מאת: ח. בצלאל
אז מהו הפייסבוק?
איזו שאלה נאיבית. מהו הפייסבוק? מה זאת אומרת? הפייסבוק היא רשת חברתית, שמאפשרת לנו להיות בקשר עם חברים.
אבל האמנם אנו משתמשים בפייסבוק למטרות אלה? נדמה שרובינו לא. לפחות לא במובן שבו היינו חושבים בעבר (ואולי גם כיום) על "שמירת קשר" עם חברים, וודאי שלא מכרים…
מאת: תמר עמית
אינך רואה ואינך יכול לדעת כמה מר הפתח בשבילי.
כמה הייתי רוצה לבחור את השביל אל החלון, מבלי לסבול מן התוצאות.
לכן איני בוחרת אף פעם, אלא יושבת, כן, בכיסא שאתה מכיר דווקא, ומתבוננת באחרים המזנקים אל מותם, שאמור היה להיות מותי.
אינך מבין זאת. אינך יודע דבר מכל זה, אף על פי שידיעותיך הן רבות מבחינה מספרית. אבל אינני כועסת על טוב ליבך, ועל תמימותך, ועל כך שגם אתה אינך כועס, רק נעלב.
מה אני יודעת — רק שאבחר את החלון, כשאבחר את החלון, והתוצאות בינתיים אינן משתנות, אולי רק מתרחבות, וזאת למרות שאני מעכבת את הזמן.
הרי אפשר להבין, יש גבול למה שניתן לעשות. החלון גם הוא מתרחב, ועימו השמש, והאור שבחוץ. זאת אתה וודאי מבין. היית מבין לו היינו מדברים על טיבו. לולי היית עייף כל כך, ולולי הייתי אני עצובה. היית אומר לי לכי אל החלון, וסבלי את התוצאות, שרק הולכות ומתרחבות, כי הרי כל שאת עושה בסך הכל זה מעכבת את הזמן.
החמסינים החוזרים מסמנים את סוף האביב, ושוב אפשר לשגות בדמיונות, לדמיין את עצמך כשוהה מחוץ לכאן. כאילם ומטומטם, כעל-אדם. אני אף אחד בארץ השממה, אני אישה אחת בארץ השממה, מדמיינת זכרונות בלתי נעימים של אנשים שלא הכרתי מעולם.
אינני משוגעת, וזאת אפשר לומר בבירור כמעט מוחלט. אחרת כבר הייתי בוחרת את החלון וסובלת מן התוצאות. המשוגעים הם האמיצים, או האמיצים הם המשוגעים, אחרת לא היה על מי לספר סיפורים. והיום רק מספרים מקטעים קצרים, כדי לקבל הנהון של אהדה מקהל חסר רחמים.
הרוח היבשה מייבשת את עיניי, ואני יודעת שאתה מחכה לי. ואתה חולם, ואינך מבין עד כמה אתה לבד, עד כמה אני לבדי בחדר, שהוא גם שלך, שהוא מה שנקרא – רכוש משותף. שהוא מה שנקרא –ממון. איזה שממון הרוח עוטה עלינו כאן בעיר שעומדת בקצה המדבר.
אני חושבת על הרים. על מה אתה חושב עכשיו? אלו הן למשל שאלות שלא נשאל.
מערכת אשפתון
שוב הגיע פסח ואיתו הסקירה הדו-שנתית שלנו, המתמקדת במדור השירה המקוון של הארץ.
עיקרה של הסקירה: כמה משוררים לעומת כמה משוררות מתפרסמים במדור?
זוהי הפעם השלישית שאשפתון מפרסם סקירה שכזו.
הסקירה הראשונה (שנפרשה על פני כחצי שנה, 21.9.14 – 9.4.15) לימדה כי 13% בלבד מכלל השירה שפורסמה במדור נכתבה על ידי נשים (בסך הכל פורסמו בתקופה זו 84 שירים, 73 על ידי גברים ו-11 על ידי נשים).
הסקירה השנייה (שנפרשה אף היא על פני כחצי שנה, 14.4.15 – 29.10.15) הראתה עליה קלה בייצוג הנשים המשוררות, כאשר 14.4% מכלל השירה במדור נכתבה על ידי נשים (מתוך 90 שירים, 77 נכתבו על ידי גברים ו-13 על ידי נשים).
סקירתנו הפעם מביאה עליה נוספת, משמעותית הרבה יותר, במניין הנשים היחסי.
יש דבר שלא אקרא לו בשם
כי אין לו שם עדיין,
ולא אדע אם הוא תמים או אכזר
כי לא הבטתי בו עין בעין
ולא אדע אם ירעיש או ישקיט
את נפשי הסוערת –
כי מדי הביטי בו יברח
כפעוט מן האם הגוערת,
והוא יוצא ובא
פותח כנפות הדלת
ומכניס את הרוח פנימה –
ומדי הביטי בעין הסערה
תישוך כאילו היא מהתלת.
אניח ראשי על הכר, אם כך,
ברצותי שיבוא יברח
ברצותי שיברח יבוא,
רק שנתי תנחם אותי
במשבי הכנף של ציפור ערה
שאיננה יודעת היכן להניח רגלה
ועדיין היא עפה, עפה.
כולם מדברים כל כך הרבה מסביבנו בחודשים האחרונים על מה צריך ולא צריך לעשות, את מי להרוג ואיך. לכן החלטנו כאן באשפתון להעביר אליהם את רשות הדיבור (ואולי להעיר מדי פעם בכל זאת הערה אחת או שתיים)…
דרך אוסף קטן זה של התבטאויות מייצגות, אפשר ונצליח להיזכר איך בעצם הגענו לכאן:
שמואל אליהו (רבה של צפת וחבר הרבנות הראשית לישראל):
"אסור להשאיר מחבל בחיים אחרי פיגוע."
יהודה משי זהב (ראש זק"א):
"אנחנו מנחים את המתנדבים שלנו לטפל קודם כל ביהודים, מאחר והם נפגעו רק בגלל שהם יהודים והמחבל רוצח ומגיעה לו מיתה על פי כל דין. למרות הקוד האתי שלפיו אמורים לטפל קודם בו במידה והוא נפצע קשה, אבל צריך לדעת שגם למוסריות יש גבול. אם לא נעשה את ההבחנה נאבד את הכיוון."
ינון מגל (בזמן כהונתו כחבר כנסת מטעם מפלגת "הבית היהודי"):
"חשוב להשתדל שמחבל שמבצע פיגוע לא ישאר בחיים."
גלעד ארדן ( על ירי השוטר בנערות עם המספריים):
"אפשר לירות במחבלת גם אם היא על הרצפה כל עוד לא בדקו שהיא לא נושאת חגורת נפץ, חקירת השוטר פוגעת במלחמה בטרור."
אשפתון להמון 