סיפור קצר
מאת: דקל שפירא

שחור.

אדום,    ירוק,     כחול.

מוֹשְׁכִים מוזרים נוצרים בחלל, נעלמים ושבים. משרטטים קווים בוהקים

רעמים מבהיקים. ברקים מתפשטים.

עכשיו הוא כבר מודע.

———–

חמש? דניאל בדק שוב את השורות והעמודות. כן, חמש.

"יש סערה".

נורה כחולה החלה להבהב ברגע בו גיל סיים לדבר, דניאל הרים את עיניו והתבונן בצג, נקודה שחורה התממשה בקצה התחום. הוא העיף מבט לעבר שורת הנוריות. עדיין רק הנורה הכחולה, אפשר לחזור לעיתון. מה היה המספר הזה? חמש? הוא בדק שוב את השורות והעמודות.

רעש נשמע מאחוריו והוא סובב את ראשו, "אתה לא מתכוון ללחוץ על הכפתור ?" שאל גיל, עומד ולוטש עיניים במסך. דניאל התבונן בו, בחור צעיר ונמרץ, הוא נראה מבוהל ופיו היה פעור מעט.

הם הביאו אותו לפני שבוע. הנער שהיה לפניו עזב בפתאומיות, הלך למצוא קריירה אמיתית.

"אל תדאג, עשרים שנה אני פה, אני יודע מתי צריך ללחוץ".

גיל עדיין היה מוטרד, אך בטחונו של דניאל הרגיע אותו מעט, "פעם זה היה אחרת, לא? לפני השידרוג".

הוא התיישב על הכיסא. עיניו עוקבות אחרי הנקודה השחורה.

"כן", ענה דניאל בקצרה.

לפני השידרוג הדברים נראו אחרת. בכל משמרת הם היו שלושה אנשים מיומנים. צוות שנבחר בקפידה. לכל אחד הייתה עמדה משלו והנורות עדיין לא הותקנו בכלל.

כדי לקבל החלטה, היו בודקים נתונים, מריצים סימולציות, כותבים שורות קוד במהירות ומנסים להתאים את המערכת לסערה.

 שילוח מיותר היה יכול להיות הרסני לא פחות מחוסר מעשה.

"היום הכל יותר פשוט" הוסיף דניאל, "ואמין". הוא הסביר שוב את כל השלבים, "נורה כחולה מסמנת שהמערכת איתרה את הסערה, אך היא עוד רחוקה וקשה לחזות את מסלולה. נורה ירוקה מסמנת כי הסערה מתקרבת לאי מיושב. נורה אדומה מהבהבת אומרת שעלינו ללחוץ על הכפתור".

גיל הניד בראשו. "והיום יש פחות טעויות מבעבר?"

. "הרבה פחות", ענה דניאל, "רק תזכור, כחול – ירוק – אדום".

למעשה המערכת הנוכחית לא הכזיבה מעולם. בעבר היו גם כישלונות וכתוצאה מכך נמצא המימון למערכת החדשה. האיים השקיעו בה מיליארדים והיא הצדיקה את עצמה שוב ושוב. 'הגולם' היו קוראים לה המהנדסים בחיבה, מספרים בגאווה על האלגוריתמים האבולוציונים ויכולת הלמידה של המערכת. היא כמעט אנושית, אמר לו פעם אחד מהם בחצי חיוך.

דניאל התבונן שוב במסך, הנקודה השחורה גדלה זזה מעט. הגולם החל לשרטט מסלולים אפשריים. רובם הקיפו את קבוצת האיים. אחד מהם היה קשת מקווקוות שהתעקלה לאורך המסך והסתיימה ב-2ב. גם גיל ראה את זה, "זה בא לכיווננו", אמר בחשש, “אתה בטוח שלא צריך לעשות משהו ?”.

"אל תדאג" אמר דניאל, גיל החל להרגיז אותו, הוא החזיר את המבט לעיתון וכתב את הספרה חמש במשבצת הנכונה. מאחור נשמע צליל הגרירה של כיסא וגיל חזר למקומו.

———–

צהוב?

הנדנוד הנעים פוסק, והמושכים נעלמים. כנפיים כחולות מבהיקות לנגד עיניו ונעלמות. ריח לא מוכר ממלא את החלל.

הוא יודע שהוא הבא בתור. כעת הוא הבכור והוא צריך להיות מוכן.

 האם כך הרגישו אחיו הגדולים לפניו ?

הם היו צעירים יותר כאשר הגיע זמנם. הזכרונות האלו נראים לו מעורפלים. לאחרונה הכל החל להיות בהיר יותר, מובן יותר.

זמנו עדיין לא הגיע. עיניו נעצמות ופרחים מתכתיים מדגדגים את גופו.

מושכים מוזרים וכנפיים כחולות שבים למלא את חלומותיו.

———-

המתווה שהוביל ל-2ב התעבה, הנורה הירוקה החלה להבהב והסערה התקדמה לאורך הקו, הנקודה השחורה על המסך החלה לגדול כאילו היא ניזונה מהקו. עוקבת בקפידה אחרי כל סיבוב ופיתול.

דניאל לא דאג, במערכת כאוטית כזו הסיכוי שהמתווה הנוכחי יהיה יציב הוא מזערי. כל שינוי קטן יגרום לסופה לסטות ממסלולה.

אחרי הכל, בדיוק על עיקרון זה התבסס הגולם.

הוא נזכר בימים שלפני השדרוג, לאחר כל שיגור מוצלח היו יוצאים מהמתקן ומסתכלים בפליאה על האי הירוק, על השמיים הכחולים ועל האנשים הלא מודעים.

גיל שאל משהו, קולו אימץ נימה דחופה, אך דניאל היה שקוע בעבר. היום הכל כל כך פשוט.

———-

האור מתגבר והמערכת דוחקת בו. המושכים בחלומו מתנפצים לרסיסים, כנפיים עדינות נמוגות. עיניו נפקחות ונסגרות.

בקרוב יגיע הרגע. נקודה ירוקה מהבהבת על המפה, ולפתע הוא יודע היכן הוא נמצא. מסלולים משוערים נמתחים ומסתחררים בראשו,פקודות עתידיות מרצדות מול עיניו. הוא נזכר בכנפיים מהחלום, ועוצם את עיניו. עורג.

עדיין לא.

———-

גיל החל לדאוג. לא היה לו ספק שהסופה תגיע לאי, אבל המערכת עדיין הבהבה בירוק. דניאל הספיק לספר לו מספר פעמים על המיליארדים שהושקעו בה ועל כך שמעולם לא איכזבה. הוא הסיר את עיניו מהמסך והתבונן בדניאל. שיער מאפיר, לחיים תפוחות. הוא היה קרוב לגיל פרישה והיה המפעיל האחרון שנשאר מהדור הקודם. מקרוב הוא לא נראה מרשים כל כך.

לפתע החלה הנורה האדומה להבהב.

"דניאל, דניאל". דניאל לא ענה. גיל טלטל את גופו של הגבר המבוגר בבהלה.

"מה ?", דניאל נקרע מהעבר הנעים. עיניו קלטו מיד את המצב.

"הנה זה בא", אמר בשלווה, "רוצה ללחוץ על הכפתור ?"

"באמת ? עכשיו? "

"כן, כן" אמר דניאל. "פשוט תלחץ".

גיל היסס לרגע, ואז הושיט את ידו ולחץ על הכפתור.

—————-

הגיע הרגע.

עכשיו הוא ער לגמרי. עיניו פקוחות וגופו הקטן נמתח.

המערכת עוברת למצב אופקי ומתחילה להסתחרר. הוא הרגיש את זה בעבר, אך הפעם זה שונה. כעת תורו.

קצב הסיבוב גדל. אם לא יצא ברגע הנכון, יתרסק.

האור הופך לבוהק מסנוור כאשר הצוהר נפתח במלואו, והוא יודע שהגיע הרגע.

הוא נותן את הפקודה והמערכת משגרת אותו כלפי מעלה.

אל העולם.

——————

"זהו" אמר דניאל, "אתה יכול להרגע". גיל התיישב, "זאת באמת עבודה פשוטה" אמר.

עיניהם עקבו אחרי הסערה על המסך, כעת היא הייתה קרובה למדי, והאנשים באי קרוב לודאי כבר חיכו לנס הקבוע.

"הוא יצליח להסיט אותה ?" שאל גיל.

אבל דניאל כבר חזר למחשבותיו ולא ענה.

גיל הסתכל במסך המשני, המסך שהיה שחור רק לפני דקה החל להחוויר ולפתע נראה בוהק מסנוור. ואז ירוק, כחול, ענני סערה.

——————

כעת הוא בגובה מספק. הרוח נחלשת והוא פורש את כנפי הסגסוגת העדינות שלו, הסחרור מאט והוא מתייצב. המסלול מנצנץ בבירור בראשו, בדרך למעלה הספיק להריח את הפרחים, אבל לא לשם כך הוא כאן.

הוא נע מזרחה, עוקב אחרי הפיתולים על המפה.

——————–

גיל התבונן במסך הראשי בנקודה השחורה,היא נראתה גדולה בהרבה עכשיו. האם הסופה כבר החלה לסטות מהמסלול שהוביל אותה אל האי ?

הוא העיף מבט חטוף לעבר דניאל, אך חשש להפריע לו שוב. עיניו חזרו למסך. כן, הסופה החלה לשנות כיוון. הוא פלט אנחת הקלה.

המסך המשני היה מלא בענני סערה ורק בתחתית ראה כתם ירוק.

——————-

גוף קטן משרטט תבניות מורכבות בשמים. צופה מהקרקע יראה נקודה אדומה,נעה במעגלים, עפה ימינה ושמאלה לפי משוואה לא ידועה. ריקוד גשם קדום.

מעולם לא הרגיש חופשי כל כך, במשך שנים היה ספון במחשכים, חולם. לעיתים היה מרגיש את הסיבוב, כאשר אחד מאחיו היה משוגר.

בהתחלה היה חסר מודעות כמעט לגמרי,  אך במשך הזמן החל לשים לב לסביבתו, מקטלג את הקלט – ריחות, רעשים, צבעים. זכרונו המושלם עוזר לו ללמוד את גופו ואת סביבתו.

כעת היה באוויר הפתוח, מסתחרר לכאן ולכאן, ממלא הוראות.

לרגע חשב לעזוב את המשימה. לנטוש את המסלול ולרדת לקרקע, להריח שוב את הפרחים.

אך לא לשם כך נועד.

——————

גיל החל להאמין שהגולם יצליח. הסופה כבר לא איימה על ב2, אך עדיין היה צורך להוביל אותה כך שלא תפגע באי הסמוך.

הוא הביט במסך המשני. הפרפר היה עסוק במחול מסובך, מבצע פעלולים מורכבים ומאיץ לעבר הקרקע. הכתם הירוק גדל במהירות עד שכיסה את כל המסך. הפרפר עצר, אך גיל לא פחד, ככל הנראה הפרפר ידע את תפקידו.

כנפיים כחולות ריפרפו מולו על המסך. גיל חייך, בכל זאת הייתה זו עונת החיזור.

——————

הנה הכנפיים עליהם חלם! כחולות ועדינות. מבהיקות. כנפיים של פרפר אמיתי, הם התקרבו והתרחקו, מפתות אותו לחבור למחול חדש. כזה שלא ידע.

לרגע שכח את משימתו, אך מייד נזכר. הוא המתין מספיק וכעת עליו להתחיל את התמרון האחרון. המסלול הותווה בבהירות בראשו.

הפרפר התבונן שוב בכנפיים הדקיקות בערגה.

 נשאר במקום ולא מסוגל להחליט.

——————

ראשו של דניאל התרומם. הוא כמעט נרדם. אסור היה לו להירדם במשמרת.

הוא צפה בשני המסכים. פרפר כחול נגלה אליו מבעד למסך המשני, נראה היה כאילו הפרפר שלהם עוקב אחריו.

"מה קורה פה ?" שאל את גיל,

 מבטו שב על המסך הראשי ובהלה אחזה בו.

——————

כמעט הכל נעלם עכשיו. המפה, המסלול, המשימות. הדבר היחיד שהיה חשוב הוא זוג כנפיים כחולות. לרגע נעלמו, הנה הן נגלות שוב, בוהקות בשמש. כל השאר נראה מטושטש. כתמים ירוקים חולפים ברקע. אך הוא איננו שם לב לדבר מלבד הכנפיים.

——————

כאוס, חשב דניאל. זו מערכת כאוטית ותמיד קיים סיכוי. במסך המשני הפרפר עדיין השתולל, עוקב בטירופו אחרי הפרפר הכחול. מתעלם מכל ההוראות שנשלחו אליו. במסך הראשי ראה דניאל את הסופה, היא שינתה שוב את כיוונה וכעת הצביעה מסלולה בבירור לעבר ב2. לא נותר להם הרבה זמן. הוא חטף מקלדת מהארון וחיבר אותה במהירות לטרמינל הישן, מתעלם משאלותיו הדחופות של גיל.

נתוני הסופה הוזנו באופן אוטומטי למערכת והוא החל להקליד במהירות, מרגיש כיצד המיומנות הישנה חוזרת אליו.

הסימולציה הראשונה גילתה לו את מה שלא רצה לדעת, מסלול הסופה הנוכחי היה יציב. הוא שכח מגיל ומהמסכים מעליו. מקליד בקדחנות על המקלדת. אולי עוד לא מאוחר מדי. גיל התבונן בו, נפחד.

שניהם לא שמו לב למסך הראשי. הנקודה השחורה כמעט והגיעה לב2.

——————

חופשי ממשימות, מקווים מטרידים וממושכים מוזרים.

מריח את הפרחים, צולל אל הקרקע ועולה חזרה.

מרגיש את הרוח והשמש על גופו הזעיר.

פרפר אדום מבצע את מחול החיזור , משק כנפיו בקושי נשמע.