, התייחסו אל בני החוגים הדתיים המשיחיים כאנשים מגוחכים, מסוכנים אולי (אבל לא להם), הרשו לעצמם להרגיש בטוחים בעצמם. והנה, השבר המוחלט הגיע בהפתעה. גם כשהגיע סירבנו לקבלו. ההכחשה עדיין משחקת תפקיד משמעותי בחוסר היכולת של החברה הישראלית להתקומם נוכח העוול שנעשה לה על ידי השלטון בימים אלה, המעדיף, פעמים רבות בלי שום טורח להסתיר, אינטרסים מגזריים או אישיים צרים על פני טובת הכלל. ההכחשה גם שומרת על השפיות של כל אלה שמעגליהם הקרובים ביותר לא נפגעו. יש רבים כאלה, וההכחשה כמעט תמיד תהיה מפתה יותר מההחלטה להתמודד עם הסכנות, אשר בינתיים עוד לא פגעו בנו באופן אישי. יש עדיין ישראלים רבים שיכולים להמשיך בחייהם, עם הכאב והצער, ובכל זאת להמשיך. עבודותיהם לא אבדו, ילדיהם בריאים ושלמים. האבדן הוא עדיין לאומי, על גבי מסך החדשות, ומפי השמועה.
קשה לדעת כיצד יתפתח השבר הגדול שעל פתחו אנו עומדים, בוהים אל תוכו, בוכים, תוהים. קשה לדעת מה תעשה החברה הישראלית, כקולקטיב פוליטי. דבר אחד וודאי והוא שאין להביט אל השלטון, יש להסיט המבט ממנו, ולהתמקד ביופי, בבני האדם, בלימוד על העולם שסביבנו, וכל אלה בהכרח יובילו אותנו לאמונה שהטוב נמצא. כל אלה גם עשויים להביא פעמים רבות לייאוש, נוכח השנאה הרבה המכוונת אל הישראלים, אל היהודים, וגם נוכח השנאה שבקרב הישראלים והיהודים, שחלקה נובעת מרגשי התגוננות ופחד וחלקה מרגשי עליונות. אבל המעשים שעוד ייראו מן החברה ומיחידיה יתחילו את דרכם הרחק מן השלטון, הרחק מאזוריה המושחתים של הכנסת, ממבואותיה המאכלסים טיפוסים שפלים רודפי כבוד, הרחק משפת הפוליטיקה המוגבלת, המתמחית בעיוות גווני המציאות לצרכיה הצרים. המעשים יתבססו מתוך פסטיבלים ספרותיים, במסיבות היפיות, בסלונים של בני עשרים וחמש שאוהבים לקרוא ספרים, שחולמים להיות סופרים, מוזיקאים, שאינם מוצאים עצמם בשפת המלחמה. המעשים יתבססו בעברית ובערבית, ובאנגלית. בן דנציג אולי לא יודע זאת, ואולי הוא קצת יודע זאת, אבל הוא אחד מגיבוריה של שפה חדשה-ישנה להתמודדות, ומהשפה הזאת יצמחו דרכי פעולה בעולם, שיאפשרו ליופי להמשיך להתקיים, גם בתקופה שבה משפחת נתניהו בשלטון, גם בתקופה שבריון כמו איתמר בן-גביר אוחז במוסרות המשטרה.
אשפתון להמון 