מחווה ל'רדיו מרכז העיר' – ירושלים

white

רונה ברנס

כפי שכתבתי בפעם הקודמת כאן, החודש הזה, מאי 2015, 'אשפתון' יחגוג שנתיים, עם קהל קוראים שהולך וגדל לאט לאט, נושאים מגוונים, כותבים ואמנים מתחלפים וקבועים.

לצערנו, אשפתון הוא עוד במה שפועלת על בסיס התנדבותי. בינתיים, איש אינו מקבל שכר חומרי ישיר על פועלו, ואף על פי כן נוע ינוע.

משום כך, חשבנו כי ראוי יהיה אם לרגל חגיגות השנתיים, יפנה אשפתון את אור הזרקור אל מפעל התנדבותי אחר, שמצליח להתקיים ולהתפתח. לשם כך נבחר רדיו מרכז העיר ירושלים: מפעל שפועל מאז 2011, על בסיס התנדבותי לחלוטין, דבר שאינו מונע ממנו לקיים ארבעה ימי שידור בשבוע (!) המועברים דרך האינטרנט,  ובין 30 ל-40 שעות שידור שבועיות של תכניות.  כל זה פועל בזכותם של כשלושים גברים ונשים, אשר נותנים מזמנם ומכשרונם לטובת המשך הצלחתו של המפעל. בימים אלה, ובשנה האחרונה יושב הרדיו במרכז הקהילתי והתרבותי ביתא, ירושלים, שליד שוק מחנה יהודה.

הצעתי לירון רייס, האיש שמנהל את הרדיו ומפקח על פעילותו, ולחברים אחרים ברדיו, להיפגש ולדבר. ולשמחתי הצעתי התקבלה, וקבענו לשעת לילה מאוחרת לשבת, במרכז העיר כמובן.

 רדיו מרכז העיר - לוגו

כל התמונות מתוך: אלבום רדיו מרכז העיר, 2014

להמשיך לקרוא

ישראלים

רונה ברנס


(יהודי)

אתמול, בעודי יושבת בבית קפה קטן, מתרעננת מנסיעה ארוכה בתחנת דלק, שמעתי שיחה מקרית בין איש ואישה:
הוא ערבי או ישראלי? שאלה האישה את האיש. אינני יודעת על מי הם דיברו.
האיש השיב: ערבי, ערבי, מג'יש נדמה לי או משהו מהצפון. – – אה. אמרה האישה מסכמת. ערבי.

זה הזכיר לי שיחה אחרת ששמעתי, בימיי הראשונים באוניברסיטה, בסיטואציה דומה במטעניה ובמשמעויותיה: ומעשה שהיה כך היה:
להמשיך לקרוא

עַל הַקָּהָל וְעַל הָרָעָב

 

רונה ברנס


 

"… וכל בית ישראל ערלי לב" (ירמיהו, ט, כה)

"סכנת הקהל" היא סוגיה שעשויה להיראות אולי אבסורדית כשהיא מכוונת אל אנשים, שעיקר עיסוקם כביכול מכוון אל קהל, כלומר אל אמנים, אל סופרים, אל אנשי רוח. שהרי כל אלה פועלים, כותבים, מפסלים, מלחינים וכו' –  לטובת המסירה או ההעברה לקהל, העומדת בדרך כלל בסוף "התהליך". פרנץ קפקא, בסיפורו הגאוני "אמן רָעָב", מציג את הסוגייה הזאת בחדות מופלאה כשהוא מעמיד בפנינו את אמן הרָעָב המפורסם, זה שאמנותו היא ההרעבה העצמית – אמנות שאותו אמן שיכלל לשלמות. ואמנם, הדילמה המרכזית שעומדת בלב הסיפור היא למעשה דילמת הקהל- ובייחוד אי ההבנה של הקהל, שמוצא עצמו פנים אל פנים מול אמן הרעב:

 "נסו להסביר למישהו את אמנות הרעב! מי שלא מרגיש זאת לא יוכל להבין" (התרגומים הם שלי)

 הקהל אינו מבין, ובכל זאת, אמן הרעב צריך אותו ואף רוצה בו.  האם "הקהל הנכון", הרצוי יותר, הוא "קהל מבין" בהכרח? זה שיבין את אמנות הרעב? לא. על תקווה שכזאת קפקא הוא האחרון שיתעקש. שהרי הקהל "הנכון" לפי אמן הרעב הוא  פשוט זה שיהיה מוכן לבהות בו, זה שיהיה מוכן למזג את הזמן שלו עם הזמן של האמן- שיהיה מוכן לאחד בין הזמנים. האיחוד הזה הוא הבהייה. יותר מזה, לא צריך האמן כדי להתקיים, פשוטו כמשמעו.

להמשיך לקרוא

בחיפוש אחר האתוס: על הכנסת ה-19, רות קלדרון ומפלגת "יש עתיד" *

רונה ברנס

בזה אחר זה, עלו  חברי המשכן ביום שלישי, ה-11.3.14, לבימת הנואמים בכנסת, ודנו ב"חוק שירות לאומי ואזרחי" (או : החוק לשילוב החרדים בצה"ל – שאושר ברוב של 65 ח"כ ביום שלמחרת), בדיון שנמשך כמה שעות.  אמנם, "דיון" של ממש לא היה במליאה, שהרי ברוב הנאומים המליאה עמדה ריקה כמעט מאנשים (לעיתים ישבו  באולם רק חבר כנסת אחד או שניים). האופוזיציה, כפי שאולי זכור עדיין, לא נכחה שם בשל המשמעת האופוזיציונית שהונהגה ואף כובדה הפעם, בקרב סיעות האופוזיציה כולן.

לחבר בטלפון, שהתקשר אליי במהלך הדברים (אני צפיתי בנאומים דרך ערוץ השידורים הישירים של אתר הכנסת), אמרתי כי אני לומדת.  אני לומדת תורה, אמרתי לו,  כי די לו לאזרח ישראלי היום לשמוע מעט מהמתרחש מעל במת הכנסת, כדי לזכות במנה מרובה הרבה יותר, בלי ספק הרבה מכפי זו שהוא רגיל בה בשיגרת יומו, של סוגיות הלכתיות, פילפולין וחידודין, בגוון יהודי בטעם של פעם.  הדיון בחוק הנ"ל היווה דוגמא מצויינת (ואמנם גם קלה במיוחד) לעניין זה.

בדיון הספיציפי שהתנהל ב-11.3.14 היה הרמב"ם, שצוטט בעיקר בהקשר לאמירה כי כל תורה בלא מלאכה סופה בטילה,  אחד הכוכבים המרכזיים. לפחות חמש פעמים הועלה שמו על במת הדיונים מעל הפודיום במליאה. כששמו לא הועלה, נשענו הדוברים פעם על הרב קוק,  פעם על הרב סולובייצ'יק, וכשזה לא היה ציוני מספיק אולי- גם על הרב הראשי  לישראל- יצחק הרצוג (כמו במקרה של חה"כ  שמעון סולומון מ'יש עתיד').

*

להמשיך לקרוא