רונה ברנס

גירסה מקוצרת של מאמר זה פורסמה גם בהארץ

בימים האחרונים מצאתי עצמי נזכרת שוב ושוב דווקא בשיר "באב אל ואד". נזכרתי בסבתי ובסבי שלחמו על הארץ. סבתי, שלי טלבי, שהייתה חברת הפלמ"ח, השתתפה בשיירות לירושלים. חשבתי הרבה על הפחד ועל האומץ של הצעירים הללו. תהיתי על קנקנם. תהיתי על קנקני. חשבתי על סבי, בנו הייפרמן, שלחם בשורות ההגנה בלטרון, והיה קרוב מאוד לאבד את חייו בקרב. זוהי מורשת של אומץ בשדה הקרב, של תעוזה, של התמסרות לדרך.

יש עוד רעיונות גדולים וחשובים שמלווים אותנו ושצריכים להתוות את דרכנו בדמוקרטיה הישראלית, אבל ההשראה של דור הסבים וסבתות, מקימי מדינת ישראל ולוחמיה הראשונים, היא עדיין חלק מזה. הרעיונות הללו הם עדיין חלק ממה שהסופר והמשורר האמריקאי רוברט פן וורן (Penn Warren) כינה "ההיסטוריה המורגשת" שלנו (felt history). אני יודעת שיש אנשים שחושבים שאם אתה מתרגש או מתרגשת בשמעך את "באב אל ואד" זה הופך אותך ללאומן/נית, הנופל/ת בפח הקיטש הנלוז, אימפריאליסט/ית חסר/ת מודעות עצמית. יש אנשים שמסרבים להכיר במורכבותה של ההיסטוריה. אבל האמת היא שאין אומץ כמו אומץ בשדה הקרב, אל מול המוות. יש מקרי אומץ רבים אחרים, אבל זהו מקרה מיוחד של אומץ. הנכונות ללחום, למרות הפחד. רבים בשמאל הישראלי, כמו גם בשמאל הבינלאומי, נרתעים מכך, אבל חברה שאינה מכירה באומץ ליבם של חייליה אין לה עתיד, וגם היא אינה ישרה עם עצמה.

זה לא אומר שצריך לקדש את המלחמה, או לקדש את המוות (כפי שמדינות לאום נוטות לעשות). להיפך. עדיין, ובמקביל, צריך להיאבק ככל יכולתנו ותמיד כדי למנוע את המלחמה, ובוודאי את המשך המלחמה. בוודאי את המשך המלחמה שבתוכה אנו מצויים, שלמרבה האימה, נראה שנמשכת בצורתה הנוכחית בעיקר בשל מניעים פוליטיים זרים. אנחנו – כחברה, כישראלים וכישראלים יהודים – לא נאבקים מספיק כדי להפסיק את המלחמה, לא נאבקים כדי למנוע את המלחמה הבאה, לא נאבקים מספיק כדי לדרוש את שובם של החטופים שלנו, השבויים בעזה. אין ספק בכך. אבל בתוך חיפושי הדרך של השמאל הישראלי והשמאל-מרכז הישראלי אסור לנו לאבד את הכוח הפוליטי החזק שגילינו בימי המחאה שקדמו למלחמה. השמאל הישראלי לא יכול להרשות לעצמו לאבד שוב את הלאומיות.

*

ואכן, הרתיעה האינסטינקטיבית כמעט, והמובנת, של רבים בשמאל מהמיליטריזם הישראלי, השזור בחברה היהודית הישראלית למן יומה הראשון, קשורה גם לאחת מן הבעיות הדומיננטיות בחברה הישראלית בעשרים השנים האחרונות. וזוהי הפניית העורף ללאומיות על ידי מי שמכונה שמאל ומרכז-שמאל (כאן אני מתכוונת לאנשים שמחזיקים בתפיסות עולם הומניסטיות ביסודן ובנכונות, ברמות שונות, לוויתורים למען השלום, ומאמינים כי השלום עם הערבים והערבים הפלסטינים הוא הכרחי להמשך קיומה של מדינת ישראל).

חלק מהפניית עורף זו היא תחושת ניכור אינסטינקטיבי מהנפת הדגל, מפטריוטיזם על צורותיו השונות, וגם, בהדרגה, ממוסדות המדינה ומהשתתפות פעילה בפרויקט הלאומי ואף המדינתי. כל אלה מובנים לאור מה שנתפס אצל רבים כהסתאבות מוסדות המדינה, ולאור התרחקות המדינה, על מוסדותיה, מהמסורת ההומניסטית, שהיסטורית ומהותית הייתה חלק משמעותי וקריטי מהתנועה הלאומית שהובילה להקמת מדינת ישראל. תחת מסורת הומניסטית זו הועדפה יותר ויותר המסורת הדתית-משיחית, תהליך שהגיע לשיאו עם הרכב הממשלה הנוכחית.

אחת התופעות המשמעותיות ביותר שקרו במהלך המחאה נגד ההפיכה המשטרית לאורך שנת 2023 , עד ה-7 באוקטובר, היה השיוך מחדש של דגל ישראל למחנה השמאל והמרכז. הוצאתו של הדגל מהמונופול הימני, הלאומני, האלים והמשיחי, והחזרתו אל הלאומיות הפטריוטית, האזרחית, שלמעשה, גם אם לא הצליחה להתנסח במילים ברורות, נותרה רצויה כל כך למרבית אזרחי ישראל הרואים עצמם בשמאל ובמרכז הפוליטי. אנשים רבים הרגישו הקלה להיות מסוגלים להזדהות מחדש עם אותו רגש פטריוטי, לאומי, המשמעותי כל כך לסולידריות החברתית במדינה המודרנית המתפקדת. רבים אף ראו בדגל סיבה לצאת לרחובות. ראו בכך מעין כיבוש מחדש של המרחב הציבורי, של מרחב הפעולה הציבורי. הכרזה על תפיסותיהם הפוליטיות והאנושיות כעדיין לגיטימיות במרחב הפוליטי הישראלי. ועם זאת, עצם ההיאחזות המשמעותית בדגל כסמל המחאה אין משמעותה שהמחאה הייתה מחאה של יהודים למען יהודים, כפי שחבריי בשמאל האינטלקטואלי אוהבים מאוד לטעון. לא. זה אומר שזו הייתה מחאה שניסתה להיות מחאה לאומית דמוקרטית במדינת הלאום של העם היהודי. אך טבעי הוא שהלאומיות, עבור רבים, נותרה המכנה הפוליטי המשותף החזק ביותר בקהילה שמרכיבה את מדינת הלאום.

ואכן, זה לא מושלם,  וכן, ישנן שאלות רבות שעולות נוכח רגש לאומי חזק זה: כיצד לשתף בו את אזרחי המדינה הערבים? כיצד להתמודד עם הכיבוש בגדה ועם המצב בעזה? כיצד להתמודד עם דרישותיהם הלאומיות של הפלסטינים בכלל? ועם הזרמים הקיצוניים בצד הפלסטיני? כיצד להתמודד עם חוליי הבדלנות הלאומית היהודית נוכח העובדה שהיהודים צריכים בהכרח לחלוק את אדמת ארץ ישראל עם שכניהם, שותפיהם בכוח ובפועל, הערביים, והאזרחים הערביים והפלסטינים במדינת ישראל? שאלות קשות. אבל הדרך להתמודד איתן אינה נסיון שווא לזנוח את הרעיון הפוליטי החזק ביותר שעדיין מניע רבבות אזרחים לפעולה.

*

אנשים בשמאל האינטלקטואלי, אוהבים לקרוא לאנשים כמוני שמאל"ץ – שמאל ציוני. כשראיתי כינוי גנאי זה לראשונה, לפני שנים רבות בהערה לאיזה מאמר שכתבתי, התפוצצתי מצחוק. אין ספק שיש בזה משהו, בכינוי הזה, אבל מה לעשות שאני בשלי. אין קיום, אין דרך להמשיך להתקיים בלי השמאלץ הזה: להכיר בלאומיות כמכנה פוליטי משמעותי וחשוב, לתת לו מקום, ולאפשר לו להתוות את הדרך הפוליטית והחברתית. ועם זאת לדאוג לכך שלאומיות כדרך פוליטית וחברתית תחבור לערכים הומניסטיים וליברליים אמיתיים, של אהבת האדם באשר הוא אדם, אהבת החיים, שנאת קידוש המוות, שנאת המלחמה לשם המלחמה וכמובן רדיפת הצדק הישר והטוב, בנסיון לדחות ולבער כל זכר לשחיתות שלטונית ומוסרית. חלק מזה היא גם מציאת פתרון יצירתי לבעיה הלאומית שיש בארץ ישראל בין שני העמים הרוצים לחיות בה כשני לאומים, עם ישראל והעם הפלסטיני. חלק מן העם הפלסטיני חי כבר כאזרחי מדינת ישראל, וגם לכך יש לתת מקום וגם על כך יש לתת את הדעת.

כל זה אומר שייתכן והלאומיות הישראלית תצטרך להשתנות, להתרחב, להיות מורכבת אפילו יותר ממה שהייתה עד כה. אבל המחנה הליברלי אינו יכול להרשות לעצמו לדבר בשפה אחרת. השפה הלאומית, החתירה לסולידריות הפוליטית אשר הלאומיות היא הכלי הברור ביותר שלה בעידן הנוכחי, חייבת להיות גם שפתו של השמאל הישראלי, לפחות לעת עתה. בהמשך, ואם נתמיד בדרך ההומניסטית לאורך שנים רבות, אולי יוכלו הדברים, המחשבות והלבבות להבשיל ולקבל אל תוכן גם צורות פוליטיות חדשות ושונות. פוסט-לאומיות. מי יודע. אבל לעת עתה, המחנה הליברלי, ובכלל זאת השמאל הישראלי, חייב לחזור לשפה הלאומית, חייב להראות נאמנות רעיונית לסולידריות הלאומית הישראלית, שעדיין מהווה את המכנה הפוליטי הרחב ביותר בחברה הישראלית.

רונה ברנס

מאמר זה פורסם גם באתר העוקץ

1.

"איטבח אל יהוד" – רוב תושבי מדינת ישראל היהודים אינם יודעים ערבית. אולם כולם מכירים את קריאת הקרב הזו, הנפוצה מאוד בהפגנות זעם ברחובות בחלקים ערביים שונים, בגדה המערבית, בעזה, בארצות ערב. אלה הן מילים מקפיאות דם עבור דוברי העברית היהודים. המילה העברית "טבח" כה בולטת בה וכה נוקבת בה, כה מאיימת, כה אלימה.

אני זוכרת את עצמי כילדה שומעת ונחרדת, מבועתת עד אימה בשומעי אותה בערוצי החדשות. כך יעשו לנו כל הערבים, לו רק תינתן להם ההזדמנות. על אמירה זו, על הבטחה מאיימת זו, פחות או יותר, גדלתי. אבל האמת היא שבכל השנים, גם שנות הפיגועים, לא נראה שהתממשה האמירה המחרידה הזו באמת. היו מעשי טבח בארץ ישראל ההיסטורית. היו מאורעות 1921, שבהם, כידוע, נרצחו הסופר יוסף חיים ברנר וחבריו  — אחת מן הגופות הושחתה כליל והועלמה על ידי הערבים, היו מעשי טבח ידועים ומזעזעים בפוגרום הידוע בחברון, בשנת 1929, והיו עוד סיפורים מאז של מוות נורא, ואף תוך כדי התעללות והשחתת גופות. הסיפורים על השחתת הגופות, אשר היו מוכרים וידועים, תרמו לאימת המוות המיוחדת מידי הערבים.

על הסיפורים האלה רבים מאיתנו, הישראלים היהודים, גדלנו והתחנכנו. ובכל זאת, נדמה היה לנו כי כל הנוראות הללו, אולי למעט הטבח בחברון, עדיין לא מימשו את הפחדים העמוקים שנטמעו בנו לשמע המילים "איטבח אל יהוד". משהו נורא, קולוסאלי, חורבני. הייתה אינתיפדה, היו פיגועים, היה טרור. אבל הם לא באו לטבוח בנו. האיום לא מומש. עד ה-7 באוקטובר. שאז מומש האיום,  וכל הנורא שאפשר לדמיין, ושאנשים נורמליים לא רוצים לדמיין, גם לא בסיוטיהם, כל אלה התממשו. הייתה זו הצגת תכלית שחורה, רעה, טהורה של איטבח אל יהוד. שחיטת היהודים, שחיטת הילדים, אונס נשים ונערות וכן ההנאה משחיטתם ומן ההתעללות. כל החששות התממשו. כולן.

ביום ה-7 באוקטובר היה חוסר סדר ובלאגן. כידוע, לא רק לוחמי חמאס נכנסו לשטחי ישראל. לא רק אנשים שעברו אימונים צבאיים במטרה לשמש כוח צבאי הרסני, אלא גם  מזדנבים למיניהם. אזרחים, גברים בגילאים שונים, גם נשים, שאיבדו כל אחיזה במושכות המוסר ונפלו למחשכי הקיום. הם אנסו, בזזו, הרגו, התעללו. נפשם האנושית לא סייעה להם ולקרבנותיהם. ממש כמו בסיפורים ששמענו על השחיטות הגדולות של היהודים באירופה, שבוצעו גם הן בחלקן הגדול על ידי המון מוסת, משולהב, עני וקנאי ביהודים. בדרך כלל, לא על ידי לוחמים מאומנים.  

2.

"יום יבוא וזה הפלח הערבי המדוכדך, האובד בעניו, ימצא דעת, יפקח עיניו, ויראה לפניו מושבות עבריות פורחות ואנשים בהן מעט. הוא יראה וידע כי ידיו שלו, כי זיעת אפו שלו עשו את כל השפע הזה, והוא ימצא פתחון פה להשמיע גלוי, ולעין כל, את תביעותיו על השפע הזה…"[1]

את הדברים האלה כתב בשנת 1904 מנחם אוסישקין בחיבורו הידוע "הפרוגרמה שלנו", שבה ניסה להציע פרדיגמה חדשה להתנהלות היישוב היהודי בארץ, תוך קידום הרעיון של "עבודה עברית" ו"כיבוש העבודה" – בניגוד למצב הקיים דאז שבו רוב עבודת הכפיים ביישובים החקלאיים היהודים נעשתה על ידי ערבים.  עזתים עניים רבים קינאו ושנאו את היהודים, שכניהם. אכן, לא הם אלה שבנו את הקיבוצים, אבל אין ספק שרבים השתתפו לאורך השנים בעבודות בנייה ותשתיות שונות בישראל, בהיותם כוח עבודה זול. בתום עבודתם חזרו למשפחותיהם בעזה הענייה עם שטרות הכסף שקיבלו מהיהודים. לא, הם לא ראו ביהודים שותפים, וכפי שלמדנו בלי ספק לאחרונה, חלקם לא ראה בהם בני אדם כמותם. כפי הנראה מן הידוע לנו, חלקם אף העביר מודיעין וידיעות לרוצחים המוטרפים שהגיחו ב-7 באוקטובר מעבר לגדר.

בדומה ליהודים בגלות, שנשחטו על ידי אירופאים שכנים, יהודי ישראל שמעבר לגדר היו שונים כל כך, עשירים כל כך לעומתם, חיים בעולם אחר. הם לא היו שותפיהם. היהודים שחיו בקיבוציהם הירוקים, המרווחים והנעימים, היו לעומתם מלכים ובני מלכים. והנה יום אחד, נפרצה החומה המגנה על הארמון, וכל ההבטחה של העושר היהודי, והנקמה על רגשי התסכול וחוסר השוויון הנורא הייתה במרחק נגיעה. ההמון הושיט ידו, ופגע.

3.

ישראלים רבים חשים ואומרים עתה כי ב-7 באוקטובר נשבר משהו עמוק ביכולת היהודית לבטוח בערבי, לבטוח באדם שבו. אבל זאת רק משום שזכרוננו קצר, ואיננו זוכרים לפרטי פרטים את הזוועות שחוללו לנו האוקראינים, הבלארוסים, האסטונים (ועוד ועוד). סיפורים קצרים ושירים רבים נכתבו על הפוגרמים, המתארים את האלימות המופקרת שבה נהגו ביהודים ביבשת הקרה שמצפון מערב. האם הסאדיזם של עניי אוקראינה מבעית פחות מזה הערבי? לא. הוא לא. אבל האלימות והזוועה, ככל שקשה לנו להאמין, נוטות להישכח מאיתנו. מימדי הזוועה נוטים להישכח מאיתנו. איננו יכולים לזכור את הזוועה שהתרחשה בשואה, משום שאם נישא את הזוועה הזאת בחיותה באמת, לא נוכל לתפקד נוכח העולם.

לו נישא את הזוועה באופן חי, לא נאמין באנשים המתהלכים בינינו ברחובות הראשיים, קונים קפה, קונים בגדים לחורף הקרוב, גרביים לילדים. כולם יכולים היו, בנסיבות חיים אחרות, לפרוץ אלינו הביתה, אל ביתנו השברירי שבנינו או השגנו, ולחרב. חיינו הם הפקר. היו תמיד. ודבר לא השתנה. זוהי הבנה קשה ונוראה ואיתה חייבים לחיות.

הברבריות המזעזעת שלה היינו עדים בלא יכולת להושיע ב-7 באוקטובר הנורא לא תניח לנו עוד זמן רב, אבל אז היא תרחק מאיתנו, אפילו בלי שנרגיש בכך, וההיסטוריה האנושית תספוג את המראות הללו אל תוכה. עד שהיא תתעמעם בזכרון האנושי, ההיסטורי. עד כמה שקשה לנו להאמין בכך עכשיו. כך יהיה, וזה יקרה מהר משאנו מדמיינים, כי החיים חזקים מהמתים.

4.

בהיותי בימים אלה מחוץ לישראל, וחשופה לאנשים רבים אשר מצדדים בצד הפלסטיני, אני מתחילה להבין כי הדרך היחידה שלנו להמשיך הלאה עוברת דווקא דרך ההכרזה האמיתית: לא נסלח, ולא נשכח, כעניין של מדיניות, כעניין של כבוד למתים שלנו, לעצמנו, ועם זאת, בתוך הסלידה הנוראה, האיבה והשנאה – נהיה חייבים לכרות הסכם שלום. לא עם הרוצחים, אבל כן עם בני עמם. הידיים תרעדנה, והלב לא יאמין, ואין ספק שכל צד לא יבטח בצד השני, ואף ישנא מאוד, אבל לא תהיה לנו ברירה.

וכן, למרבה הצער, שלום אינו אומר סוף לאלימות. שלום הוא תהליך לקיום הדדי מתוך מטרה מוצהרת לחיות בכבוד הדדי, ומתוך הכרה באנושיותה, לאומיותה, כבודה – וזה חשוב, כבודה – של הקבוצה השנייה. הדרך היחידה לעשות זאת היא תוך נקיטה בפוליטיקה אנושית, צנועה, הסכמי שיתוף פעולה קטנים, הפסקת אש, פירוז חלקים מוסכמים מנשק לתקופת מבחן, והתחייבויות הדדיות שיצביעו על נכונות שני הצדדים לעשות מאמץ להבטחת שלומו של הצד האחר.

הבטחת השלום תהיה חייבת גם להיעשות בתוך כל קבוצה פנימה, והנהגת כל קבוצה תהיה אחראית על ריסונם של הכוחות האלימים והרדיקליים המצויים בה. האלימות המזעזעת, משולחת כל רסן אנושי, שהערבים הפלסטינים הפגינו בסבב הלחימה הנוכחי מכריחה אותם לתת בטוחות משמעותיות להתמודדות הנהגת הפלסטינים עם הכוחות האפלים שבתוכה. גם היהודים יצטרכו להבין כי חלקים משמעותיים מתוכה ובתוך תפיסת עולמה של מדינת ישראל ומדיניותה הרשמית, מונעים היתכנות לחיים שקטים עם השותפים הפלסטינים לחלקת האדמה הקטנה בין ישראל לשטחים הפלסטינים.

זהו הזמן להחלפת הנהגות מאסיבית, שינויי מחשבה יסודיים ופעילות נחושה להבטחת החיים בשלום של כל יושבי הארץ. זהו הזמן להתנגד לרדיקליזם דתי, משיחי, אימפריאלי, יהודי או ערבי. האינטרס היהודי-ישראלי והאינטרס הערבי-פלסטיני אינם לגמרי סותרים, והאינטרס המשותף החשוב ביותר – קרי, לא עוד מלחמות עקובות מדם, ולא עוד מעשי זוועות שמערערים את אנושיותינו – הוא חזק יותר מהניגודים הרבים בין הקבוצות. זה הזמן לפעול לפתרונות פוליטיים מיידיים להבטחת השלום באזור. אנו חייבים זאת לכל המתים, המעונים וההרוגים שבצד שלנו, הישראלי, ולכל החפים מפשע שמותם הנורא נגרם מן הלחימה בצד השני, הפלסטיני. מי ייתן והאנשים הרעים והסדיסטים, אשר ביצעו את זוועות אוקטובר ואשר ויתרו על אנושיותם, יועמדו לדין ויעמדו לגורלם הראוי. ומי ייתן והשורדים הרבים של המלחמה הארורה הזאת, הישראלים והפלסטינים, יידעו לוודא כי לא רוצחים שפלים (רוצחי החמאס ומשתפי הפעולה עמם) יקבעו את סדר היום של חייהם, אלא מחשבתם שלהם – הצלולה, הפרקטית, השואפת לחיים טובים.

בהיותה הגורם החזק באזור, על ישראל להיות הראשונה לנקוט בצעדים משמעותיים לבניית אמון, ולהוכיח כי היא איננה מעוניינת להתרחב לעזה או להרחיב את שטחיה בגדה, לוודא כי אזרחיה המתנחלים ביהודה ושומרון אינם פוגעים באזרחים פלסטינים ולוודא כי קולות הקוראים לגירוש אזרחים פלסטינים ממקום מגוריהם יושתקו בשאט נפש ויוקעו מהלגיטימיות הציבורית.

המחנה הליברלי צריך להתעשת ולכונן עצמו סביב מטרות מוגדרות לקראת סיום הלחימה, בניית הנהגה חלופית פוליטית בהקדם האפשרי, דרישה תקיפה לקיום בחירות בהקדם האפשרי וגיבוש ממשלה ליברלית ראלית, אשר תהיה מקובלת על מרבית הציבור, היהודי והערבי, בישראל. אכן, חלק מהמשימה הקשה של ההנהגה הליברלית הרצויה תהיה הכללתם של ערביי ישראל, דווקא בזמנים האלה, בתוך כל הנהגה פוליטית לגיטימית. הדרך קדימה היא דרך משותפת. האינטרסים המשותפים כאן הם רבים, ועלינו להתמקד בהם. זוהי שעת חירום. או שנצליח לגבש ממשלה ליברלית כזו או שנופתע על ידי הצלחתה המסחררת של ממשלה משיחית, קיצונית דתית-יהודית, שעלולה להביא לאסון גדול אפילו יותר מזה שידענו ב-7 באוקטובר הנורא.

---

בתמונה: הדס קלדרון מקיבוץ ניר עוז שבה לביתה 3 שבועות לאחר הטבח. אימה נרצחה, ושני ילדיה, סהר וארז קלדרון נחטפו יחד עם אביהם עופר על ידי החמאס ונלקחו לרצועת עזה.

צילום: מעיין טואף, לשכת הצילום הממשלתית.
Maayan Toaf/ GPO

[1] מנחם אוסישקין, "הפרוגרמה שלנו", בתוך: אלכס ביין (עורך), ספר אוסישקין, עמ' 117.