שני קטעים: מחורף 2014 

רונה ברנס

אין גוף במקום בו אין אנשים

הצילו אותי מִמָּוֶת ומקול תלישת הבשר ומקול השׁוֹט המוקרן מכל המסכים

קורא – הצילו אותי מִמָּוֶת.  קורא  – שפת אמת, שפת אמת.

הרעיפו עליי את כל דמיונותיכם – הוא קורא – הצילו אותי מִמָּוֶת,

ממחיר הדם, מחיר הציפורניים, הכף והירך. ברכיים פגיעות מעמידות אדם על רִבְעֵיהֶן.

הצילו אותי ממוות. מן התרנים, מן הראשים המוגבהים ומקריאות עבדים,

מפחדים לאבד גופותיהם. הצילו אותי מִמָּוֶת, מן הגוף המתמוטט ומנחלי מליון גופות גברים מוטלים מתחת גשר, ומן הנשים שנעלמו בתהום הגוף השחור.

אין גוף במקום בו אין אנשים.

קול גופי קורא, מְכַוֵּן אל האפשרות, להניע זוג ידיים, להניח את הַכֹּבֶד שנוצר למנוחה ולרוך האצבעות ולחכמת העיניים. האיברים מתדלדלים נאחזים בחוט הגידים, מתפוקקים אל האוויר החולי של המדבר.

אין שַׁוְעָה. שקט.

 

(אחרי הכל)

הערה לעצמי.

הידיעות מקיפות את החיים. כל האנשים שמסביב יודעים את שאריות הגשם. רק אני נותרת לטפס על הגדרות בלי הפוגת דמים. ידעתי את מי שאמור היה לפתוח את כל השמיים. להביט.

הערה לעצמי II.

הידיעות מקיפות את החיים. אצבעות הפנינה שלי מסרבות למסור את סיכום יכולותיהן. נֵבּוּלוֹת בשמי הערב. הנה שביטים מרחפים מקועקעים סוף סוף אל פני האדמה.

הערה לעצמי III.

הידיעות באמת מקיפות את החיים. אני מנסה לחשב חשבונן. אין גוף במקום בו אין אנשים. מקור כל הסטיות כולן. עבדי האבנים מקללים את ילדיהם. נשותיהם מסתירות את פניהן מאיתנו. ההוללים ירקדו מחר עד צאת הנשמה.