על המרחב בירושלים

בתיה גלילי

אחרי שהשתתפתי בהפגנה שהתקיימה הערב בירושלים (10.10.15) נגד אלימות ונגד פעילויות נקמה, ברחבת המשביר הישן, על פינת קינג ג'ורג'-בן יהודה, שאלתי את עצמי –

האם איננו מפקירים את המרחב?

מולנו , בגן הסוס הקטן עמד קומץ זניח אך רועש של אנשים, עם דגלים, וססמאות. לעתים מוות למחבלים, לעתים מוות לערבים, לעתים מוות לשמאלנים, ולעתים מוות לבוגדים.

כמובן, שבין היתר נשלחנו – כל מי שעמד מולם ולא הצטרף למופע השטנה – לעזה.

מי שהלך אחרי ההפגנה במורד מדרחוב בן יהודה אל כיכר ציון יכול היה לראות עוד קומץ, שוב התקהלות של דגלים, מדי פעם מוות לערבים, למחבלים, מדי פעם קריאות תמיכה נלהבות בברוך גולדשטיין ועוד ועוד.

עבורי היה זה ביקור ראשון בעיר לאחר הפסקה של כמה חודשים.

חזרתי בדיוק עם גל הפיגועים האחרון בסוכות, ונעצבתי לגלות כי דבר כמעט לא השתנה מאז שעזבתי.

דומה שמאז מבצע 'צוק איתן' המרחב העירוני בירושלים לא חזר לעצמו לחלוטין.

אמנם, הערב – ערב ההפגנה – לא ראינו התקהלויות של להב"ה, אבל ההשפעה החזקה של הארגון ושלוחותיו עודנה באוויר.

מיד לפני פיזור ההפגנה ברחבת המשביר, דיברו מארגנות ההפגנה אל הנוכחים, והזהירו אותם מפני הסכנות שאורבות להם מחוץ למתחם, שהיה מאובטח בשוטרים רבים.

אני יצאתי לשוטט בלי פחד, ועם ראש מורם, אבל בידיעה, שרק הלכה והתחדדה ככל שהתקדמתי ברחוב בן יהודה אל כיוון כיכר ציון, כי לו הייתי ערבייה, שלא לדבר על ערבי, לא הייתי יכולה להתמיד בהליכתי זו.

P1500039

הפגנה בכיכר ציון, קיץ 2014 – "מאז המרחב לא חזר לעצמו לחלוטין"

בכל פעם שעברו קבוצות מג"בניקים, התקרבו אליהם מחזיקי הדגלים, שרק לפני זמן מה היללו את שמו של ברוך גולדשטיין, והודו להם בכל פה: "תודה!" הם צעקו שוב ושוב, "תודה שאתם מגנים עלינו יום יום!"

תסריט מאורגן היטב. אתוס מהודק, ומעורר קבס.

והאמת הפשוטה היא זו:

אני יכולה להרשות לעצמי להיגעל, להרים ראש, ולירוק בצד בשאט נפש.

כי אחרי הכל אני יהודיה, אני הריבון. בשעת האמת, אני בטוחה שיהיה מי שיעמוד לצדי. זאת העיר שלי. ותמיד אוכל ללכת לביתי שבמערב העיר, לא רחוק ממוקדי הנוחות ולהתנחם בחיי הנוחים, הנוחים באמת.

כ-38% מתושבי ירושלים היום הם ערבים. עבורם המרחב העירוני של מרכז העיר ירושלים כפי שאני מכירה אותו הוא פשוט אינו אופציה. המרחב העירוני כפי שאני מכירה אותו, לא קיים עבור כ-38% מתושבי העיר, שהיא גם בירת ישראל, מעון משכנו של נשיאנו, ראש ממשלתנו ובית מחוקקנו.

שאלתי את חבריי שעמדו איתי בהפגנה, והתבוננו איתי באותם מנופפי דגלים ומהללי המוות לערבים – שאלתי אותם ואת עצמי בקול – למה לא להתעמת איתם?

"זה סתם פרובוקציות", הם השיבו לי.  "זה הכל בשביל התקשורת. אם לא תגיבי זה לא יהיה."

לא הגבנו.

היו אנשים שניסו לדבר עם הצד השני. מעטים ובודדים.

אבל גם זה לא משנה, כי המרחב נותר לא בטוח, לא נעים, יהודי לחלוטין לעזאזל.

וכמובן – אפילו היינו מתעמתים איתם, המרחב עדיין נותר לא בטוח.

בכל מקום שהלכנו שמענו זמזום על "שמאלנים הזויים". "מה הייתי עושה לו הייתי תופס…", "בוגדים, זונות" ועוד ועוד.

סכנת האלימות שיכולה להיות מופנית אלינו היא כמובן אמיתית.

ובכל זאת, אני שייכת לבני הפריבילגיה.

בפעם הראשונה זה אלפי שנים אני, כיהודייה, שייכת לצד הריבון, ולכן אני יכולה לחזור הביתה בשקט, עם חבריי שהגיעו אף הם.

אחרי הכל, היה נחמד לראות את כולם.

בעודי כותבת את המילים הללו עוד עומדים אנשים כנראה בכיכר ציון, ושמו של ברוך גולדשטיין עדיין זוכה לעדנה.

"כמה כבר צועקים מוות לערבים?" שאל אותי חבר, מנסה להרגיע אותי. "300-400 במקרה הגרוע של מצעדי המוות שלהם."

זה נכון, אבל גם אם זה רק 100, ואפילו רק 10 שצועקים כך באין מפריע, מהללים רוצחים טרוריסטים, וקוראים קריאות אלימות שמופנות לאוכלוסייה שלמה בלי הבחנה ("ערבי תיזהר, דם יהודי אינו הפקר" – למשל), כל עוד המרחב, כלומר – כל הנוכחים מסביב, אינו מוקיע אותם מתוכו, הוא למעשה מכיל אותם, ובכך מדיר את אותה אוכלוסיה עצומה שכלפיה מופנית יותר מכל האלימות הזו.

זוהי אינה תגובה לפרובוקציה.

זוהי הגנה על המרחב, שמותקף בכל קריאה חדשה המהללת רוצחים כברוך גולדשטיין,  מסיתים כרב כהנא, ובוודאי בכל קריאה למותם של ערבים.

כל אלה, אינם פחות מהסתה, אינם פחות מקריאה לפעולה.

תגובה לאלה לא תהיה היענות ל"פח הפרובוקציה" אלא הגנה על אמונתנו, על זכות כולנו ללכת בבטחון בעיר, על זכות כולנו לכבוד ולחיים.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “על המרחב בירושלים

  1. יוסף הגיב:

    הטור נחמד, אבל תסתכלי מסביב, לא נראה לי שמישהו יהודי, ריבון כהגדרתך, מסוגל ללכת חופשי איפשהו ברחבי המדינה. בסופו של דבר הסטטיסטיקה לא משקרת על כל הפגנה של 100,200 איש של להבה (ושלא ישתמע שאני נותן לגיטימציה לארגון הזה) יש הפגנה של אלפי ערבים שקוראים מוות ליהודים, על כל תקיפה כזו או אחרת של ערבי יש כמה עשרות יהודים מתים. אני לא חושב שהכל תקין אצלנו יש לנו כמה וכמה עבריינים ופושעים שמקומם מאחרי סורג ובריח וכמובן מחוץ ללגיטימציה הציבורית, אבל עדיין יש להילחם בטרור ועדיין להוציא את המנהיגים הערבים שמסיתים בריש גלי אל מחוץ לחוק כי בסופו של דבר אולי רשום לנו ריבון על המצח אבל עדיין נהרגים ועדיין ללא ביטחון מינימלי. ועדיין כנראה שסטטיסטית בעשור שניים האחרונים יותר בטוח להיות ערבי בירושלים היהודית מאשר יהודי במזרח העיר. יותר מזה יותר בטוח להיות ערבי בירושלים המערבית מלהיות יהודי באותו האיזור ממש.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s