זעזוע וחמלה

מאת רונה ברנס


לפני כשבועיים התבשרו צורכי החדשות הישראלים כי גבר בטבריה רצח את אשתו, כרת את ראשה ושרף אותה. אנשים רבים הזדעזעו מהארוע, ובצדק כמובן. רבים פחות כנראה הזדעזעו מסיפורה של סיהאם ראתב נימר שתקפה לאחרונה שוטר מג"ב עם זוג מספריים בכניסה לעיר העתיקה בירושלים, ונורתה למוות בתגובה.

האם הייתה זו עוד מחבלת שניסתה לפגוע בשוטרים ישראלים? לא בדיוק.

הפעם הייתה זו אמא של מוסטפה נימר, שכנראה לא תזכרו. גם אני לא זכרתי. מוסטפה נהרג בשוגג מירי כוחות המשטרה, לאחר ששוטרים סברו בטעות, לטענת המשטרה, כי הוא מתכוון לבצע פיגוע דריסה בשועפט שבירושלים. האמת, שאחר כך גם המשטרה קיבלה, הייתה שהוא חזר מבילוי ביחד עם חברים. ליתר דיוק – לקנות פיצה. כחצי שנה לאחר מכן שלפה האם זוג מספריים וניסתה לדקור שוטר מג"ב.

האם אפשר לזהות פה הגיון כלשהו?

האם אתם זוכרים את המקרה שבו שוטר ירה מטווח אפס בנערה פלסטינית בת 16 שניסתה, ביחד עם קרובת משפחתה בת ה-14, לדקור עוברים ושבים ברח' יפו בירושלים, שוב – בזוג מספריים, לאחר שמישהו כבר "ניטרל" אותה (כלשון העילגת הדומיננטית) עם כיסא?

המשפט הפלילי מקצה מקום של אמפתיה גם לעבריינים הקשים והאכזריים ביותר. לכן יש הבדל בין פסק הדין, המכריע אם האדם אשם או זכאי, לבין גזר הדין. בשלב גזר הדין – כלומר השלב בו מוכרע העונש הניתן לאשם – יש מקום לכל מיני שיקולים אישיים, הנובעים מרצונה של החברה לנקוט בחמלה בסיסית. כאן יכול השופט להתחשב ברקע הנאשם, מצבו האישי, הבריאותי, וכו', וגם בהתאם לכך לגזור את עונשו.

הנקודה היא שהחברה שלנו מקצה מקום נורמטיבי קבוע לחמלה כעקרון מנחה. אף על פי שאין זה פשוט, עלינו להכריח את עצמנו לנהוג גם באלה שאיננו מכירים, ושאנו רואים כאויבינו, בחמלה.

מוסטפה נימר הוא סיפור עצוב במיוחד, על הרג בשוגג של אדם צעיר, שסביר להניח שלא היה מוצא את מותו באופן הזה לולי היה ערבי, ולולי הנסיבות.

מאחר ומדינת ישראל שולטת בחלקים גדולים ביותר של האוכלוסייה הפלסטינית, אם לא באופן ישיר אז באופן עקיף (אישורי עבודה, חתונה, בתי חולים וכו'), ומאחר ונוצר פער קבוע בין האוכלוסיה הפלסטינית והאוכלוסיה הישראלית, הנמצאת במצב סוציו-אקונומי גבוה לאין ערוך  מאלה הראשונים, הולך ומתקבע היחס המזלזל של האוכלוסיה הישראלית בפלסטינית. רואים זאת בכל מקום ובכל זמן.

לפי הארץ, התוקפת בת ה-16 עם זוג המספריים שנהרגה מירי השוטר לפני כשנתיים (שמה: הדיל ווג'יה עוואד), היתה אחות של מחמוד עוואד, שנפגע באורח קשה בעימותים עם צה"ל ליד קלנדיה ב-2013, מת כשנה לאחר הפציעה ובעקבותיה, והוכרז שאהיד.

גם בכתב האישום של בת זוגה לפשע (שהייתה בת 14 בזמנו), שנותרה בחיים לאחר מתקפתן הכושלת, מוסבר כי המעשה היה מעשה נקמה על האח "השאהיד".

אם כן, בשני המקרים, זה שהתרחש לפני כשנתיים וזה שהתרחש לפני כשבוע, יש סיפור משפחתי של נקמה, או של טירוף. בשני המקרים מדובר בנשים שנוטלות עמן כלי נשק לא אפקטיבי במיוחד, ומוצאות את מותן מירי. על אף שמדובר באוכלוסייה שבאופן כללי מוגדרת כאויבת של המדינה הציונית, האם אין מספיק אנשים במדינת ישראל שיכולים לראות את הטרגדיה האנושית הבסיסית בסיפורים האלה?

מקרים אלה מזכירים לנו כי אין דבר כזה "ניהול" הסכסוך. מי מדבר על ניהול הסכסוך? רק מי שנוח לו יחסית בסיפור הזה. הישראלים נהנים, בזכות כישורי מנהיגים לאורך הדורות בלי ספק, מרמת חיים גבוהה בהרבה יחסית למדינות השכנות לה, וכמובן ביחס לאוכלוסייה הפלסטינית החיה בגדה ובעזה. לכן, ישראל יכולה להרשות לעצמה להמשיך לחיות במצב "לא נעים זה" של פיגועים מדי פעם, של מלחמות קטנות מדי פעם, מה שנקרא "מבצעים", וכו'.

רוב האוכלוסיה במדינת ישראל אינה חיה חיים ללא תקווה,  טבולים בייאוש, פחד ושנאה. לפחות זהו המצב כרגע.

עלינו להבין, כי אם המצב ימשיך כך, ייאושם ותסכולם של שכנינו, שבמקרים מסויימים חיים ועובדים כתף אל כתף עמנו, רק יילכו ויעמיקו. מדינת ישראל, אזרחי ישראל, אינם יכולה להתעלם מכך. יש לנו, הישראלים, חובה, גם מתוך אינטרס מובהק שלנו, לעזור לאוכלוסייה הפלסטינית, להושיט יד אמיתית לחיים משותפים בחבל הארץ הקטן הזה.

דרוש כאן רצון טוב אמיתי ועמוק שיקיף את כל חלקי האוכלוסיה. הטרגדיה האחרונה של משפחת נימר היא הטרגדיה של מדינת ישראל, של כל אזרחי מדינת ישראל. אסור לנו להפנות אליה את גבינו, שמא נגזור בכך את גורלנו.

_DSC0010_s

התמונה מתוך התערוכה "הצצה מצמררת" מתוך האתר פרויקט טוקבק. (צילום חמוטל וכטל)

מודעות פרסומת

טראמפ בארץ האפשרויות

מאת מערכת האתר

trump_first_day_ashpaton

איור: דקל שפירא

'אחת התכונות המרכזיות שכנראה אפשר לסמוך עליהן באישיותו של טראמפ היא שהוא רוצה להיות נאהב'

דונאלד טראמפ נבחר לנשיאות ארצות הברית.

אף על פי שקיווינו, כאן במערכת האתר, בכל ליבנו שזה לא יקרה, אי אפשר לומר שההפתעה הייתה גמורה. אמריקה בחרה להיות מובלת על ידי אדם שפל, טיפשי וחנפן. וכפי שאנחנו מבינים זאת היא בחרה באקסטזה על פני הנכון.

יהיה מי שיגיד שאמריקה בחרה דיכאון על פני השראה. אבל זה ממש לא נכון. היא בחרה את ההשראה שלה לזמן הזה, ולצערנו ההשראה שלה לזמן הזה היא כזו שמבוססת על בדלנות "גזעית", תרבותית, ועולמית.

בשעות הראשונות של עיכול התוצאות, אחד מפרשני הסיאןאן התעקש להכריז שוב ושוב שכל מי שחושב שטראמפ לא יקיים את כל אשר נבחר בשבילו – היינו בניית חומה גדולה בגבול ארה”במקסיקו, גירוש המוני תושבים זרים, וביטול מוחלט ומיידי של תכנית הבריאות שהחלה בתקופתו של הנשיא אובמה – טועה.

הפרשן ניסה לעטות תפקיד של נביא, ולדעתנו לא כל כך הצליח בזה.

הנה למשל, לא עבר אפילו שבוע אחד, וכבר טראמפ מסתייג משלילתו המוחלטת של תכנית הבריאות של אובמה.

בעת פגישתם של הנשיא הנבחר עם הנשיא היוצא אובמה כל שפת הגוף של טראמפ הביעה חוסר בטחון, וודאי אם משווים זאת לתנועותיו התמידבטוחות של הנשיא אובמה. טראמפ הודה לאחר הפגישה שהוא התרשם מ"כמה מהדברים הממש נפלאים שהושגו [בזמן כהונת אובמה]”.

האם זהו אותו הטראמפ שהכתיר את אובאמה כ"מי שייסד את דאעש"?

האם זהו אותו הטראמפ שכינה את תכנית הבריאות של אובמה – ה"אובמהקר" – “קטסטרופה”?

כן, זה הוא ולא אחר, ואיננו כותבים זאת כדי "להכניס" לטראמפ (שוודאי מתעניין מאוד באשפתון) אלא כדי לומר שאנו איננו בדעתו של פרשן הסיאןאן המוזכר לעיל.

בחירתו של טראפ לנשיאות עשויה להתברר מהר כלא יותר מסיפטום למשברים גלובאליים שגם ישראל מתמודדת איתם, כמו הפערים החינוכיים בין המגזרים והמעמדות השונים במדינות המערב, הפערים התרבותיים הביןמדינתיים, וכנגזרת לאלה – הפערים הערכיים.

אין ספק שהבחירות האלה הן אות אזהרה, ואות מצוקה, אבל הן כנראה ממש לא "האות האחרון", כמו שרבים חששו לפני היוודע תוצאות הבחירות, ומיד לאחר מכן.

אם תוך יומיים בלבד, טראמפ לא חושש לומר כי הוא שוקל להשאיר חלקים מתכנית הבריאות של אובמה, שביטולה הייתה אחת ההבטחות המרכזיות בקמפיין הבחירות שלו, מה נראה בעוד שבוע? שבועיים? חודשיים?

אחת התכונות המרכזיות שכנראה אפשר לסמוך עליהן באישיותו של טראמפ היא שהוא רוצה להיות נאהב. בסביבת גזענים שבחירתך תלויה בהם זה מוביל להתנהגות מסויימת. בחברת מנהיגים אמריקאיים ומנהיגי מדינות נוספות זה כנראה מוביל להתנהגות שונה לגמרי. אחרי הכל, בואו לא נשכח שטראמפ וקלינטון הסתובבו בדיוק באותם החוגים הניויורקים במשך שנים, הלכו לאותן מסיבות וצחקו מאותן הבדיחות. הפערים דה פקטו אינם בהכרח גדולים כמו שנדמה לנו.

ואף על פי שדבר לא ישנה את העובדה שקול ההגיון והמוסר צועקים בכל כוחם שבחירתו של טראמפ לא הייתה צריכה לקרות בחברה חזקה ובריאה, אין זה בהכרח אומר שעתה הכל אבוד. שהרי דבר נוסף שאפשר היה ללמוד מהקמפיין של טראמפ, הוא שהוא יעשה הרבה מאוד כדי להשיג את מה שהוא רוצה, ואם כדי להיחשב נשיא טוב בעיני בעלי הדעה הוא צריך לשבור כמה הבטחות שהוא הבטיח לבוחריו במהלך הקמפיין – הוא יעשה זאת. הן ידוע הוא שלא תהיה זאת הפעם הראשונה עבור איש עסקים זה, ש-6 פעמים הכריז על פשיטות רגל בסכום כולל של כמעט מיליארד דולר, ושלא הסכים לחשוף את דוחות המסים שלו עד עצם היום הזה, כנהוג וכמצופה.

דבר לא ימחה את החרפה שבבחירת טראמפ לנשיא, ועדיין, יש תקווה גדולה גם לארה"ב, שאחרי הכל, מרבית מבוחריה בחרו דווקא בהילרי קלינטון לנשיאה. רק בזה כשלעצמו אפשר לראות צעד ענק לחברה האנושית, האמריקאית, ולנשים בעולם כולו. וכמו שקלינטון אמרה בנאום ההפסד שלה, יום אחד מישהי אחרת תשלים את המלאכה, ותיבחר גם לנשיאות. נקווה שהמישהי הזאת תיבחר מהסיבות הנכונות ובדרכים הגונות, ושגם הבחירה העתידית ההיא לא תהיה יותר מסימפטום – אבל הפעם לחברה חזקה שצופה פני עתיד טוב יותר. נחכה ונראה.

"פנייה מאמא לאמא": קמפיין התמיכה באלאור אזריה

המערכת


בתוך 12 שעות הגיע קמפיין למימון המונים התומך בחייל אלאור אזריה, שירה והרג מחבל פצוע שלכאורה לא היווה סכנה, ליעדו (400,000 ש"ח).

הקמפיין הושק ביום ראשון וכרגע עומד על מעל 585,000 ₪ ועוד הזרוע נטויה (כי נותר כמעט עוד חודש עד לסיומו).

סנטימנטליות מועצמת היא כלי נשקו המרכזי של גיוס ההמונים הזה: המניפולציה העיקרית כאן היא כמובן הפנייה בוידאו "מאמא לאמא", כמו שאמו של אזריה מתנסחת שם תוך התייפחות כנה מול המצלמה. היא מבקשת שיעזרו לה"להוציא את הילד", מילה שחוזרת על עצמה שוב ושוב לאורך הוידאו.

ואכן, בליווי פסנתר עדין ונוגע ללב, אנו שומעים שני הורים כואבים: "אנחנו רוצים שהבן שלנו יחזור הביתה" , "הוא ילד של בית", האם מסבירה שם "והוא לא איתי כבר שלושה חודשים ואני רוצה אותו איתי"…

גם המילים "בית" ו"בן" חוזרות על עצמן שוב ושוב, ובנקודה מסויימת אל הפסנתר מתווספים כינורות חמים, שמטרתם היא להעמיק את גודל ההזדהות של הצופה.

נכון לזמן כתיבת שורות אלה, 1760 אנשים בישראל תרמו 50 ₪ למשפחת אזריה לתמיכה ב"הוצאות המשפטיות", כפי שהם מסבירים בוידאו.

1499 אנשים תרמו 100 ₪.

580 אנשים תרמו 200 ₪.

235 אנשים תרמו 300 ₪.

105 אנשים תרמו 500 ₪.

68 אנשים תרמו לפחות 1000 ₪.

וכן, היה גם תורם אחד נדיב במיוחד שתרם 10,000 ₪ לפחות.

אלאור אזריה - קמפיין

צילום מסך מאתר הדסטארט

בסוף דף הקמפיין כתוב כך:

"אנחנו האזרחים לא יכולים לעמוד מנגד ולהותיר את אלאור ומשפחתו ללא הגנה. אנחנו האזרחים לא יכולים לתת לביורוקרטיה ולפוליטיקה לגבור על ערכי המוסר הבסיסי והרעות עליהם גדלנו ועליהם מושתתים צה"ל והחברה הישראלית כולה. אנחנו האזרחים לא סומכים על אחרים – לוקחים את האחריות עלינולא סומכים על אחרים – לוקחים את האחריות עלינו. "

מהי הבירוקרטיה לדידם של התומכים ושל שרון גל החתום על השורות הללו? מערכת המשפט וחוקי המדינה? ומה הם"ערכי המוסר הבסיסי"? האם אלה מסתכמים ב"עין תחת עין", או "הקם להרגך השכם להרגו"? על האיסור "לא תרצח" כנראה לא שמעו שם בממלכת המוסר הבסיסי של גל וחבריו.

אבל יותר מכל, מעניין המשפט האחרון בפיסקה זו: "אנחנו לא סומכים על אחרים – לוקחים את האחריות עלינו."

אכן, כך כנראה חשב לעצמו גם אלאור אזריה כשהוא החליט לירות במחבל הפצוע. הוא לא סומך על אף אחד, כלומר על החוק ועל המדינה, ולכן הוא פשוט יגמור את הסיפור בעצמו.

*

עוד בעניין זה ראו כאן

קריאת השכמה : משה קצב

בעיתון הארץ פורסם (10.7.16) כי ייתכן ובקרוב, אולי אפילו בשבוע הבא, יוחלט על קיצור עונשו ושחרורו מן הכלא של הנשיא לשעבר משה קצב , אשר הורשע באונס – לא פחות ולא יותר.

כיצד זה קורה? ובכן לפי הפרסום, "ועדת השחרורים קבעה לקצב דיון נוסף בעניין קיצור עונשו ב-20 ביולי, אליו הוא מגיע כאשר הרשות לשיקום האסיר שינתה את עמדתה ולראשונה תאפשר הליך שיקומי לאסיר שלא הודה במעשיו ולא הביע חרטה."

כיצד ניתן להסביר התייחסות זו של הרשות, לכאורה לפנים משורת הדין? למה דווקא עכשיו היא מחליטה לשנות את עמדתה לראשונה?

במה זכה קצב לכבוד? האם הוא מצא את כמות הדמעות והצעקות הנכונה שיש להגיר מול מצלמות הטלוויזיה ובפני הצופים? האם הוא "סבל מספיק"? מי קבע ולמה?

האיש מכחיש את מעשיו, וודאי שאינו מביע עליהם חרטה (אונס, ניצול יחסי מרות וגם שיבוש הליכי משפט!), ומדינת ישראל שוקלת ברצינות מעוררת פלצות, לתת לו על כל אלה פרס.

במדינת ישראל, בערך מחצית מן האוכלוסיה הן נשים. מה אומרת התנהגות זו של המערכת אל קבוצה זו של האוכלוסיה?  ומה היא אומרת לחצי השני, מה היא אומרת לגברים החיים במדינת ישראל?

כמוהו ראו וכן תעשו?

עוד נאמר בידיעה כך:

“עד כה, הרשות לשיקום האסיר הציבה את הודאתו של האסיר והבעת חרטה על מעשיו כתנאי מקדים להשתתפותו בתוכנית שיקום. אולם בשנים האחרונות עולה גישה שונה בקרימינולוגיה, לפיה יש לשקם גם אסירים שלא מודים במעשיהם. משום כך, לראשונה מאז הקמתה של הרשות לשיקום האסיר, היא תאפשר לקצב להיכנס לתוכנית שיקום מבלי להודות במעשיו או להביע חרטה.”

בידיעה אין הסבר כלל מדוע, למרות העובדה ש"בשנים האחרונות עולה גישה בקרימינולוגיה", הרשות לשיקום האסיר נוקטת בצעד זה בפעם הראשונה דווקא כעת, ומכל האסירים כולם, דווקא במקרה של האסיר מספר אחת, משה קצב!

מדוע דווקא המקרה של קצב נבחר להיות הפיילוט לגישה זו?

ושימו לב כי בכל דיסיפלינה תמיד יש כמה "גישות", תמיד יש את המקובלות והמיושמות ואת אלה המתנגדות לה. לכן  המשפט -"בשנים האחרונות עולה גישה שונה בקרימינולוגיה" – הוא משפט שאינו מוסיף דבר לגבי ההסבר הדרוש להתנהגותה התמוהה של הרשות לשיקום האסיר.

Moshe_Katsav,_by_Amir_Gilad

צילום: אמיר גלעד (ויקיפדיה)

 

על המדינה לדאוג לכך שמשה קצב, שירק בפרצוף המדינה ובפרצוף אזרחי ואזרחיות ישראל במעשיו הנפשעים, ימצה את כל תקופת העונש שנגזר עליו.

אם כבר יש לנהוג כלפיו בגישה מיוחדת, צריכה גישה זו להיות דווקא מחמירה יותר מן הרגיל, וודאי שלא מקלה.

גירסה מקוצרת פורסמה גם במכתב בהארץ

עקביות וסבלנות: לקחים מברני סנדרס

מאת: מיטל משיח


בארה"ב מתחולל עכשיו מרוץ מרתק לנשיאות. אחת הסיבות המרכזיות לעניין הרב שיוצר סביבו המרוץ הוא סנאטור יהודי וותיק, שמגדיר את עצמו כסוציאליסט-דמוקרט, ושמו ברני סנדרס. רבים מכנים אותו פשוט ברני (קיצור של ברנרד).  גם לאחר הפסדו הצורב של הסנאטור במדינת ניו יורק מול הילרי קלינטון, נראה שנוכחותו של ברני בדעת הציבור ובפוליטיקה לא במהירה תימחה.

ברני סנדרס (נולד בספטמבר, 1941, היום בן 74) הוא הפוליטיקאי ששימש בקונגרס האמריקאי לתקופה הארוכה ביותר בהיסטוריה של ארה"ב ללא שיוך מפלגתי. ב-2015, לקראת הבחירות לנשיאות ארה"ב הצטרף למפלגה הדמוקרטית, אף על פי שגם לפני כן, מבחינת הצבעות ושיתופי פעולה, הוא עבד במשך שנים רבות באופן נרחב עם הדמוקרטים.

באופן מקרי או שלא מקרי, ברלינגטון – העיר שבה כיהן כראש עיר במשך 8 שנים בשנות השמונים – שבמדינת ורמונט, הפכה ב-2015 לעיר הראשונה בארה"ב שניזונה ממאה אחוז אנרגיה נקייה, כלומר אנרגיה ממקורות מתחדשים (בניגוד לאנרגיה המבוססת על משאבים שאינם מתחדשים כמו פחם או גז).

אבל אחד הדברים השובים ביותר בהתנהלות של סנדרס הוא העקביות שלו. פשוט כך. אצלנו בישראל זה דבר שכמעט איננו קיים.

להמשיך לקרוא

דיבור ישיר: ציטוטים נבחרים מן העת האחרונה

כולם מדברים כל כך הרבה מסביבנו בחודשים האחרונים על מה צריך ולא צריך לעשות, את מי להרוג ואיך. לכן החלטנו כאן באשפתון להעביר אליהם את רשות הדיבור (ואולי להעיר מדי פעם בכל זאת הערה אחת או שתיים)…

דרך אוסף קטן זה של התבטאויות מייצגות, אפשר ונצליח להיזכר איך בעצם הגענו לכאן:


white

אוקטובר 2015:

שמואל אליהו (רבה של צפת וחבר הרבנות הראשית לישראל):

"אסור להשאיר מחבל בחיים אחרי פיגוע."

יהודה משי זהב (ראש זק"א):

"אנחנו מנחים את המתנדבים שלנו לטפל קודם כל ביהודים, מאחר והם נפגעו רק בגלל שהם יהודים והמחבל רוצח ומגיעה לו מיתה על פי כל דין. למרות הקוד האתי שלפיו אמורים לטפל קודם בו במידה והוא נפצע קשה, אבל צריך לדעת שגם למוסריות יש גבול. אם לא נעשה את ההבחנה נאבד את הכיוון."

ינון מגל (בזמן כהונתו כחבר כנסת מטעם מפלגת "הבית היהודי"):

"חשוב להשתדל שמחבל שמבצע פיגוע לא ישאר בחיים."

white

דצמבר 2015

גלעד ארדן ( על ירי השוטר בנערות עם המספריים):

"אפשר לירות במחבלת גם אם היא על הרצפה כל עוד לא בדקו שהיא לא נושאת חגורת נפץ, חקירת השוטר פוגעת במלחמה בטרור."

להמשיך לקרוא

צודקים ומצטדקים

רונה ברנס

[דברים אלה פורסמו בגירסה דומה מאוד באתר זה בעבר ומפורסמים בשנית בעקבות האירועים האחרונים]


מאחורי כל נשק מורם על דוקר שנורה כבר ואינו מהווה סכנה עומדת שורה ארוכה של שתיקות של בכירי הפוליטיקאים, הנמתחת בגאון לאורך השנים האחרונות.מאחורי כל משפחה פלסטינית שנפגעת מידי מחבלים יהודים ישראלים עומדות השתיקות הללו. הן עומדות גם מאחורי הרג הבטום זהרום. קו ישיר מתוח בין כל אחד ואחד מהמקרים הללו, ואת הקו הזה מנחים נתניהו וממשלתו. במקום להתוות דרך הם בוחרים להיות מסיתים לדבר עבירה, תוך רחיצה מתמדת בנקיון כפיהם. הם מעולם לא התכוונו להסית חלילה לאלימות.

אבל האמת היא שהצדק התמידי העומד אך ורק לצידה של ישראל כביכול בכל הקשר ובכל צורה, בלי שאריות פקפוק, ספק, והכי גרוע – בלי חמלה, בלי שמץ של חמלה — הם שהובילו אותנו למצב המוסרי המפוקפק שאנו עדים לו עתה. קשה למנות את הרעות שאנו עדים להן לאחרונה. ההרגשה היא שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים נוכח האלימות המטורפת, ובמקרים מסויימים גם נוכח האידיאולוגיה המופרעת העומדת מאחוריה.

תפקידם של מנהיגים איננו להצטרף להמון! תפקידם של מנהיגים הוא תמיד להציב אלטרנטיבה לאלימות, לחוסר תקווה ופחד, לא מתוך דורסנות שמונעת מרעיונות אנטי-דמוקרטיים, אלא מתוך אהבת-אדם כנה ורצון לבנות חיים משותפים עם בני האדם שסביב לנו. לשם כך צריך לאמץ צורת חשיבה המבוססת על כבוד הדדי, דבר שנדמה כי הוא זר לחלוטין לנתניהו ובני חוגו, אשר מרבים לדרוש וממעטים לקיים.

את האלימות המופרעת, שגרורותיה כבר פשו כדי כך שאיננו מזועזעים מגילויי אלימות המתגלים אחרי פיגועים רבים כלפי מחבלים "מנוטרלים" (כלומר כלפי אנשים חסרי ישע),  חייבים לסלק מחיינו ומתרבותנו. המקרה האחרון של ירי החייל בחסר הישע (כן, כן, מ-ח-ב-ל אבל חסר ישע!)  הוא רק עוד חוליה בשרשרת ארוכה של מקרים דומים. הדבר היחיד שאינו רגיל במקרה אחרון זה הוא תגובת הציבור. שהרי בדרך כלל אנו אפילו לא מזועזעים (ראו אם תזכרו למשל את מקרה האזרח שהרים מוט על מחבל פצוע שהיה שרוע על הקרקע, או את מקרה פאדי עלון, הדומה מאוד למקרה החייל האחרון).

הדורסנות, העליונות, והכוחנות המטופטפת לרבים מדי מאזרחי ישראל מינקות (מימין ומשמאל) היא העומדת בשורש אבדן עשתונות זה.

החיים כאן, חיי אנוש, הפכו הפקר. המנהיגים במדינת ישראל מפקירים את רעיונות הדמוקרטיה, חשיבות חיי האדם ואושרו לטובת לאומנות מדומיינת, גזענות והנצחת עליונות מדומה. למה? כי זאת הדרך הקלה כמובן. תפקיד מנהיגי הציבור הוא להתוות דרך אמיתית, ריאליסטית ולכן בהכרח מורכבת. בישראל פירוש הדבר בהכרח לקבל את מורכבות המצב הדמוגרפי, הזהותי, הגיאוגרפי והפוליטי כנתון שעמו צריך לעבוד, ולא להתכחש לו. עלינו להתקדם מתוך ועל בסיס האתוסים שבחרנו לעצמנו אל תוך אתוסים שיתאימו לזמן, ולאילוצים האנושיים והאזוריים שבהם אנו חיים. יותר מכל פירוש הדבר הוא עידוד של כבוד לבני האדם שמסביב. אכן, עלינו להילחם בטרוריסטים ובאלימות, אבל זאת כדי לקדם חברה צודקת לכל מי שחי באזור, ולא כדי לשמר מצב של דורסנות שנוחה לצד אחד בלבד.

_DSC0059

מתוך פרויקט טוקבק