בתיה גלילי מדווחת מהדרכים

---

 

ברדיו התנגנו מנגינות תכניות הבוקר.

כשהתחילו השדרנים לדבר, ואחרי ברכות בוקר חפוזות, הבנו משהו כזה: ראש הממשלה בנימין נתניהו ביטל את ההסכם עם האו"ם, שאמור היה להסדיר סוף סוף את סוגיית מבקשי המקלט והמהגרים מאפריקה. לפי ההסכם כ-16,000 בני אדם אמורים היו למצוא את מקומם דרך האו"ם, במדינה מערבית כלשהי, וכ-16,000 בני אדם נוספים אמורים היו להיקלט בישראל, כתושבים, עם זכויות.

רק יום קודם לכן, כשראש הממשלה הודיע על תכניתו להסדרת מעמד חלק מהפליטים והמהגרים ומציאת פתרון לאחרים, לא ידענו את נפשנו מרוב תדהמה. "הלחץ הציבורי הצליח!" קראתי בקול.

לא האמנתי למה שאני רואה בכותרות, ואמנם – התברר כי המחזה היה טוב מכדי להיות מציאות. כמה חבל. לרגעים ספורים הרגשתי אפילו גאווה לאומית. חג הפסח, חג החירות, ובשורת החירות שמסירה את רוע הגזירה המוחלטת נדמתה מוגשת לנו כמתנה.

השמחה הייתה מוקדמת ומוגזמת. זאת כבר מבינים כולם.

***

כששמענו את שידורי הרדיו בבוקר, עם כל פתפותי הביצים הרגילים של הפוליטיקאים, ועם פטפוטי המוח הרגילים של הפרשנים היינו בדרכנו מירושלים לנחל דוד, הנמצא בתוך שמורת הטבע "עין גדי".

ממנו התכוונו לטפס כל הדרך ב"מעלה הציץ", אל מה שמכונה "מצפה עין גדי", ולהגיע לבסוף אל נחל ערוגות, בצד השני של השמורה. ואכן כך עשינו.

מאז שרכשנו מכונית, החיים מאירים לנו פנים. אנו יכולים לנסוע לטיולים, וגם לשמוע רדיו. נהיינו בני אדם שמבינים מה קורה סביבנו. אלא שלעתים קרובות יותר ויותר אנו מוצאים את עצמנו שולחים את היד כדי לכבות את הרדיו בתנועת גועל ובחילה. כך היה כשעלה לשידור חבר הכנסת מיקי זוהר, שפלט מפיו ססמאות שכל תכליתן להגן על אדונו – ראש הממשלה. פוליטיקאים אחרים שקולותיהם מצאו עצמם בוקעים מהרדיו שלנו היו אורן חזן, מירי רגב, ואח' – שמות שעצם כתיבתם כאן מעלה בי תחושת קבס אדירה.

על אף מה ששמענו, ועל אף התדהמה על הטירוף שאוחז במדינת ישראל שעדיין מחזיקה כראש ממשלה אדם עלוב-נפש כמו בנימין נתניהו, המקיף עצמו בחבורת הזבל מהגיהנום, החלטנו שלא לדבר על פוליטיקה, והמשכנו שותקים כמעט כל הדרך אל השמורה, מרחק שעה וחצי מירושלים.

השמורה נפתחת בשעה שמונה בבוקר בדיוק. ובדיוק בשעה זאת התחלנו את מסלול ההליכה שלנו, שאורכו כשמונה שעות. הכניסה אל השמורה, הן דרך נחל ערוגות והן דרך נחל דוד מרנינה באמת בתקופה זו של השנה. מים זורמים נשמעים כמעט מיד עם הכניסה, יעלים חסרי מורא, ושפני סלע חמודים מציצים מכל מני פינות, ומעל ראשי המטיילים זרזירי ים המלח חגים וצורחים, עם גוף שחור וכנפים כתומות-צהובות-זהובות מלמטה.

הצבע הבהיר של האדמה והסלעים, ביחד עם הירוק השכיחו מאיתנו את כל הצרות של הפוליטיקה, של מבקשי המקלט, ושלנו. בתחילת הבוקר היו גם מעט אנשים (יחסית לחול המועד פסח), ואפשר היה להנות מהשקט. השקט הזה כמובן הלך ונהיה יותר דומיננטי ככל שהגבהנו מעלה – שהרי המסלול כולל עלייה קשה יחסית וירידה קשה אף יותר.

 

ככל שמגביהים יש פחות אנשים, וכמובן שהצמחיה והמים נעלמים כמעט כליל.  מדי פעם  ישנו פרח, איזה ציץ  ירוק, ואפילו סגול ואדום, אבל הצבעים השולטים הם צבעי החום, הלבן, והכחול של ים המוות שמלווה תמיד.

באחת מעצירותינו, בצל מצומצם מתחת לסלע שנראה מאיים ליפול בכל רגע, אף הצטרפה אלינו אחת מאותן ציפורים רעשניות, שראינו ושמענו לאורך כל הטיול – הטריסטרמית, או בשמה הפשוט יותר, כאמור, זרזיר ים המלח – שהרי היא שייכת למשפחת הזרזירים.

הטריסטרמית קרויה על שם הכומר ואיש המדע האנגלי הנרי בייקר טריסטרם, אף על פי שהיא לא יודעת זאת כלל, ואף לא רואים זאת עליה… הציפור התיישבה לה במרחק לא רב מאיתנו, בעודנו נוגסים בתמרים ובשקדים שהבאנו עימנו, ואחרי כמה רגעים אף הרהיבה עוז והחלה לשיר את שירה הציפורי החד והגבוה. היא רוצה את האוכל! הבנו מייד. כנראה שהיא התרגלה לכך שהיא יכולה להפיק רווח מנוכחותם של בני אדם, ולא רק זאת אלא שהיא לא רואה כל בעיה בהטרדת מנוחתם ודרישת חלקה מהם.

חברי למסע לא איפשר לי להיכנע למאווייה. ובכל זאת החליטה הציפור להישאר לידנו רגעים לא קצרים, דורשת ושרה לנו שירים, שהדהדו בכל סלעי המדבר, ובכל הואדי שמתוכו עלינו. היה זה קרוב לסיום העליה, והיינו יחסית מותשים. על אף שהיום היה יחסית מוצל מעננים שטיילו מעלינו כנוצות מלבבות, היה חם.

בכל אופן, כשהגענו למישור שאליו כמהנו כל כך להגיע – הוא הרמה המובילה אל מצפה עין גדי הנכסף, החלטנו שעלינו לחפש מקום לאכול בו את ארוחת הצהריים, שהרי השעה כבר הייתה אחרי חצות היום. לא היה צל בסביבה, ואף לא היו סלעים גדולים במרחק ראייה, וכך בסופו של דבר התיישבנו במקום חשוף לגמרי, משוועים לענן (שאמנם נטה אלינו חסד מדי פעם והטיל את צלו החביב), צופים אל עמק נחל ערוגות,  שאל תוכו נתחיל לרדם בקרוב.

 

 

*

חייבים להודות – אנו איננו יהודים כשרים, במובן זה שאיננו אוכלים כשר, לא בפסח ולא בשום זמן. וכך קרה ששלפנו את קופסת הפסטה עם רוטב הפסטו שהכנו לעצמנו, ביחד עם קופסת הירקות הנחמדת שלנו, והתחלנו בסעודה מדברית שכזאת.

זמן לא רב לאחר מכן שמענו צעדים, וראינו שמשפחה חרדית למראה מתקרבת אלינו. בראש החבורה צעד האב, שמח וטוב לב, והתקרב ישר אלינו ואל קופסת הפסטה שלנו.

"חג שמח!" הוא צהל לקראתנו. הוא היה גבר נאה, בעל חזות שחומה, עם פאות שעיטרו את פרצופו משני צדיו וזקן אפור ומסודר מאוד. הוא לבש חולצה לבנה מכופתרת, ומכנס שחור, לא בהכרח מחוייט, אבל חגיגי למראה, וכיפה לבנה גדולה ישבה על ראשו המאפיר.

"חג שמח!" צהלנו אליו חזרה, בעודנו מתבוננים זה בזה ובקופסת הפסטה ההולכת ומתרוקנת. הוא נעמד לידנו והחל מדבר איתנו על מזג האוויר החם, ובמהירה גם סיפר לנו שהגיע מירושלים.

"אבל מאיפה באתם עכשיו?" שאלנו.

"באנו עם הרכב – 100 מ' מכאן חנינו,"  הוא השיב, מצביע לכוון הנכון.

הוא סיפר שהם מתכוונים לרדת לנחל ערוגות ולעלות חזרה – "שעה לכל כיוון" הוא אמר, ברוח בטוחה. חברי הסתכל עליו בפליאה. לפי החישובים שלנו סיפור כזה אמור היה לקחת לפחות שלוש שעות. השמש קפחה, ולא נראה שלבני החבורה החגיגית היו אפילו בקבוקי מים… הנשים היו לבושות שמלות. הירידה לנחל ערוגות נראתה קשוחה יותר מהעלייה שבה התנסינו זה עתה מנחל דוד (כפי שגילינו מיד לאחר מכן – מסלול הירידה לנחל ערוגות היה אכן הרבה יותר קשה מהמסלול העולה מנחל דוד). כך או כך, אמר האב, הם צריכים לחזור אל הרכב לאכול משהו, ואז הם יתחילו בהליכה. הוא זרק מבט חשדני אל הקופסה שלנו וחזר אל הרכב, מושך אחריו את כל בני המשפחה.

יותר לא ראינו אותם, ונראה שאכן בסופו של דבר הם וויתרו על תכניותיהם לרדת בצורה לא ידידותית זו אל הנחל. והדבר היה בהחלט לטובתם. מסלול הירידה היה קשה, תלול, ומלא אבנים. השמש והעייפות לא סייעו כמובן להרגשה. אכן, נראה שאפילו הציפורים מצאו מחסה מפני חום היום, שהרי בצד זה שמענו אותן פחות.

השעה הייתה כבר אחרי שתיים כשהגענו לגובה נחל ערוגות. השרירים היו עייפים, וצלילי המים, שהיו רוויים עתה בצחוק פרוע והשתוללות של נערים בלתי-נראים עדיין, לא סיפקו הרבה נחמה. הנחל היה כמובן יפהפה, והמבט אל מרומי ההרים שגבלו משני צדי הואדי, ושמצדו האחד ירדנו אנחנו, היה מראה מלכותי מאוד.

החלטנו, מפאת העייפות ובעיקר מפאת הצפיפות הגדולה שנשמעה אלינו מבעד לסבך קני הסוף הירוקים, לוותר על המסלול העובר במים עצמם. במקום זאת, הלכנו במסלול ההליכה העילי, לכיוון היציאה מן השמורה, שעמדה במרחק של פחות משעה מאיתנו, כלומר – פחות משעה מנקודת היציאה מן המסלול שבו ירדנו (המסלול השחור).

בדרך החוצה מצאנו כובע, ואספנו עוד כמה שאריות זבל שהותירו מטיילים חסרי אכפתיות וחמלה לטבע.

המוני משפחות עברו אותנו בדרכם אל "המפל הנסתר" שבסוף מסלול נחל ערוגות, שגם עליו וויתרנו מפאת כמות האנשים. המשפחות החרדיות (שכן רובן הגדול היו חרדיות) עברו אותנו בזו אחר זו, שמונה, שישה, שבעה אנשים בכל פעם. הבנות והנשים גרובות בגרביים כהים, והבנים משתובבים להם במכנסיים קצרים, וחולצות קצרות. בדרך החוצה ראינו גברים מזוקנים חרדים, שכבר הסכימו לפשוט את החולצה, ונותרו עם טלית קטן מתדלדל על חולצת טריקו לבנה. הנשים נותרו מיוזעות עם כל הציוד עליהן – פאות/ כיסויי ראש, שלוש חולצות, גרביונים, חצאיות ארוכות וכו'. רחמיי נכמרו עליהן, זאת האמת. אבל לא היה מה לעשות, אז המשכנו ללכת, בדרכנו אל האוטו.

במקרה, גילינו כי בדיוק בין נחל ערוגות ובין נחל דוד שוכן בית הכנסת העתיק של עין גדי, והחלטנו לסטות מן הדרך אל האושר (כלומר אל האוטו) לכמה רגעי הצצה חטופים (הכניסה נכללה במחיר הכניסה לשמורה). כאן, מסתבר, אפשר לראות רצפת פסיפס שהייתה שייכת לבית הכנסת העתיק ביישוב במאות השלישית-השישית לספירה.

הגענו למקום בשעת תפילת מנחה כנראה, והמוני גברים (רובם חרדים) עמדו בסמוך לכניסה משתחווים אל אל בלתי נודע. עקפנו אותם ונכנסו לראות את האתר הפצפון שבמרכזו בית הכנסת. היה מרגש לקרוא את אותיות העברית שניבטו אלינו מן הרצפה העתיקה. היה מרגש גם לשמוע מדריך תיירים חרדי לעת-מצוא מסביר במבטא ניו-יורקי יידישאי כבד לחבריו התיירים החרדים את הכתובות העתיקות ואת הסיבה לכך שבתוך בית כנסת צוירו דמויות של בעלי חיים (דבר העובר לכאורה על איסור עשיית צלם ותמונה). הנסיון לגשר בין העולמות נראה נדון לכשלון, אבל התיירים לא התלוננו, ואחרי ההסבר הקצר הסתלקו לדרכם, דבר שהזכיר גם לנו שהמכונית כבר אינה רחוקה… יצאנו גם אנו.

**

מייד עם כניסתנו למכונית, התחלנו לפנטז על הקפה הקר שנקנה בדרך בסניף קפה-קפה ליד יריחו, שראינו בדרך לכאן.

ברדיו עדיין פטפטו בדיוק על אותו הנושא. עוד חבר כנסת נאלח, ועוד מגן לנתניהו. כולם מסבירים כיצד ראש הממשלה חסר המצפון של מדינת ישראל בחר להפר הסכם בינלאומי שהוא חתם עליו בעצמו, כמה שעות בלבד לאחר שהוא עשה זאת.

בנוסף לכל, היה פקוק בדרך חזרה לירושלים, בכביש 90 בעל הנתיב היחיד.

בסופו של דבר, סמוך לצומת אלמוג, שליד קיבוץ אלמוג (המחפש חברים חדשים) מצאנו את סניף קפה-קפה הערבי ביותר שראינו עד כה בארץ. המבנה היה כשל מסעדות ערביות רבות – עצום מימדים בפנים המסעדה, עם קישוטים מצועצעים, שולחנות שחורים וכיסאות מפוארים מעור מזוייף ונצנצים על הספות. הסלט שהזמנו היה לדידי בלתי אכיל. חברי למסע אהב את מה שקיבל. הוא היה מרוצה, אני נותרתי רעבה, וכך חזרנו לעיר הקודש בבטחה, וברדיו מכובה.

הייאוש היה כבד מכדי שאפשר יהיה לדבר עליו, ובבוקר שלאחר הטיול, כשהתעוררנו להסתה המופרעת החדשה של בנימין נתניהו ("הקרן החדשה לישראל אשמה בכל, והיא זאת שחיבלה בהסכם עם רואנדה לגירוש הפליטים" – פחות או יותר), התחילו כמו מעצמן מחשבות על הגירה ופליטות מסוג אחר לגמרי.