"Curiosity, like virtue, is its own reward"

Charles Brockden Brown, Edgar Huntly, 1799

רונה ברנס

לאחרונה פרסם הלל גרשוני, המעיד על עצמו שהוא חוקר תלמוד, מאמר ב- nrg שכותרתו "אין צורך לממן את מדעי הרוח".

גרשוני מסביר שם כי הסיבה שאין נרשמים למדעי הרוח היא כי הציבור אינו מעוניין בתחום, וכי הדרך הנכונה ביותר לפתור חוסר עניין זה היא להבין את הבעיה, ולפעול כך שעניין הציבור ישוב כביכול. במילים אחרות- יש להתחרות על לב הציבור לפי כללי השוק החופשי, והמנצח לוקח הכל.

אחת השאלות הראשונות שהוא שואל היא :

'למה כשמדברים על תקצוב לכוללים ולישיבות עולה על שפתי העיתונאים קצף והם מזדעקים חמס על תקצוב הפרזיטים האלה, ואילו כשמדובר על "מדעי הרוח" פתאום הופך הדבר לקודש קודשים, שראוי לתקצבו ככל האפשר? מדוע מי שכותב תיזה על החלקים האנונימיים בתלמוד הבבלי במסכתות סוטה ועבודה זרה ראוי לתקציבים, ואילו מי שסתם לומד את מסכתות סוטה ועבודה זרה, ואפילו מוציא עליהן חוברת חידושים, הוא טפיל שחי על חשבון המדינה?'

ובכן נתחיל בהבדל הבסיסי והטכני ביותר:

האוניברסיטאות, בניגוד לכוללים, ובניגוד לישיבות – פתוחות לכולם באופן פוטנציאלי. בניגוד לישיבות ולכוללים, באוניברסיטה אין הגבלה על מין הלומד, דתו או מוצאו.

הבדל נוסף הוא תכלית המוסדות:

האוניברסיטה מבקשת ללמד, להעביר מידע, ובמקרים מסויימים גם ללמד כלי מחשבה מופשטים יותר. אבל התכלית העיקרית היא חינוך נטול פניות, מלבד האמונה הבסיסית בחשיבות ההשכלה לאדם. וודאי שיש מקום לשיפורים במידת יישום האידיאלים האלה- אולם זוהי תפיסתה של האוניברסיטה כמושג חברתי ותרבותי.

הישיבות והכוללים לעומת זאת מלמדים את נעריהן, בחוריהן וגבריהן במסגרת אורח חיים דתי, אשר תכליתו אינה "להשכיל" אלא על פי רוב, לדעת את ההלכה על בוריה ואת אפשרויותיה המסתעפות. הלימוד התורני רצוף שרשרת של הנחות יסוד, שמונעות במובן הבסיסי ביותר חשיבה ביקורתית השואפת לביקורתיות מוחלטת וחסרת פניות.

אפשר לומר בקצרה כי האוניברסיטה מאמינה באדם. הישיבה מאמינה בסופו של דבר בתורה.

קספר דוד פרידריך, ההלך מעל לים הערפילים, 1818

החוקר באקדמיה בתחום מדעי הרוח מכוון עצמו אל הידע, אל הדעת ואל ההשכלה כאל תכלית שמקדמת את האדם בכלל. לעומת זאת תלמיד הישיבות והכוללים מכוון עצמו להבין יותר טוב תחום שאליו הכניסה מלכתחילה אפשרית רק לאלה הרשאים לעסוק במלאכה ("לימוד תורה") לפי נתוניהם הביולוגיים, הנסיבתיים, ולבסוף גם לפי מידת בקיאותם. כאמור–האישה בקהילות היהודיות האורתודוכסיות, למשל, בדרך כלל אינה יכולה להיות שותפה מלאה בהתפתחות גוף הידע התורני. דרך זו פשוט חסומה בפניה. הדבר נכון כמובן גם עבור כל גבר או אישה שאינם שייכים לקהילה היהודית האורתודוכסית. ההתכוונות של תלמיד חכם אם כן היא צרה בהגדרתה הרבה יותר מזו של החוקר והחוקרת.

בהמשך מאמרו כותב גרשוני:

' לפחות למיטב התרשמותי […] מדעי הרוח הם לא רק חממה לאוריינות, לפתיחות ולמחקר מעמיק ופורה (גם זה קיים) אלא גם חממה לקשקשת גורפת, לפיתוח תאוריות על גבי תאוריות[…]בחלק מענפי מדעי הרוח והחברה גם לשיח פוליטי רדיקלי שמייצג אחוז זערער מהמחשבה הפוליטית בישראל. למה שהציבור הישראלי הרחב יתקצב דבר שכזה מכיסו? רק כי קוראים לזה בשם הבומבסטי "מדעי הרוח"? '

אם נלך לפי חשיבה זו אפשר בהחלט להעלות את השאלה – למה שהציבור בישראל יממן את מוזיאון ישראל? הרי ברור כי רק "חלק זערער" מן הציבור הולך למוזיאונים מרצונו החופשי, ועוד חלק זעיר הרבה יותר מבין מה הוא רואה. לשם מה כל זה? לא בזבוז? לו היה הציבור קובע – כמעט וודאי הוא שמוסדות כמו הספרייה הלאומית, מוזיאונים שונים בארץ, ומוסדות תרבות רבים – היו פוסקים מלהתקיים בצורתם הנוכחית.

גרשוני, כאמור, מבקש באופן מפורש להחיל את כללי השוק החופשי על האקדמיה- שהציבור יבחר את מי לממן, ושהמדינה תישאר בחוץ. בסופו של דבר הוא אומר כי הציבור צריך להחליט מה לעשות עם הכסף שלו:

"יכול להיות שתעדיפו להשתמש בכסף הזה לקניית מילקים במקום לרכישת השכלה; ובכן, זו החלטה שלכם. מדוע שיקחו מכם את ההחלטה הזו?"

במילים אחרות שואל גרשוני – מדוע שהמדינה תתערב בחינוך אזרחיה?

ובכן- אולי כדאי להזכיר כי לפני שהמדינה הריכוזית המודרנית החלה בחינוך אזרחיה, הציבור היה נבער מדעת הרבה יותר מכפי שרובינו יכולים אפילו לדמיין לעצמנו, ורמת החיים שלו גירדה מי אפסיים. התקווה של בן איכרים הייתה בדרך כלל להיות איכר, והתקווה של בן פחחים הייתה להיות פחח. מערכת החינוך המרוכזת על ידי המדינה פותחת, באופן פוטנציאלי והצהרתי לכל הפחות, את האפשרות לחינוך ולקידום מחשבתי (ותעסוקתי) עבור האדם.

כנראה שגרשוני, כמו רבים מאוד בציבור "המשכילים" היום בארץ, אינו באמת מאמין ב"השכלה"- ולכן הוא אינו רואה את החשיבות של חינוך חופשי המוצע לכל, כולל כולם וכולן, חינוך שיש ביכולתו לקרב את האדם לעולמות רחוקים, ואולי במקרים מסויימים, גם לשנות מתוך כך הנחות יסוד שגויות, דעות קדומות מיותרות, וחוצצים אחרים הנשענים על בורות ואשר עומדים למכשול בפני אנשים רבים. בינתיים, נראה שהאוניברסיטה היא עדיין המקום הטוב ביותר לנסות וללכת בדרך הזאת, ולכן היא ראויה לתמיכת המדינה שהיא הגוף שאמור לפעול לקידום רווחת תושביה.

ראו גם:

נגד הצטדקות: על הכשל בנסיונות הבנת "משבר מדעי הרוח"