על פרשת אבו שחאדה (נגד הקמפיין של נתניהו/בן-גביר)

רונה ברנס

איתמר בן-גביר זיהה את הבמה (ועדת הבחירות), כתב את התסריט, והזמין קהל. בן גביר הגיש בקשה לפסילת מועמדותו של אבו שחאדה, יצר אווירת לחץ על מפלגות אחרות להצטרף לבקשתו, וקטף את הפירות. הפרי הוא לא פסילתו של אבו שחאדה (החלטה שעוד מחכה לאשרור או ביטול של בית המשפט העליון), הפרי הוא הפיצול והבלבול שהוא ושותפיו זרעו ביד כה מיומנת בקרב המחנה הליברלי הציוני, אבל גם בקרב המחנה האזרחי הרחב יותר – המתהווה והשברירי – המחנה המבקש שינוי, יהודים וערבים, ציונים ולא ציונים. זוהי הצלחתו הגדולה של בן גביר מארועי הימים האחרונים.

הצטרפות "הדמוקרטים" וכל מפלגות "גוש השינוי" לבקשת בן-גביר היא תעודת עניות לכל המחנה. כל שעשו הוא לתרום את חלקם לקרקס דעת הקהל שאותו מנהל בן גביר ביד רמה, על חשבונם. מן הראוי היה לא לשתף פעולה עם קרקס זה.

בדמוקרטיה יש חשיבות גדולה לנראות. האזרח הישראלי המתבונן במעשי הפוליטיקאים בימים האחרונים רואה את המהלך הבא: איתמר בן גביר, שר שבעבר קרא לגירוש הערבים מארצם (וכן זוהי גם ארצנו היהודים – אפשר גם וגם), שר שמתהדר ביחס משפיל ומעודד התעללות באסירים ועצירים, שר שבז לשלטון החוק ולזכויות אזרח, ולערכים ליברליים מערביים דמוקרטים שבנו את העולם החופשי – השר הזה פותח בקמפיין נגד פוליטיקאי ערבי בכיר, סמי אבו שחאדה, ולא זאת בלבד – אלא שהוא מצליח לגייס את כל הכוחות הפוליטיים בחברה היהודית הדומיננטית, כולל מתנגדיו המובהקים.

בשורה התחתונה, נציגי הציבור הישראלי הרחב אשר סולד ואף נגעל מעמדותיו הפוליטיות של בן גביר, ומזהה בצדק את בן-גביר כאדם  מסוכן ואלים, התייצבו לצד איתמר בן גביר.

כיצד הדבר הזה קורה? בזכות כשרונו הפוליטי וערמומיותו של בן גביר שהובילו אותו לנקודה האפקטיבית ביותר בפוליטיקה הישראלית: ניצול פחדיו העמוקים והמדממים ביותר של הציבור הישראלי המיינסטרימי והפעלתם נגד אותו ציבור עצמו.

הציבור הישראלי רוצה להיות מערבי, הוא רוצה להיות ליברלי, הוא רואה עצמו חלק מ"העולם החופשי". אבל בשכונה כמו זו שלנו, לנכונות הזו להיות ליברל, יש מחירים קשים. אנחנו הישראלים, איננו מחונכים להתמודד עם האתגר הקשה של להיות ליברל במצבי קיצון וייאוש עמוקים של מלחמה ושל הישרדות. אנחנו איננו מלמדים את עצמנו ואת ילדינו כיצד להתמודד עם הדיסוננס שיש בין רצונך לשמור על החופש לבין המשמעות של חופש זה. אחת המשמעויות היא לשמוע דברים קשים ואולי אכזריים, ואולי אפילו בלתי-נסבלים על עצמך, על עמך, על ההיסטוריה שלך. אולי אפילו לשמוע שקרים, אולי אפילו לשמוע דברים מסוכנים ומסיתים (כל מקרה צריך להיבחן לגופו).

אין פירוש הדבר שהחברה הישראלית צריכה לסבול קריאה לאלימות, או חלילה קריאה למדינות אויב לפעול כפי שפעלה הנהגת עזה ב-7 באוקטבר – כפי שיכול היה בקלות להשתמע ממאמרו והתבטאויותיו של סמי אבו שחאדה מן ה-8 באוקטובר הן בשל ההקשר, הן בשל התזמון.  החברה הישראלית צריכה להוקיע את אבו שחאדה על התנהלותו. אבל היא גם צריכה להוקיע את עמדותיו של איתמר בן גביר, אשר מתכנן לישראל עתיד של עליונות יהודית, של מניעת זכויות בסיס, של צמצום החופש, ובעיקר בעיקר – של צמצום ורמיסת כבוד האדם וחירותו בעולם הזה.

אחד ההבדלים הברורים בין בן-גביר לאבו שחאדה הוא הבעת הצער על המעשים. אבו שחאדה הביע צער והתנצל על מעשיו, והצהיר בפירוש שדרכו מתנגדת לאלימות וטרור ושהוא טעה בכתיבת המאמר. בן-גביר לעומת זאת, נותר תלמידו הגאה של כהנא, ממשיך לתמוך בתפיסות עולמו האנטי-דמוקרטיות והאלימות (ולכן עומדות בניגוד לישראל הדמוקרטית), ומעודד כאוס אלים דרך טרור מתנחלים שבחסות המדינה (אשר הוא חבר בכיר בהנהגתה) המשתולל בחודשים האחרונים בגדה המערבית.

מי מבין השניים מסוכן יותר לדמוקרטיה הישראלית? מי מבין השניים פועל ביתר שאת לחורבנה?

החלטתה של מפלגת הדמוקרטים לתמוך במהלך שיזם איתמר בן גביר לפסילת סמי אבו שחאדה היא החלטה שגויה, ואולי יש עוד זמן לתקן.

היה עליהם לצאת בהצהרה ברורה נגד דבריו חסרי ההצדקה של אבו שחאדה שנכתבו ובוטאו גם בעל פה מייד לאחר הטבח ב-7 באוקטובר, ובעוד בישראל עוד סופרים את הגופות, ובעוד איננו יודעים אפילו את מספרם של החטופים ומי עוד יצטרף למתקפה. בזאת אין ספק. אבל אסור להם לשתף פעולה עם דרכיו הדמגוגיות של בן גביר, אשר הצליח לסחוט את המירב ממצבם הנפשי הרעוע של ישראלים כה רבים, אשר עדיין נמצאים במצב של אסון מתגלגל, ועדיין מרגישים שהם צריכים להיאבק על עצם קיומם בכל כך הרבה חזיתות.

לדעתי, אבו שחאדה אינו ראוי לאמון הציבור הישראלי- גם לא הערבי הישראלי. מדוע? מפני שברגעיהם הקשים ביותר של חבריו למדינה, אחרי מתקפת חמאס –  הוא בחר שלא לעמוד לצד חבריו האזרחים הישראלים המדממים בכאב, אימה ופחד ולא הפגין סולידריות בסיסית המצופה מאדם במעמדו (פוליטיקאי ישראלי).

בדיוק כפי שיאיר גולן כתב, בחירה זו אכן מעידה עליו שאין הוא מבין את פירושה ואת דרכיה של שותפות ערבית-יהודית, שהיא דבר מורכב מאין כמותו בארצנו. לכן הוא אינו ראוי, לא לעמדת הנהגה ולא לאמון הציבור.  

התוצאה הנוכחית שלפיה מפלגת הדמוקרטים בחרה לפעול לפי האינטרסים המובהקים של הכוחות האלימים והמסוכנים ביותר בחברה הישראלית היום (בן גביר, נתניהו ושות')  – אינה מקובלת והיא איננה הדרך הנכונה. זוהי אינה הדרך לשותפות יהודית ערבית, שלהן מטיף יאיר גולן. וכן, שותפות יהודית-ערבית, כפי שהסביר יפה לא פעם ח"כ יואב סגלוביץ' האמיץ, היא קשה ומכאיבה. הדרך למצוא את הדרך לקיים אותה אינה ליזום דרכים להשתיק בכוח את אלה שאיננו רוצים לשמוע, אלא לחזק את הקולות הליברלים והדמוקרטים שמייצגים אפשרות לעתיד משותף על בסיס שוויון אזרחי, בתוך מדינת ישראל הדמוקרטית – מדינת הלאום של העם היהודי שהיא גם ביתם הלאומי של הפלסטינים החיים בה. אין דרך אחרת.

עוד לא מאוחר. אפשר להודות על טעות, אפשר לשנות את הכיוון

****************************************************.

להלן צילום מסך מתוך תצהיר שהגיש סמי אבו שחאדה לועדת הבחירות, ספטמבר 2026

דרך עמותת עדאלה
https://www.adalah.org/uploads/uploads/6171120cd2c4f7a4d82bbbe7b50fb263.pdf

כתיבת תגובה