(כרוניקה של אירועים שאולי התרחשו באמת)
ח. בצלאל
(נכתב ב- 21.4.2010)
בערב יום העצמאות העביר תייר שוודי שיכור את רגלו אל מעבר למעקה המרפסת ובידו כוס משקה. זבוב אחד נחת על קצה נחירו השמאלי והפילו לקרקע. חברתו האיטלקייה שלצידו נותרה לבדה עם הסיגריה בפה ולא העיזה אפילו לצרוח.
ח. בצלאל
כשהגענו למסעדת אמא, בערב, אחרי שלא מצאנו כוח לעמוד במטבח ולטרוח על מזונינו, מצאתי את עצמי יושבת לבדי מול איש מזוקן, שישב לגמרי לבד, עם כיפה על הראש, מקנח צלחתו בפיתה, ואת סנטרו במפית בתיאבון גדול שבא על סיפוקו. סוף סוף. כל כך טוב היה לראות אותו. הוא גמר הכל. והוא שבע והיה מרוצה, ומיד כשסיים לאכול הרים את אצבעו לקרוא למלצרית. חשבון בבקשה.
מ. צפרון
פרגמנט יום א
ואיך זה שכל הערבים, עם שמתבגרים, נהיים בודדים כל כך?
איך זה שאדם נהיה עייף כל כך אחרי יום מלא בעבודה, שאותה הוא לא ביקש לעצמו מעולם?
הוא חוזר מהעבודה, הזאת שאליה הוא הולך כל יום, וכל מה שהוא רוצה לעשות זה לישון. והמיטה כל כך מלאה הבטחות פתאום, והרכות של הכרית, ושל הפוך בחורף. הכל כל כך קל פתאום. אפשר פשוט לקפוץ ולהירדם.
כבר בשמונה בערב רוצים לקפוץ ולהירדם, מיד אחרי ארוחת הערב הקטנה, הטעימה, שבן הזוג הכין. ואתה בכלל לא חשבת על מה שצריך לחשוב כדי להתקדם. כדי לכתוב איזה משהו היום. כדי להכין פסטה ברוטב עגבניות עם בזיליקום טרי, ופרמזן. לא חשבת על זה מספיק. ולא חתכת את הבצל לקוביות, ולא זרקת אותן למחבת, עם השמן שהתחמם כבר.
מחשבותיך היו בדברים אחרים. תמיד בדברים אחרים. תמיד מנסות לאחד ולרכז, ולחשבן, ולהבין את כל הדברים שכולם מתנקזים לאיזה רגע אחד, שבו היית אמור להבין את הכל. הרי היית אמור להבין. אבל שום דבר אינו מובן שוב. גם הפעם. ואתה רק רוצה להיכנס למיטה בשקט בשקט.
ושהמנורה לא תראה אותך. אתה לא תדליק אפילו את האור. אולי בפעם אחרת, תתחיל לקרוא איזה ספר, שמונח לך בחדר השירותים כבר שנה. קנית אותו בריגשה רבה, ובשימחה אמיתית לעתיד הקרוב. את כל זה חשבת שתקרא לאט, שתקרא מהר. שתסיים, וכשתסיים, תקרא עוד ספר, ועוד אחד.
כמה נעים הוא בד הכותנה העבה שעוטף את שמיכת הפוך הישנה שירשת מסבתא אביבה.
[אנונימי]
פעם חשבתי שאהבתי אותה,
אמרתי לה,
והיא ישבה לידי
מסרקת שיערי לאחור
כפי שאהובות אמורות לעשות.
עכשיו אני אוהב אותך.
אשפתון להמון 