מילים והקראה: רונה ברנס

צילום: חמוטל וכטל, בריכת חזקיהו, ירושלים, 2015

[מחוץ לזמן ומחוץ למקום]

אֲנִי מִיְרוּשָׁלַים. מִתּוֹךְ הַקִּירוֹת.
גּדלְתִּי בֵּין סְרַחֵי שְׁכוּנוֹת הַלווינִים
שָׁנִים עַלִיתִי בְּעליותֶיהָ. גיששתי מחשופיה
דמיינתי שאני מכירה פה את כֻּלָם.

אני מירושלים. לא יצאתי מעולם
מדדתי צעדַיי בעיר העתיקה.
לא ראיתי את הים, ואת החול שלרגליו,
את טורי המכוניות המובילים לתֵּל אֲבִיב.

אֲנִי מִירוּשָׁלַיִם, מִן הַקִּירוֹת הַעֲגֻמִים
שֶׁעִגְנוּ סְבִיבִי אֶת כֹּל חֲלוֹמוֹתֶיהָ.
הוָרוֹד הָיָה לִי לְעֶרֶשֹ, הַאֲפֹר שֶׁל כּפַרֵי הַעֲרָבִים
האוֹרוֹת מִן הַחַלוֹן בְּמֵאָה שְׁעָרִים, וכל נחליה הנכזבים.

אֲנִי מִירוּשָׁלַיִם, מעמודי יכין מתמוטטים,
צלליהם האדירים סימנו לי דרך.
גם סוכות האבלים.
מכל מבואותיה, מפרצים טובי הלב,
נערים מוגי עיניים, וצידקה המסתתר.
פתחים פתחים רבצתי בה
כמו בהמה מתמכרת לחום
הלומת שיכר-תפילה, גם
ככלב לוקק פצעי בושתו.

רָק אֲנִי מִירוּשָׁלַיִם, אֲנִי לְבָדִי
בכל גדרי הזמן, אוחזת מזבחיה
בַּקְּרַנוֹת המֻּזְנָחוֹת.
אמות הסיפים תרעדנה, יִדוֹם כִּסֵא הַכָּבוֹד,
וְהִיא לֹא תִּזְכּוֹר אָת שְׁמִי.