שלום למשוררים

היום אנשים כבר לא אומרים שלום זה לזה.

זה קורה מכל מיני סיבות. אחת מהן, בושה להודות בכך, היא הרשתות החברתיות. העובדה שכולם כביכול כבר מכירים את כולם, כבר עוקבים אחרי כולם. ויש כמובן את אלה שעוקבים אחריהם יותר. הם וודאי שלא אומרים שלום. הם לא יודעים שום דבר על אף אחד שעוקב אחריהם. זה מאוד מסתורי.

אבל עיקר העניין הוא שזה לא מנומס.

אתמול השתתפתי באירוע שירה. הגעתי לברך את המשורר, ולקרוא משיריו לפני קהל. למרבה השמחה היה קהל רב. זה מצויין וטוב. בתום הערב הרשמי, ישבתי עם מעט חברים, אחרי שהחמאתי לאחד המוזיקאים שהופיע, וסיפרתי לו שבוריס שץ באוטופיה שלו ("ירושלים הבנויה") לא היה נותן למוזיקאי לנגן בחברת המופת שלו מבלי שהקהל ייתן לו את מלוא תשומת הלב.

הייתי במצב רוח דידקטי!

אבל גם זה לא מן העניין. הדבר הענייני בכל זה הוא שכשבעל השמחה, החתן, המשורר, זה שלשמו הגעתי לקרוא שירים, ולברכו על צאת ספרו החדש, יצא מן המקום, הוא לא אמר לנו שלום כלל. אבל זה היה כבר השיא. התחלתי מן השיא, וזה רק מלמד אתכם על כישורי הסיפור שלי.

לפניו, חלפו אותי כאילו הייתי אוויר גם אנשים אחרים, שאני אפילו מכיר ואפילו פגשתי ואפילו דיברתי איתם בהנאה סבירה בהחלט בעבר. הם לא רצו להישיר מבט ולתפוס את מבטי. משוררים צעירים ממני, או אנשים שחושבים את עצמם למשוררים צעירים ממני, שגם הם הגיעו לברך את המשורר באותו הערב, ואפילו הקריאו משיריו לפני הקהל, לא טרחו, או טרחו מאוד שלא, להסתכל בעיניים.

ניסיתי לתפוס חלק מהם, לגשת. עם אחד חשבתי לרגע שהצלחתי. אמנם היו לו משקפי שמש (המקום היה חשוך למדי), אז החלטתי לנקוט בטקטיקה אחרת, ולהושיט לו יד. "מי אתה?" הוא שאל אותי בגסות שלא הייתה מביישת חייל בולגרי מהמאה ה-17. זאת – למרות שלפני כמה דקות חלקנו במה, פחות או יותר, וקראנו, פחות או יותר אחד אחרי השני שירים של המשורר שלשמו נתכנסנו. דרך אגב, אנחנו גם חברים בפייסבוק.

הו! המוזות הבוכות – מה יהיה עליכן! הטרגדיה אחזה בי, והצטנפתי לי בתוך בקבוק הבירה האומלל שלי. גורלם הנוזלי של משוררים.

ולכן, היום החלטתי לצאת בקריאה נרגשת, אם גם חפוזה – אנא היו אדיבים זה לזה, במיוחד אם אתם משוררים. משוררים, כמו בני אדם אחרים החפצים ביופי, אינם יכולים להרשות לעצמם לוותר על יסוד חשוב זה של חברה יפה, והוא הנימוס, ההדדיות. רגש החברות האמיתי, רגש הסולידריות, רגש האחווה.

היום אין אחווה. אין איגודים, כמעט ואין חברים. חברים מצטלמים ומעלים הכל מייד למרחב הציבורי, כדי שאנשים אחרים יראו מה היה שם. החברות האמיתית והאינטימית ביותר נעלמה כמעט כרעיון, ולכן אין טעם, כנראה, לומר שלום.

לדעתי, הפשוטה והבלתי נחוצה, לא כדאי לוותר כל כך מהר על רגש (רגש החברות) שהיה יסוד לסגידה של ממש במאה השמונה-עשרה במקומות מסויימים באירופה.

בכל אופן, אני אומר ועומד וקורא: קחו את עצמכם בקלות, והניחו לעצמכם את ההשפלה שבחיוך הדדי לאדם מוכר לכם, ואף שאינו מוכר לכם, גם אם אינכם בטוחים שהוא או היא יחזירו לכם חיוך.

הפוזה הורגת את הרגשות הנאצלים ביותר. וזה אמנם חבל מאוד.

על החתום: ח"מ משורר

A joy shared is a joy doubled. - Johann Wolfgang von Goethe

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s