ר"ב ירושלמי

---

 

האוויר

האוויר זז בחוץ במנוסה מעצמו

מי המרזבים

שעטת המים במורד

החולים מתכנסים

ואין שומע.

גשם

רחובות בגשם

ואנשיהם זקנים.

גם יש אחת, כחולת ריסים

סמוקה באודם שלעולם לא יבשיל

לבריאות מהימנה

והיא לבד בקרן חדרה

המוזנחת

ממיינת מחבתות, אחת אחת.

איש מעולם לא שבר לה את הלב

אמרה אריאלה מפינת הרחובות:

"ראיתי פרצופך המת עליי

ונזכרתי אז כי מתת עוד לפני

כי עיניך היפות ברקו במבוכה

ותלתליך השחורים תמיד לעגו לגורלך,

ילד מעין אורי שלי

שהעוני שיבש את ליבך."

כינורות

אינך יודע

את אשר מספרים הכינורות בהיעדרך.

כיצד כותבים שירים? שאלת ברצינות.

הרף!

די ממני! זר! אכזר! לך ואל תשוב. גם כך לא תשמע לעולם. גם כך לא תדע.

ענבר הלר אלגזי, שיר ערש

להמשיך לקרוא ←

ח. בצלאל

---

 

על כל הגברים אשפוך דמעות

על אוהבי ילדים

אלה עם גוף

שלא ידעו

לפני שנכנסו אל תופת

שאחרים תכננו.

שהתרגשו כי חשבו

אולי ימותו,

ולא רצו.

 

הם יצאו מבתיהם

רוחם טובה.

הם יצאו ממשפחותיהם

רוחם טובה.

אהבו נשותיהם

ילדיהם,

ורוחם הייתה טובה.

 

ואז הגוף ניתק

וכל המלחמה הזאת,

בה לא היה להם מושג,

לקחה אותם אליה

את כל הגברים בעולם.

עליהם אבכה

על גופם היפה

על נפשם שיכולה להיות טובה.

צילום: חמוטל וכטל

מאת: רונה ברנס

מוקדש לאמיר מנשהוף

---

לאפיס לאזולי, לאפיס לאזולי, אומרים הקירות. לא הבנתי את אשר יגידו. לאפיס לאזולי. משונה. דבר אין זה אומר לי. לאפיס לאזולי מהרי אפגניסטן, לאפיס לאזולי מהרי פקיסטן, לאפיס לאזולי, עם נחלי לבן, זולגים מתוך תרבושי הבד. עולים בתוך שבילי מדבר, מובאים בתוך סירות סוחר, סירחון כבד, החום ניגר. על גבי חמורים מותשים, מוכים, זולגים, לאפיס לאזולי אל תוך אולמות, לאפיס לאזולי אל תוך זהב, נשפך, זהב, נשפך, שחור, עמוק, אל תוך סדנאות, אל ידי אמן, רב אמן, בתו של אמן, עם ורידי לאפיס לאזולי מתוך צווארה השֵׁישִׁי, העולה כעמוד, כאגדה, עם גדילי לאפיס לאזולי בתוך שיערה, אַיי לאפיס לאזולי כל הוד ושררה, ולילות נְשָׁפים בלתי נגמרים. לאפיס לאזולי כחול עמוק מעגלים. לאפיס לאזולי מכל חלונות העץ הכבדים, המראות השחוקות, סדקים אומללים, גברים נבוכים, מאין ישיגו עכשיו עוד כספים, מאין ייקחו עוד הון, מאין ייתנו את חובם, כיצד ירקדו הערב? מחר? לעולם? הם אינם רוצים עוד לרקוד לצלילי הכחול הנורא. לאפיס לאזולי יורד מן ההר, מן התקרה, במעגלי תהום כבדי מורא, כבדי אימה, ענקי יהלומים, איזמרגדים ירוקים, כסף ואודם כעורקים נפתחים, לאפיס לאזולי סובב כברבורים שחורים, נסיכים מקוללים, תנו עוד, תנו עוד, השמיים נפתחים, רצפות אין גבול ייקחו משא כבד מנשוא, ייקחו את חטאיהם, את המאווים, ייעלמו אל תוך הלילה, אל תוך החלומות. לאפיס לאזולי מסביר, לאפיס לאזולי מבאר, גורר אותם החוצה אל הבארות, קושר את עיניהם בבד קשה ועוקצני, בחבל דק, בתוך החומר שאין לו די, שאין לו רחמים, מפשט את פחדיהם בשפת אלים ארורים.

רונה ברנס

---

וּבְתֹם הַפְּצָצָה

רַחַשׁ בֶּהָלָה.

כַּמָּה אֲרֻכָּה

הָיְתָה הַשְּׁרִיקָה

שֶׁטִּפְּסָה בְּגֹבַהּ

שָׁמַיִם שְׁקֵטִים.

 

וּבְתֹם הַפְּצָצָה נִשְׁמְעָה

גַּם יוֹכִי הַשְּׁכֵנָה,

לוֹחֶשֶׁת לִבְנָהּ

שְׂנוּא-נַפְשָׁהּ הָאָיֹם.

כִּי מֵת הַיֶּלֶד, מֵת.

 

הָיוּ גְּבוֹהִים הַשָּׁמַיִם

בִּפְרוֹשׂ עֲלֵיהֶם הַשְּׁרִיקָה הַגְּדוֹלָה

כֹּה כְּחֻלִּים מִבֵּין הֶעָפָר שֶׁעָף בַּמָּרוֹם.

הָיָה אָבָק וְלֹא הָיָה דָּם

וַאֲבָנִים הִתְגַּלְגְּלוּ בִּרְחוֹבוֹת צְהֻבִּים.

 

לֹא רָאִינוּ אֲנָשִׁים.

תְּזוּזַת הָאֶצְבָּעוֹת הִפְתִּיעַתְנוּ מֵחָדָשׁ

וּתְנוּעַת הַבִּרְכַּיִם בִּשְּׂרָה עָתִיד יָפֶה

וְרַק יוֹכִי הַשְּׁכֵנָה

כְּבָר לֹא עָמְדָה וְצָעֲקָה

בַּחָצֵר הָאֲפֹרָה

כִּי מֵת הַיֶּלֶד

מֵת.

 

וּמַעֲלֶה הַשָּׁמַיִם

שֶׁשֻּׂרְטַט בִּשְׁרִיקָה

אֲנָכִית לְבָנָה

סִמֵּן עֲדַיִן

אֶת גְּבוּל הָאֶפְשָׁרוּת.

דנה דרויש, ללא כותרת (הנשיקה), הזרקת דיו על נייר ארכיוני, 2011 

השיר לקוח מתוך ספר שיריה של רונה ברנס, שייצא לאור בשנת 2016.

על האמנית דנה דרויש, המלווה את השיר:

 ילידת 1975, תל אביב. דרויש הציגה במבחר תערוכות קבוצותיות ובפסטיבלים בארץ ובעולם. בין השאר במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, מוזיאון אשדוד לאמנות, פסטיבל הצילום הבינלאומי ביפו, הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות, הביאנלה הבינלאומית לוידאו ארט, המרכז לאמנות עכשווית, המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון, פסטיבל קולנוע ושירה בברלין, פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בהמבורג ועוד.

זוכת פרס ציון לשבח מטעם הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים על שתיים מעבודותיה.

שיטת העבודה המרכזית של דרויש היא עבודת הקולאז' שבאמצעותו היא מפגישה מספר פרקטיקות אמנותיות (צילום, ציור, וידאו, רדי מייד וטקסט). בתחבירים שהיא יוצרת מתקיימים באופן תמידי הפרעות מכוונות המעידות על תהליך מטאמורפוזה המתרחש תדיר בעבודותיה.

www.danadarvish.com

על ההתעלמות הממסדית מספרות ופואטיקה מורכבת והחיבוק של שירה זהותנית-פשטנית

מאת: נדב נוימן

---

אין זה סוד גדול שהתרבות המערבית, במיוחד במאה השנים האחרונות, מחבקת, משעתקת ומפיצה אמנות להמונים שמייצגת את הרדוד, הפשטני והנמוך ביותר המשותף ל"צרכני" התרבות – אשר מאמינים כי הם בוחרים את האמנות לפי טעמם, ולא מבינים שמדובר בפס ייצור. לא הצרכנים מבינים, וגם לא האמנים שמייצרים את התרבות הזו.

בישראל, הפריחה הגדולה של הספרות הזהותנית-הפשטנית היא חלק מאותו עניין. רידוד של רעיונות מורכבים לכדי ססמאות להמונים זה בדיוק מה שמוקדי הכח אוהבים. אין שום דבר חתרני בפופ הזה. להיפך. הספרות הזהותנית-פשטנית מסתכלת על עצמה ורואה את סרטר מגיב על זוועות המלחמה, אבל אפילו את זה היא לא עושה. השפה המיידית, הרי, אינה יכולה להציע פתרון ביקורתי. תיאודור אדורנו צדק, במקרה הזה, כשטען שכתיבה ביקורתית ישירה וברורה נכשלת בדיוק בדבר שאותו היא מנסה לעשות, כשהיא נדרסת תחת הגלגלים של תעשיית התרבות והופכת לחלק מהכביש שעליו דוהרת השיירה. רעיונות טובים ונכונים, כשמוכנסים למכונת הסיסמאות, הופכים לחלק נוסף מהגבבה הפרסומית שמאפשרת להמוני ישראלים להתכנס יחד תחת מדורת שבט כלשהי ולכבות את המח – במקום להדליק אותו. ברגע שערבי ערס פואטיקה וכל תעשיית המסביב התחילו לקדש את השירה הגרועה והפשטנית, הצרכנים צורכים לפי כמות ולא לפי איכות; לפי גובה העקבים ולא לפי עומק הצעד; לפי הפופולריות ולא לפי הטיב.

הביקורת הרדודה לא מאפשרת בחינה עמוקה של המציאות, של הקיום ושל החיים. היא מציעה אך ורק קיטש. כמו שכותב קונדרה ב"הקלות הבלתי נסבלת של הקיום", "הרגש שמעורר הקיטש חייב להיות רגש שההמונים יכולים להיות שותפים לו. לכן הקיטש אינו יכול להיווצר ממצב יוצא דופן, אלא חייב להיות מושתת על דימויים בסיסיים […] הקיטש מעלה שתי דמעות זו אחר זו. הדמעה הראשונה אומרת: איזה יופי, ילדים רצים על הדשא. הדמעה השנייה אומרת: איזה יופי, כמה נחמד להתרגש עם כל האנושות למראה ילדים רצים על דשא!". הקיטש הוא מה שמסלק אינדיבידואליות, ספק, סטייה, והופך את החוויה האנושית לעיסה דביקה של אחדות מאוסה. והספרות הזהותנית-הפשטנית בחרה בדרך הזו, במקום להיות מגדלור של אוונגרד.

אדורנו מציע, במקום עיסה זו, שבירה של המימזיס ושל הריגוש ההמוני והזול, והדגשה של האוטונומי והמזעזע. ובמרחב שבין אדורנו לפורמליזם של הספרות, מתקיימת בשירה העברית פריחה נהדרת, שלמרבה השמחה אמנם זכתה להכרה נהדרת לאחרונה בזכייה של שגיא אלנקווה בפרס ראש הממשלה, ובמידה מסוימת גם בזכייה של הילה להב.

אך לרוב הממסד שותק. משוררים כמו רעואל שועלי שמדגיש את האימה והזרות הפסיכית שבקיום האנושי; מיכאל בן-זאב עם הפורמליזם הפואטי-מוזיקלי; אמיר מנשהוף שכותב בשפה שבורה את השבר שבקיום האנושי; כתבי העת "הבה להבא" ובמידה מסוימת "עירובין"; אלה ועוד רבים אחרים זוכים להתעלמות מהממסד הספרותי והתרבותי, שמעדיף עיסה דביקה שתאפשר לחברה להעביר עוד לילה של שינת ביעותים במסווה של חלומות נעימים.