אנחנו ליברליים

רונה ברנס


המחנה הליברלי הגדול בישראל צריך לקחת את עצמו בידיים.

קודם כל הוא צריך לקרוא לעצמו בשם הראוי. אנחנו צריכים, חייבים, לומר לעצמנו: אנחנו ליברליים.

כלומר, אנחנו מאמינים בכבוד האדם, בחירות האדם לנסות ולמצוא לעצמו את גורלו, את אושרו, את הצלחתו, את סיפוקו. אנחנו מאמינים במחשבה רציונאלית, בבחינה אנליטית, מבוססת עובדות, של המציאות. אנו מאמינים כי המלחמות והמאבקים הליברליים של העבר, לא רק של היהודים, אלא של האנגלים, הצרפתים, האמריקאים, של הארגנטינאים, הדרום-אפריקאים ושל כל אומות העולם – שייכים כולם למאבק שאותו אנו מנהלים היום. המאבק על חופש האדם, ועל חברה חופשית וטובה שתהיה מחוייבת וערבה לאיכות חייהם של כלל חבריה.

אנחנו צריכים, חייבים, לומר לעצמנו: אנחנו רוצים ישראל ליברלית. לא רק לכל יהודיה, אלא לכל אזרחיה.

המחנה הליברלי חייב לזכור: מי שהוא אדם ליברל אמיתי שייך לשורותיו.

אבן הנגף הקשה והארסית ביותר של המחנה הליברלי היא הלאומיות, אשר מעמידה בסתירה ובקונפליקט מובנה את הציבור היהודי אל מול הציבור הערבי והפלסטיני בישראל.  

אך מחנה ליברלי חזק, היודע על מה הוא נלחם, יוכל להכיל בתוכו זהויות לאומיות שונות. ההכלה תבטל את הסתירה, שהרי בניגוד למה שאנו נוהגים לחשוב – לזהות היהודית הישראלית כמו גם לזהות הפלסטינית-ערבית יש שני בסיסים חזקים ודומים בצורותיהם: בסיס זהותי אחד עתיק ובסיס זהותי אחר מודרני. כך הוא הדבר עם כל לאום מודרני.

הבסיס העתיק מבוסס על תרבות עניפה וגלובאלית (יהודית /ערבית), והבסיס המודרני מבוסס על תרבות חדשה השואפת אל חבל ארץ מסויים (הוא כמובן "ארץ ישראל") כדי להקים בו את מדינת הלאום וכדי להיות שייכים לקהילת האומות הכללית (זהו גם הסיפור הישראלי וגם הסיפור הפלסטיני) .

אין לנו, הליברלים החיים כאן, ברירה אלא להתאחד על בסיס המכנה המשותף, אשר לרוב נתפס כמובן מאליו – הרצון לקיים חיים חופשיים, בשאיפה לשיפור רמת החיים ואיכותם. זהו הבסיס. בתוך הבסיס הזה אפשר שיהיו מחלוקות עזות, כמו למשל אופן ההתמודדות עם סוגיית שטחי יהודה ושומרון ועם היהודים והפלסטינים החיים בהם.

האיחוד הרחב (לא זה המתקיים כבר שנים בחוגים אינטלקטואליים אליטיסטיים) בין היהודים והערבים אינו יכול להתקיים על בסיס הפניית עורף ללאומיות, אלא על אימוצה והכלתה בתוך הדוקטרינה הליברלית הרחבה, שהיא הבסיס בר-הקיימא היחיד לעתיד טוב.

אבל לקראת הבחירות הבאות יש לחזק את הזהות הליברלית המשותפת לרבים מאזרחי ישראל, ולתת לה קדימות על פני כל זהות אחרת. במובן מסויים, יאיר לפיד החל לפלס את הדרך לכיוון זה, אך הסנטימנטליות הזהותנית שלו מנעה ממנו ללכת עוד צעד קדימה ולהושיט יד כנה ושוחרת-שיתוף-פעולה-אמיתי לחבריו מנהיגי הציבור הערבי. לו היה עושה זאת, והוא יכול היה לעשות זאת לו היה מחדד לעצמו ולציבור בוחריו את חשיבות הסוגייה הליברלית, היה המחנה הליברלי מנצח בבחירות אלה.

אל לנו לשכוח שמבחינה אלקטוראלית ההצבעה נחלקה כמעט שווה בשווה בין הבוחרים הליברליים לאלה שבחרו בממשלה הלא-ליברלית שמתגבשת עתה. הליברליים נחלו הפסד, אך עדיין רחוקים מתבוסה ויש לפעול עתה כדי לחזק את הבנתו העצמית של המחנה הליברלי, כדי שיידע להיאבק על מרכיבי זהותו ומול כל אלה המבקשים למנוע ממנו את החיים הטובים שלהם ראוי כל אדם.

הצבה חד פעמית: יוזז אוהב את ביבי

היום (11.9.2019), יציב הצייר מנחם אדלמן-לנדוי, המתכנה יוזז, את ציורו שהוא צייר במיוחד לכבוד ראש ממשלתנו המרומם, בכיכר הבימה שבתל אביב.
שם הציור:
"ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, מחזיק את רגלו הימנית של המנהיג הרוחני של איראן, עלי חמינאי, ובכך מוכיח שהוא אכן מר בטחון."
(הציור המקורי – שמן על קנבס)

יוזז אוהב את ביבי (צייר: מנחם אדלמן לנדוי)


הציור, שאותו אתם רואים כאן בדרכו לכיכר הבימה, הוא בגובה 1.90 ס"מ על 1.40 ס"מ רוחב, ולאחר מכן בהתאם לדרישות העירייה יתנייד איתו ברחבי העיר.
בהמשך היום יגיש אדלמן-לנדוי את ציורו לראש הממשלה היושב בבירתנו ירושלים ברח' בלפור, בצירוף הברכה הוורודה שבציור, ויהיה שמח.
אתם מוזמנים מאוד לבוא במהלך היום להבימה, להתרשם, לצלם, ולדבר עם הצייר, ואולי גם להוסיף דבר-ברכה משלכם, או לירושלים בשעות הערב (הכניסה לרח' בלפור מעזה). נעדכן כאן לגבי הלו"ז הצפוי.
כי מתי אם לא עכשיו הוא זמן ראוי להביע את הערכתכם לאחד והיחיד, רק ביבי, מי אם לא ביבי, נתניהו, מתת האלים?

על הבריסטול הוורוד כתובה ברכת הצייר לראש הממשלה:

"אדוני ראש הממשלה, מה בנימין נתניהו, מר בטחון, מלך ישראל והיקום כולו.
אני אוהב אותך, אני מעריץ אותך ואני מרגיש שאין זמן טוב יותר לחזק את ידיך. לכן ציירתי לכבודך ציור במתנה!
באהבה,
יוזז"

למטה כתוב:

"הציור, המיצג וכל הנאמר על ידי היוצר בהקשר למיצג, הם הבעת דעה אמנותית, אישית וסאטירית, ואין לייחס להם כל משמעות אחרת."

מה לעשות? או: למה ויתרנו על 22,000 ש"ח ממפעל הפיס

רונה ברנס, עורכת-שותפה בסדרת "עירובין" לספרות ואמנות


כעס רב מעורר הדיון סביב מה שזכה כבר בחוגים מסויימים לכינוי "סערת מפעל הפיס". ואלה תולדות הסערה: הסרט "לאה צמל – עורכת דין" זכה במקום הראשון בתחרות היוקרתית של פסטיבל "דוקאביב". חלק הארי של הפרס ממומן על ידי מפעל הפיס. מייד לאחר הזכייה החל קמפיין אגרסיבי, שבו תמכה גם תנועת "אם תרצו", כנגד מתן הפרס לסרט, וזאת בשל נושאו – עו"ד צמל, המתמחה בתיקי הגנה על אסירים ועצורים פלסטינים, גם כאלה המואשמים בעבירות טרור. צמל אינה דמות אהובה בציבור הישראלי. בחוגים רחבים, כולל בקרב מצביעי "העבודה" ו"מרצ" למשל, היא אף מוקעת כבוגדת ונתפסת כמי שמעדיפה את העם האויב על פני עמה שלה. לאור זאת, ובעיקר לאור המגמה הכללית של השנים האחרונות המתאפיינת בהחרפת העמדה הלאומנית בישראל, אין זה מפתיע כי דירקטוריון מפעל הפיס החליט להתרצות לקמפיין הפופוליסטי, ובמהירות הבזק. בעקבות הקמפיין הכריע הדירקטוריון שלא רק שהוא יימנע ממימון פרס דוקאביב בשנים הבאות אלא שהוא גם יבחן את האפשרות לחזור בו ממתן הפרס השנה לסרט הזוכה.

בעקבות זאת עלה קול מחאה ממוקדים רבים בישראל, בעיקר מצד יוצרים. אמיר מנשהוף ואני היינו בין הראשונים לנקוט בצעד מעשי כחלק מן הסולידריות המתבקשת, והוא ויתור על כספים שהובטחו לנו ממפעל הפיס להוצאת הקובץ החמישי בסדרת "עירובין" לספרות ואמנות שאותה אנו עורכים. שווי המענק היה 22,000 ש"ח. מאז הצטרפו אחרים לסירוב. עורכות כתב העת המקוון "המוסך", הפועל תחת חסות אתר הספרייה הלאומית, הודיעו כי הן ויתרו על כספי המענק שהובטחו להן (מעל ל-30,000 ש"ח). יש גם יוצרים "קטנים" הפועלים לבד שוויתרו על כספים שאמורים היו להבטיח את צאת ספריהם לאור. בנוסף, שלוש סופרות הודיעו שהן לא תגשנה את ספרן לפרס ספיר, שממומן אף הוא ממפעל הפיס, ושלושה חברי ועדות פרסי לנדאו וספיר התפטרו.  מדובר בבודדים בלבד, ובינתיים, למיטב ידיעתי – כמעט כולם מתחום הספרות.

אחרים בחרו להמשיך במחאה מבוססת עצומות ומכתבים. מנחם פרי, אחד העורכים החשובים בישראל, קרא לסופרים להסיר מועמדותם מפרס ספיר. במקביל, כארבעים סופרים וסופרות הודיעו כי לו יזכו בפרס ספיר השנה הם יתרמו חלק מן הפרס לטובת קידום הסרט על לאה צמל. מהלך זה של הסופרים זכה לביקורות רבות, ועיקרן הוא שצעד זה אינו אפקטיבי מספיק ומסיח את הדיון מעיקרו. ואכן, אפשר להניח בקלות כי לו היו ארבעים הסופרים והסופרות המכובדים הללו פורשים מן התחרות, היה נושא ההפחדה הפוליטית בישראל וסכנותיה עולה לכותרות. אך את המלאכה המלוכלכת השאירו בינתיים בידי יוצרים בודדים ובעלי השפעה פחותה יחסית. רבים מעשרות הסופרים הללו, שחלקם נמנים עם האנשים המוערכים והמשפיעים בשדה הספרות הזעיר של ישראל, הגנו על החלטתם שלא להסיר את מועמדותם בכך שפרסים וכספים הם דבר הכרחי ליצירה. בלי קמח, כידוע, אין תורה.

אין ספק שהדבר נכון, ולא ניתן להוציא ספרות בלי כסף. אלא שלא אלה הם נושאי המאבק, ונראה שהמהומה גרמה להסחת הדעת מן הנושא העיקרי, שהוא הצורך הדחוף להפגין התנגדות לדורסנות והכוחניות הלאומנית המסכנים את הדמוקרטיה הישראלית. לא תמיד ניתן לבחור בקרבות שלך או בעיתויים. עתה, כשמפעל הפיס פוגע פגיעה כה משמעותית ביצירה הקולנועית בישראל, וכל זאת בגלל קמפיין הפחדה אלים נוסף, זה הזמן שלנו להתנגד, ולהכריז שאנו איננו מפחדים ממעשי הבריונות של קבוצות אלימות ואנטי-דמוקרטיות בישראל. מילת המפתח כאן היא להפגין. הפגנת סולידריות, ויותר מזה הפגנת כוח. לא מדובר כאן ב"החרמת" מפעל הפיס, אלא בהתנגדות לאווירה החנפנית הכללית בישראל. באווירה זו הולכים ומתרבים רודפנים מקצועיים (כמו שמאי גליק, ו"הצל") הפועלים, לעתים כיחידים ולעתים בארגון, באמצעות פגיעה בעצם הלגיטימיות של נושאים שלמים. גבולות השיח הציבורי ה"מקובל" הולכים ומצטמצמים. אין ספק כי זהו רק עניין של זמן עד שרבים נוספים ייפגעו ממצב זה באופן אישי.

נושא הצנזורה וה"צנזורה העצמית" הוא נושא שנדון רבות בשנים האחרונות, מזוויות שונות, בכנסים, בתערוכות, במאמרים ובעוד פעילויות מסוג זה. אבל האם אנחנו מוכנים לפעולה הכוללת התרחקות מהממסד, שהוא כיום בעל המאה האולטימטיבי בענייני תרבות ואמנות בישראל? מחאה פוליטית או חברתית תמיד יש בצידה מחיר, והיא אף פעם לא מושלמת. במעשה שלנו, ביקשנו – אנו וחברינו שויתרו על מענקים – להשתמש במעמדנו הזמני (כזוכים מקריים במענקים) כדי להצהיר בקול וברעש כי אנו איננו מפחדים.

אין ספק שיש לפעולה זו השלכות בעייתיות מבחינת היכולת להמשיך בעשייה הספרותית והאמנותית בישראל במתכונתה הנוכחית, ובהחלט ייתכן כי הגיעה השעה לשקול הקמת גוף עצמאי, שיבוסס על כספי הציבור המעוניין ביצירה אמנותית בישראל, אשר יהיה הוא אמון על עזרה ותמיכה כספית בפרוייקטים מצטיינים. אבל בינתיים, ובלי שום קשר, הסולידריות והמחאה היא קריטית לחיזוקה של החברה האזרחית בישראל. אם איננו מוכנים לשלם את המחיר, למעשה איננו מוכנים למחות. אני מקווה כי עורכים, אמנים, סופרים ויוצרים אחרים יצטרפו אלינו להתנגדות משותפת. עוד לא מאוחר לשנות עמדה.

 

בתמונות: כריכות ארבעת קבצי "עירובין" שיצאו עד כה. הקובץ החמישי נמצא כעת בהכנה, ועתיד להתפרסם כמתוכנן לקראת סוף השנה. לחצו כאן לרכישת הקבצים הקודמים


 

המכתב שנשלח למפעל הפיס, מטעם "עירובין" – סדרה לספרות ואמנות:

ויתור מענקי תמיכה מפעל הפיס עירובין ה 2019ראו עדכונים נוספים ב"מקום הכי חם בגיהנום"

 

עדכון משמח מה-25.9.2019 : מפעל הפיס חזרו בהם מביטול המענק. הפרס יוענק כמובטח לסרט שבמחלוקת, והוצהר כי גם בשנים הבאות ימשיך מפעל הפיס לתמוך בפסטיבל דוקאביב. לפיכך החליטו ב"עירובין" לקבל את המענק שהובטח להם ממפעל הפיס.

 

ירושלים: הערה, הפגנה

בתיה גלילי


היום בצהרי היום הלוהטים מצאתי עצמי משוטטת בירושלים. השמש קופחת, אין ענן לרפואה. אדם נחנק, והמכוניות נוסעות עד אינסוף ומזהמות כתמיד.

ובתוך כל זה עמדה ילדה קטנה, חמודה, בלונדינית כמו בשבדיה, עם שמלה אדומה ויפה, וגרביים לבנות משוכות מעט למעלה, שתי צמות קלועות משיערותיה הצהובות. כמה ריחמתי עליה, הקטנה. היא עמדה שם עם אביה, בחור חרדי אשכנזי, בעל פנים גלוחות, "מודרני", בן כעשרים וחמש, שאחז בידה.

פתאום החליט האבא המסור לקחת את ילדתו המתוקה למראה, לאסוף אותה בזרועותיו, ולהרימה אל העבר השני של הרחוב (מדובר בשדרות הרצל, והכל התרחש בתחנת הרכבת הקלה שסמוכה לגשר המיתרים).

ולאן פנו הילדה והאבא באופן פתאומי ונחוש זה? ניחשתם נכון! להשתין באמצע הרחוב (אבל בצד השני).

המקום הנבחר לפעולה ההכרחית: כניסה ראשית לאחד הבניינים.

כזהו הגועל היומיומי. כה רגיל עד שאיש לא העלה בדעתו להעיר להם דבר.

האבא היעני-אלגנט, הסיר את תחתוניה הוורודים של ביתו, ומעל המדרכה המרוצפת (אפילו לא מעל פיסת אדמה זנוחה), הציב אותה ואת שמלתה האדומה בתנוחה שתאפשר לה להטיל את מימיה בפרהסיה, מן האוויר, משל הייתה כלבה קטנה מעופפת. לא הייתה זאת הפעם הראשונה שאני רואה אנשים לוקחים את ילדיהם להשתין כך באמצע הרחוב, והסברה הבטוחה היא שלא תהיה זאת האחרונה.

אבל כל אלה עדיין אינן סיבות טובות להפגין בקיץ הזה החם. לא השמש, לא הילדה בשמלה האדומה ולא אביה, חסר הנימוסים, שאולי יגדל את בתו לנהוג כמותו עם צאצאיה. לעומת זאת, התנהלותו של ראש הממשלה שלנו היא סיבה מצויינת לצאת להפגין, והפעם קרוב לבית, הבית שלו כמובן. מזג האוויר הערבי, במיוחד בנקודה הגבוהה שעליה ניצב בית רה"מ, היא סיבה משנית אמנם, אך בהחלט נעימה.

ההפגנה ביום חמישי הקרוב תתקיים מול רחוב בלפור (כנראה בלפור-פינת עזה), ירושלים, בשעה 19:30.

מפגינים נגד ראש הממשלה שמנסה להביא להשחתתה הגמורה של מדינת ישראל, והכל כדי למלט את עצמו מן הדין, ולשמור על עמדת השלטון ככל שיוכל. אל תתנו לזה לעבור בשקט.

בואו בתופים והביאו גם מצילות, שלטים, דגלים, ומחבתות.

בקיצור, נתראה שם.

הפגנה 29.5.19

הדמוקרטיה בסכנה? יוצאים להפגין

הערב, מחר וביום חמישי: הנה שלוש הפגנות ומחאות שבהן אולי תרצו לקחת חלק.


ההפגנה הערב (25.5.19) נגד חוק החסינות ברחבת מוזיאון תל אביב: מתחילים ב-20:30

על מה מפגינים: נגד התנהלות נתניהו כראש ממשלה החשוד בפלילים. נגד הרפורמות במערכת המשפט שהוא מנסה להנהיג כדי להיטיב עם מצבו האישי ולמלטו מן הדין.

דברים שאמרו מומחים למשפט בעניינים אלה:

פרופ' דניאל פרידמן, שר המשפטים לשעבר:

"בנימין נתניהו נמצא בראשות הממשלה שנים לא מעטות ובחלק גדול מהן לא היו שום חקירות נגדו, זה היה בהחלט זמן מתאים לדון ברפורמות מתאימות. הדבר הזה לא נעשה. עכשיו, כאשר התיקים מתחילים להתגלגל וחרב תלויה מעל ראשו, פתאום הכל יוצא החוצה. וזה נראה לי לחלוטין פסול, דבר שאי אפשר להשלים אתו ואי אפשר לקבל אותו." עוד: כאן.

פרופ' מרדכי קרמניצר על המאמצים לתיקון חוק החסינות:

"הפוליטיקה הישראלית נמצאת במבחן של ממש. חברי הכנסת של הקואליציה, ובמיוחד אלה מן הליכוד, צריכים לשאול את עצמם שאלה מכבשונו של הפטריוטיזם – האם טובת המדינה והעם היא בראש דאגתם או אינטרסים אחרים? האם ימלאם לבם להרים ידם נגד שלטון החוק ולטובת השחיתות? אם יסרבו, יצילו את נפשם וכבודם. אם יאטמו אפם ויתמכו בחוק, לא יהיה מנוס מלקרוא לעברם מושחתים, נמאסתם.' " עוד: כאן.

פרופ' נויה רימלט, אוניברסיטת חיפה:

"בימים אלה נחרץ גורלה של מדינת ישראל.  כל סעיף בהסכמים הקולאיציונים המתגבשים, כל שקל שהולך לשותפה כזו או אחרת, כל רפורמה מתוכננת במערכת המשפט, כל מינוי מקצועי מתוכנן לתפקיד מבקר המדינה ועוד מעט לתפקיד פרקליט המדינה –הכל נועד לסייע לחשוד בפלילים לחמוק מאימת הדין. כאשר כך מתנהלת מדינה, זוהי ראשיתו של הסוף. אין לנו מדינה אחרת." עוד: כאן.

Image may contain: text

מחר, ראשון, 26.5.19:

משמרת מחאה בין 8:30 ל-17:00 מול בית ראש הממשלה בירושלים (רחוב בלפור, פינת עזה). פרטים נוספים: כאן.

יום חמישי, 30.5.19:

הפגנה למען הגנת בית המשפט העליון, כנגד הנסיונות לפגוע בתפקידו הדמוקרטי, כגורם שיפוטי מבקר. איפה: רחבת בית המשפט העליון בירושלים, מול הסינמה סיטי, 18:00. באים בחולצות לבנות. פרטים נוספים: בעמוד הפייסבוק של יוסי חביליו.

Image may contain: 3 people, people smiling, people standing and outdoor

תמונה מן המחאה להגנת מערכת המשפט כנגד התערבותו האישית של נתניהו, 23.5.19, מעמוד הפייסבוק של יוסי חביליו. רחבת בית המשפט העליון בירושלים.

אם אתם באים לאחד מהאירועים הללו: הביאו שלטים, ממתקים, רעשנים, ומצלמות. נתראה שם.