סיפור קצר מאת רונה ברנס
∗ הופיע לראשונה בכתב העת "מאזניים", ספטמבר 2018, בעריכת מתן חרמוני
הספרנית לא יכלה להעלות בדעתה את כוונתי האמיתית כשניגשתי אליה לבקש דפי טיוטה. היא התעניינה בי ובמעשיי ובעניין האינטלקטואלי שלי בספריית פילוסופיה עד כדי כך שמיד החלה מכרכרת סביב, מתחנחנת במידה מסוימת, מציעה לי עזרה מסוגים שכמותם לא ביקשתי מעולם.
ואמנם, מפליא הדבר שהרחקתי והגעתי כל הדרך אל בניין הפילוסופיה והאתיקה שבאוניברסיטה, ששם הייתה מצויה הספרייה הזאת. לא זו בלבד שהבניין מרוחק ביותר מכל נקודה שהיא בקמפוס, אלא שכל צרות העולם דומה שאופפות אותו. הוא ניצב לבדו מבודד על הגבעה הצחיחה ביותר במרחב הנראה, בלי שמץ של צל או עץ שיסייע לבאים, למתעניינים ולסקרנים חסרי הבינה, בינתיים.
נוסף על כך, למרות מראהו החיצוני המודרני (הבניין נראה כבניין רב-קומות סטנדרטי, ואף מכוער באופן סטנדרטי, בהחלט) נראה כי הארכיטקט ביקש לחקות חיקוי מאוד לא מוצלח את תחושת המבוך שמבקרים מקבלים לעיתים בבניין אוניברסיטה עתיקה במרכז אירופה. שלושה גרמי מדרגות נבנו בבניין הזה, מפותלים ומתפתלים, שלא לצורך ובלי כל תכלית מובנת. כל אחד מן הגרמים הללו מוביל לקומה אחרת, לאגף אחר, לכל אחד יש בכלל מטרה משלו. רק אחד מהם, כמובן, מוביל אל הספרייה, וכמעט רק אליה. הרוצים להסתגר למשל באיזה תא שירותים, דחף שתוקף מדי פעם, ייאלצו לבחור בגרם מדרגות אחר.
כשדחפתי את דלת הזכוכית המובילה אל תוך חלל הספרייה, שעושה רושם כמתאימה למשרד רואי חשבון דווקא ופחות לספריית פילוסופיה, הביטה בי הספרנית בעניין רב. כששלפתי מהתיק את הספר שבשבילו הגעתי הנה, כדי להחזירו, היא העמיקה את מבטה, ודומה כי נפלה להרהורים כמוסים וארוכים. פניתי ממנה והמשכתי לשולחן שעמד רחוק מעמדת הספרנית וקרוב לכתבי העת, והתחלתי לבהות בחלל, דבר שאינו לחלוטין בלתי שגרתי, יש להודות.
זמן לא רב לאחר מכן התברר לי כי עליי לכתוב סיפור, וכי איני יכולה בשום אופן לעשות דבר מלבד כתיבת סיפור. כל דבר אחר, חשבתי לעצמי בנימה מובהקת של חשיבות עצמית, יתפורר בידיי בזמן הזה כחרס הנשבר, כחול ברוח.
לא הייתה איתי המחברת שלי. עט היה לי, למזלי. פניתי לכיוון הספרנית בכוונה לבקש ממנה דפי טיוטה. כמה טיפשי היה הדבר הזה, שהרי יש, כפי שהתברר לי שניות מעטות לאחר מכן, מגש ייעודי, מיוחד ומזומן בדיוק למטרה זו. אפילו כתוב עליו, על מגש הניירות, באותיות קידוש לבנה של ממש, במרקר שחור, טיוטה. כמה שמחה הספרנית כשפניתי אליה בבקשתי זו לקבלת דפים, ומיד נפערו עיניה כנזכרת.
"את מתעניינת בפילוסופיה יוונית?" היא שאלה אותי, מכוונת בשום שכל אל הספר שהחזרתי כמה דקות לפני כן. הנהנתי וחייכתי כיוצאת ידי חובה. היא הציעה להראות לי היכן שמורים כל הספרים בנושא, "אם זה מעניין אותך, ואם את כבר פה".
היא התבוננה בי בהתפעלות. אני מוכרחה להודות שהבנתי אותה מיד, ואפילו הסכמתי איתה, והצדקתי אותה בהחלט. ועם זאת, באמת לא היה לי כל עניין לשקוד איתה עכשיו על רזי החיפוש הקטלוגי, מה עוד שידעתי שאני שולטת ברזים אלה בדיוק במידה הדרושה לי, ומה עוד שספרים היו הדבר המרוחק ביותר מראשי בעת ההיא, דבר שקשה למדי להסביר לספרנית להוטה, היושבת כל היום בספרייה נטושה וצחיחה מאדם.
היא התיישבה לאיטה ליד המחשב, מעלה גבותיה, חושפת את עיניה שהודגשו בעיפרון שחור, עיניים כחולות מימיות, שוודאי הצטיינו ברגישות למזג האוויר הקיצוני המקיף את הבניין לפילוסופיה.
ההסבר הקטלוגי נמשך כעשר דקות. הייתי תלמידה מצטיינת, ובסופו של השיעור פניתי עם הדפים החדשים שלקחתי מתוך המגש אל פינתי הנסתרת. הספרנית חזרה בינתיים לפינתה. בלתי הגון הוא הדבר, חשבתי לי לרגע, כך לשטות בספרנית התמימה. כך לגרום לה לדמיין דמיונות שווא על תלמידים מתעניינים, הנכונים להקריב שעות בחיפושים אחר נושאים מסוננים כהלכה בכלים מתקדמים של קטלוגים ומאגרי מידע מעולים שבמעולים, שלאוניברסיטה הצייקנית יש גישה חלקית לכולם (מפאת דמי המנוי הגבוהים שנגבים ממנה, ומפאת ההנחה שתלמידיה המעטים בנושאים אלה אינם שווים את ההשקעה הכלכלית היתרה, שלעולם לא תוכל להצדיק את עצמה).
וכל זה בעוד שלמעשה עומדת לפניה מתחזה גמורה, שקרנית, אופורטוניסטית, עצלנית במידה ידועה, ובעלת רוח כפייתית (אבל בזה לא נרחיב הפעם את הדיבור). בקיצור, מעין עכבר שמעדיף להסתתר מאחורי דיאלוגים מומצאים בתוך מסדרונות האוניברסיטה, מאשר, למשל, לצאת ולהפגין ברחובות הרותחים.
אני מוכרחה להודות שאהבתי את דימוי התלמידה היחידה, שהיא היחידה שמעיזה, ושנכנסת למצוא את דרכה אל הספרייה, מאז תחילת השנה. ועכשיו כבר סוף השנה. כנגד כל הסיכויים היא, כלומר אני, מצאה את הבניין.
כל זה, ומה מתברר בסוף? בסוף מתברר שזוהי בקושי תלמידה, אלא מעין סופרת, סופרת צעירה, אפילו לא מצליחה, מושכת בעט, מושכת בניירות, גלילי ניירות שהיא מותירה מאחוריה, אפילו בלי סיכויים להצליח, אפילו כושלת, אפילו בלתי אמינה שמספרת בעיקר על עצמה. חבל.
"את מתעניינת בפילוסוף מסוים?" היא שאלה אותי, בעקשנות ראויה להערצה, קוטעת את סדר מחשבותיי, נכנסת אל תוך פינתי השקטה באחת, ובלא להסס אפילו לרגע. "את מכירה את אינדקס הפילוסופים אולי?" התעקשה לדעת, בלא לחכות לתשובה על השאלה הראשונה.
השבתי בשלילה. יש לציין שלא רציתי להשיב בשלילה, אבל לא הייתה לי ברירה. הספרנית שאלה על עוד כמה מאגרים שהייתי אמורה להכיר, כפי שנתבהר מן השיחה. עיינתי בדברים מתוך נימוס, מדפדפת במאגרים החדשים, המסובכים, שנפרשו בפניי, מרצינה פנים אל מול ספרים שמוגשים לי זה אחר זה מידיה האמונות, המשתוקקות להיות כלי להעברת הידע. הו, הידע הנכסף! כמה ממנו יש באנתולוגיה זו על תולדות האתאיזם למשל, או ב"ספר הקלסי הזה", שאני חייבת להכיר, של כתבי הנאורות האירופית בעריכת המלומד הידוע היושב לו עדיין בייל. כן, כן, את כל אלה אהבתי באמת, אבל עתה, רק עתה, במיוחד עתה, רציתי להתרחק דווקא מכל הספרים, מכל ההמולה הזאת של המידע הנפלא, של הרעיונות החשובים, של ההיסטוריה הרועמת, הדורשת שנדע אותה, שנדע את כולה, כלומר את כל חלקיה החשובים, את הרעיונות הגדולים, את האנשים! ההוגים. כל אלה מרגשים אותי באמת, אפילו עתה כשסוף סוף נכנעתי לגחמתי היחידה, האמיתית, והתיישבתי לכתוב את כל זאת.
התחלתי לסגת מן הספרנית ומידיה המושטות אליי, ובזהירות חשאית גיששתי ברגליי בצעדים הפוכים את דרכי אל פינתי האילמת, נטולת הספרים, השקטה.
אלא שגם הפעם, לאחר כדקה בלבד, הספרנית שוב חזרה!
"הבאתי לך עוד כמה ספרים", היא אמרה, מחזיקה בידיה ארבעה-חמישה ספרים נוספים, נפלאים, גדולים וקטנים, בצבעים שונים, כתובים בידי מחברים אדירים, שקשורים באופן ישיר, עקיף, או מהופך לנושא הספר שהחזרתי. היא הניחה את הספרים על שולחני היגע והלכה סוף-סוף. דפיי הלבנים המוכתמים בעטי הכחול, חסר יכולת ההתחרות בספרים המרובים שנערמו עתה לידו במהירות מפתיעה, לעגו לי. בלית ברירה, ומתוך תבוסתנות רגילה, שבתי אל הבהייה, ומבטי נפל על כתבי העת, שכן, כאמור, אלה הקיפו את מקום ישיבתי הנסתר. הכול דובר שם על יהודים. יהודים, יהודים ועוד יהודים. כיצד נבנה חברה טובה יותר, כיצד ראו זאת הרבנים, כיצד רואים זאת הרבנים, כיצד רואה זאת המשפחה, כיצד רואים זאת היהודים, ויש גם יהודיות, וכו' וכו' וכו'. מחוץ לחלון האטום והעכור, שדומה כי לא סבל את חרפת הניקוי זה יותר מעשור, קפחה השמש כפי שלא קפחה מעולם. חום שמשרה עצלות נוראה השתלט על מוחי. צודקים המחקרים, אמרתי לעצמי, החום ממית את תאי המוח, ואין טעם להיאבק בזה. אפילו המזגן סופו שיקרוס אם המצב יימשך כך. אספתי את הדפים לאט, ולא בלי תחושה של סיפוק עצמי, בלתי מוצדק ובלתי מבורר, ופניתי אל דלת הזכוכית הקרתנית, והודיתי בכל לב לספרנית בעלת העיניים הרגישות. בליבי איחלתי לה שלא תיקלע בטעות לסופת החול, שנראה כאילו מתרגשת על הבניין אכול השרב הזה. גרם המדרגות היחיד חייך אליי במבואתו החשוכה וקרא לי אל תוכו. עיניי התחננו להישאר עוד קצת בחשכה, אלא שנאלצו פתאום, ובאחת, להיקרע אל תוך הלבן האכזר, שלא ייתן מנוחה עד חצי שעה אחר שקיעה.
מתוך אוסף הספרייה הבריטית, רכוש הציבור
אשפתון להמון 