רונה ברנס

בזה אחר זה, עלו  חברי המשכן ביום שלישי, ה-11.3.14, לבימת הנואמים בכנסת, ודנו ב"חוק שירות לאומי ואזרחי" (או : החוק לשילוב החרדים בצה"ל – שאושר ברוב של 65 ח"כ ביום שלמחרת), בדיון שנמשך כמה שעות.  אמנם, "דיון" של ממש לא היה במליאה, שהרי ברוב הנאומים המליאה עמדה ריקה כמעט מאנשים (לעיתים ישבו  באולם רק חבר כנסת אחד או שניים). האופוזיציה, כפי שאולי זכור עדיין, לא נכחה שם בשל המשמעת האופוזיציונית שהונהגה ואף כובדה הפעם, בקרב סיעות האופוזיציה כולן.

לחבר בטלפון, שהתקשר אליי במהלך הדברים (אני צפיתי בנאומים דרך ערוץ השידורים הישירים של אתר הכנסת), אמרתי כי אני לומדת.  אני לומדת תורה, אמרתי לו,  כי די לו לאזרח ישראלי היום לשמוע מעט מהמתרחש מעל במת הכנסת, כדי לזכות במנה מרובה הרבה יותר, בלי ספק הרבה מכפי זו שהוא רגיל בה בשיגרת יומו, של סוגיות הלכתיות, פילפולין וחידודין, בגוון יהודי בטעם של פעם.  הדיון בחוק הנ"ל היווה דוגמא מצויינת (ואמנם גם קלה במיוחד) לעניין זה.

בדיון הספיציפי שהתנהל ב-11.3.14 היה הרמב"ם, שצוטט בעיקר בהקשר לאמירה כי כל תורה בלא מלאכה סופה בטילה,  אחד הכוכבים המרכזיים. לפחות חמש פעמים הועלה שמו על במת הדיונים מעל הפודיום במליאה. כששמו לא הועלה, נשענו הדוברים פעם על הרב קוק,  פעם על הרב סולובייצ'יק, וכשזה לא היה ציוני מספיק אולי- גם על הרב הראשי  לישראל- יצחק הרצוג (כמו במקרה של חה"כ  שמעון סולומון מ'יש עתיד').

*

אין זה מקרה יחיד או מיוחד. הכנסת הזאת, מתאפיינת בשגרתה ה"למדנית".  כך למשל חה"כ רות קלדרון מקיימת דרך קבע פורום-לומדים, שמכונה בשם "בית המדרש בכנסת". הפורום, המתכנס פעם בשבוע, עוסק בדר"כ בנושאים הקרובים ל"יהדות" ולעולמה, מבנות צלפחד ועד הר הבית,  ובדר"כ מתבסס על עיון ולימוד ב"מקורות"  (היהודים כמובן). אמנם, אין זאת הפעם הראשונה שמונהג נוהג זה בכנסת.  בכנסת השמונה עשרה, הונהגו כנראה כמה פעמים בשנה פורום לומדים דומה ע"י זבולון אורלב, שכיהן אז כראש ועדת החינוך והתרבות של הכנסת (וראו בעניין כאן).  אולם פורום זה היה בלתי סדיר,  וכונס כנראה באירועים מיוחדים בלבד, הקשורים בחגי ישראל – הלאומיים והדתיים.  פורום הלומדים של קלדרון לעומת זאת, משתדל להתכנס בפעם בשבוע, בזמן פעילות הכנסת (וראו הודעות על כך בעמוד הפייסבוק שלה, שם היא נוהגת לפרסם את נושאי הדיון הקרובים, וזמניהם).

ישראל כהן, באתר "כיכר השבת"  כותב על הכנסת הנוכחית, הכנסת ה-19 , כי היא " 'נתפשת'  בציבור הכללי וכמובן שגם בציבור החרדי כפחות דתית מקודמותיה".  הוא מסביר "תפיסה" זו, כפי שהוא מזהה אותה לפחות, בחוקים "העוינים את המסורת והדת היהודית"  שלהם אחראית כנסת זו.

אלא  שכבר בפיסקה הבאה  מתפלא כהן, בסַפְּרוֹ  לציבור קוראיו כי השנה (2014, תשע"ד), דווקא השנה, תהיה  השנה הראשונה שבה יתקיים סדר ט"ו בשבט , או "טיש ט"ו בשבט", בכנסת (וראו מעט תמונות ורכילות כאן)

כתב "כיכר השבת"  מתפלא  על מה שהוא רואה כ"סתירה".  אלא  שנראה כי משום עוורונו וזלזולו במטענה התרבותי של חה"כ פרופ' רות קלדרון,  כהן אינו מבין את מורכבות "דתיותה" הנוכחית של הכנסת,  מורכבות, אשר לדידי, אך מחזקת  את "דתיותה" של הכנסת, ונותנת לה משנה תוקף ואגב כך כמובן  מחזקת  את "דתיותו" של כלל מדינת ישראל איתה.

מדי פעם, עולות הזדמנויות  לבחינת נטיה זו בכנסת הנוכחית,  נטיה העומדת גם בבסיס הברית (שלרבים נראתה משונה בתחילה) העוֹלָה והיוֹרֶדֶת שבין 'יש עתיד' לבית היהודי',  ברית שיושמה לאחרונה באופן הברור  ביותר, עם שלישיית חוק המשילות, הגיוס ומשאל העם, במה שחה"כ דב חנין כינה  "ברית הבריונים" בכמה הזדמנויות.

באותו דיון בכנסת על "חוק שילוב החרדים בצה"ל",  ניתן היה לשמוע כאמור פסיקות והלכות ממיטב הפוסקים, וניתן היה לשמוע כל זאת לא מפיהם של אורית סטרוק, שלי מועלם, אורי אריאל, או של זבולון כלפה ( הבית היהודי), אלא בעיקר מפיהם של  שמעון  סולומון,  רות קלדרון, וכמובן- דב ליפמן ("חבר הכנסת החרדי" של "יש עתיד").

אמנם, גם החברים מהבית היהודי דיברו בשבח "עולם התורה",  ודחו כל טענה בדבר  נסיונם  לפגוע בו- חלילה. אבל זה אולי פחות מעניין.  מה שיותר מעניין, הוא ההתעקשות  התרבותית של חברי הכנסת מיש עתיד ל"מתג" עצמם כ"יהודים טובים", הניגשים אל פתרון הבעיה בדר"כ לא מתוך עקרונות של שוויון אזרחי ועקרונות ה"שוויון בנטל" המפורסם, אלא  מתוך זווית הלכתית דווקא, או המבקשת להיות כזו.  ואמנם,  לפחות פעמיים במהלך הדיון, פנו חברים מהבית היהודי (למשל חה"כ  אלי בן דהאן) אל רות קלדרון, כדי ש"תאשר" להם כביכול איזה איזכור הלכתי, בקריצה משתובבת של בעל בית אל בעל תשובה.

**

אומרים על "יש עתיד" שהיא מפלגה שנישאה על גל אופנתי, שזה טרנד וזה יחלוף.  זה יכול להיות בהחלט. אלא שמה שעומד מאחורי המפלגה הזאת לא יחלוף, אלא רק יגבר – זהו החיפוש אחר האתוס החברתי של מה שמבקשים לכנות "החברה הישראלית".

החברה הישראלית, היא חברה צעירה, אפילו לא בת שבעים שנה. במונחים היסטוריים  מדובר בתקופה קצרה מאוד בשביל בניית אתוס יציב ומאוחד יחסית. תקופות של נסיון גיבוש אתוס אולי מאופיינות גם באופן מסורתי באי יציבות, ואפילו באי יציבות אלימה-  כך היה בצרפת החל מסוף המאה השמונה עשרה ולאורך המאה התשע עשרה, בנסיון להבין מחדש את החברה, ובעצם לבנות אותה על בסיס "אתוס" פוליטי וחברתי שונה ( אבל לא בהכרח תרבותי), כך היה בגרמניה, בתקופה דומה, וכך היה גם בארה"ב, שבה לא חלפו שבעים שנה אחרי הצהרת העצמאות שלה, לפני שהיא נכנסה למלחמת האזרחים האמריקנית – שהפכה להיות במידה רבה מלחמה על אתוס חברתי ופוליטי. ואמנם, גם בהקשר הדיון בהצעת החוק לשילוב החרדים בגיוס לצה"ל עלה המושג של מלחמת אזרחים, ע"י ח"כ יוני שטבון מהבית היהודי (היחיד, אגב, שהתנגד להצעה) שהכריז כי הצעת החוק משקפת למעשה "מלחמת תרבות אזרחית" .

  ****

"יש עתיד" היא מפלגה של חיפוש אתוס. באופן מוצהר למדי אנשיה מבקשים למצוא לנו חבלים לקשירת איזו "תרבות אזרחית", שעל מלחמתה הצהיר שטבון. המפלגה מונהגת על ידי סופר (יאיר לפיד), וחבריה הם "החברה הישראלית"  כמו שהיינו, לו היינו סופרים כמוהו אולי, רוצים לראות אותה. לפיד בנה נבחרת חלומות לפי "החלום הישראלי" (הנחלם אמנם בעיקר  כנראה בסביבות גוש דן והמרכז, בערים וביישובים דוברי העברית).

רות קלדרון היא אולי אחת הדוגמאות המאלפות ביותר לרוח זו של המפלגה: 

באתר עלמא (קבוצת בתי מדרש חילוניים, אותה הקימה קלדרון – השייכת גם לרשת בתי המדרש בישראל) כותבת קלדרון מעין מאמר פרידה מעיסוקה כמנהיגה רוחנית כביכול, הפורש את אמונתה באשר לדרכה החדשה כמנהיגה פוליטית, במפלגתו של לפיד. וכך היא כותבת:

"הגיעה השעה לעשות מעשה פוליטי , לבנות כלים בתוכם תחיה הרוח העברית ותתחדש כדי לאפשר לנו להיות אנחנו ומתוך ידיעת עצמנו למצוא את הדרך לפתרון אתגרי הקיום האחרים של עם ישראל ריבוני על אדמתו. "

קלדרון רוצה "לבנות כלים" ל"רוח העברית " עבור "עם ישראל על אדמתו".  הכלים האלה הם כלים תרבותיים, שבעצם מבקשים לבנות את מערכת הערכים הרצויה לחברה, ממש כפי שהיא ניסתה לעשות  בתור יו"ר עלמא בתל אביב.  כמו יאיר לפיד, גם קלדרון מבקשת לממש פנטזיה של תרבות למציאוּת-פוליטית של תרבות. שהרי "החברה הישראלית" עדיין מחפשת באגרסיביות את מערכת הערכים שלה, את האתוס שלה, אפילו שהיא אומרת לעצמה שוב ושוב כי היא בטוחה בערכיה, מכירה אותם, ומוכנה להגן עליהם בכל מחיר (כאילו הערכים –הפוליטיים, התרבותיים-  של רפי מקריית גת דומים בהכרח לאלו של רינת מרמת אביב, לאלו של אחמד משפרעם, של הַדִיל מנצרת, או משה מקרני שומרון).

למעשה- החברה הישראלית היא חברה מפולגת, ופילוגה המסוכן ביותר אולי הוא בכל התחום המכונה "תרבות". מלחמת האשכנזים במזרחים רק נוספת למלחמת ה"יהודים הסרוגים" ל"יהודים החרדים" ל"יהודים החילונים" – כולם מתלבטים באי יציבות תרבותית. ועל כל אלה כמובן נוספים הקרעים והמתיחוּת במקרה הטוב שבין הערבים אזרחי ישראל המזוהים עם התנועה הלאומית הפלסטינית, אלה שפחות מזוהים, וכמובן עם השכן/האויב הפלסטיני ממש, אשר כמה וכמה מחברי הכנסת חותרים ל"סיפוחם" של בני אדם המזוהים עימו, כתושבים במדינה ישראלית יהודית גדולה שתתפרש מהים התיכון עד הירדן. אבל על אלה לא מרבים לדבר כל כך בכנסת  הזאת,  וודאי שלא מתוך אותה עמדה של "הבניית מערכת ערכים", כמו שמנסה לעשות קלדרון, שי פירון,  ויאיר לפיד בהקשרי "הציונות" ו"הזהות היהודית". הדיבור, במילים אחרות, הולך ומתכנס פנימה, אל שאלות שבמרכזן עומדת תמיד הסוגיה "מי אנחנו"- מגמות שאמנם נכחו בשטח התרבותי בישראל זה שנים רבות, אבל עתה מקבלות יותר ויותר מקום במרחב הציבורי "הרשמי". "יש עתיד" מדגישה אולי יותר מכל את אי היציבות של אותו מרחב ציבורי, רשמי, את חיפוש הדרך שמתאים יותר לתנועה מאשר למדינה.

(רות קלדרון פותחת תלמוד בבלי בנאום הבכורה שלה בכנסת ה-19)

במובן זה "יש עתיד" קשורה בעבותות לאנשים כמו אורית סטרוק, משה פייגלין, נפתלי בנט, איילת שקד ורבים אח'- המסמנים גם הם את הלוחמנות הזהותית הפורחת במדינה. ישראל כהן, כתב 'כיכר השבת' מוחה כזכור נגד הכנסת ו"דתיותה" המעטה, הפחותה כביכול ביחס לאלה שידענו בעבר.  אלא שהוא אינו מבין כי "הדתיות" המשתקפת בכנסת הזו במיוחד היא פשוט משוכללת ומקיפה הרבה יותר מזו שהוא אולי רגיל לזהות אותה עם התגית המילולית הזו – "דתית" .

זוהי כנסת "דתית", המקדמת סדר-יום ברור למדי של אתוס "יהודי" או הרואה עצמו כיהודי. היא עוסקת חדשים לבקרים ומזוויות שלא הכרנו, של חידודין ופלפולין, בסוגיות שעד לא מזמן נחשבו נפיצות מכדי להיות מועלות במרחב המדיני והממסדי – של בית הנבחרים. בכנסת הזו ניתן לעסוק בסוגיות אלה, כי הכנסת הזו היא כביכול "אינטלקטואלית" יותר, היא מורכבת מאנשים שעיסוקים הוא עיסוק "איטלקטואלי" באופיו או מעין-אינטלקטואלי, שאוהבים לדבר על הדברים, ועניינם האמיתי הוא לחלום את מדינת ישראל, או לנסות להבין אותה- מתוך הפריזמה התרבותית שלהם,  לחזות חזיונות.  מהבחינה הזאת זוהי כנסת של מנהיגים רוחניים, בין אם נוהרת אחריהם עדת מאמינים ובין אם לא.

תחת איצטלה של דיון אינטלקטואלי, עסקו למשל, כפי שרמזתי לעיל, בפורום הלומדים של רות קלדרון  גם בסוגיית הר הבית וחשיבותו – נושא העולה לדיון במהלך כהונתה של הכנסת הנוכחית בתדירות שאין לה תקדים- והכל בניצוחו של משה פייגלין (כך למשל ב- 25.2.14 התקיים דיון סוער וארוך מאוד שעסק בריבונות הישראלית על הר הבית, וב- 25.5.14 עתיד להתקיים כינוס שיוקדש כולו לאותו הנושא בחסות ארגון חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי, בו ישתתפו בין השאר אריה אלדד ויהודה עציון בכנסת עצמה – שני האירועים התקיימו ויתקיימו גם בהובלת או בחסות פייגלין).

הרוח "האינטלקטואלית" הזו  משפיעה גם על מגמותיהם של חברי הכנסת בדפי הפייסבוק שלהם בנושאים שוליים יותר, ולא מעטים הם למשל המשתדלים לצאת ידי חובה ולכתוב לקראת כל שבת, איזה דבר-חכמה קטן על פרשת השבוע.  מקפידה במיוחד בעניין זה היא חה"כ מירי רגב.

הכנסת ה-19 אם כן מעניינת במיוחד לא בזכות הישגיה הפוליטיים, אלא בזכות התלבטויותיה התרבותיות  – ההתלבטויות שהיא מייצגת דרך נבחרי העם,  והעוגן שסביבו נעות התלבטויות אלו. הסוגיה הפלסטינית-ישראלית, הקונפליקט המפורסם, משמש כמעט כנעימת רקע לכל אלו- יש שיחות, אין שיחות, קרי משיחי, בוגי משיחי, אפרטהייד שמארפרטהייד.  כל אלה כמובן נושאים משמעותיים, אולם נדמה כי המלחמה האמיתית עכשיו הולכת ומתכנסת בגבולות הבית פנימה – מהו יהודי? למה זה משנה?  מה אנחנו עושים כאן.

***

*  אתוס: מיוונית: נטיה או אופי.  בדברנו על עם ,לאום, תרבות או כל קבוצה המבדילה עצמה ככזו, אתוס מסמן בדר"כ את התשתית התרבותית המשותפת הרחבה והבסיסית ביותר שממנה צומחות  מטרות מוסכמות,  וערכים מוסכמים. האתוס מורכב פעמים רבות ממיתוסים, סיפורים והיסטוריה המשוייכת לקבוצה.

לראש המאמר