החיפוש אחר המישור: מבט על הארגון החינוכי "דרך רוח"

רונה ברנס

בפרסום לקראת שנת הלימודים 2014-2015 של המועצה להשכלה גבוהה שוב צויינה הירידה הדרמטית במספר הנרשמים למדעי הרוח באוניברסיטאות ובמכללות בארץ. זוהי תופעה מוכרת, ובשנים האחרונות ישנם נסיונות מתרבים והולכים להתמודד עם בעיה זו, המשקפת שלל בעיות נוספות הקשורות בתחום "מדעי הרוח".

בתוך נסיונות אלו נדמה כי אפשר לזהות שתי גישות עיקריות. אחת היא ההתמודדות באמצעות הנסיון לצייר את מדעי-הרוח כ"אם כל ידע", כאיזה שורש הכרחי לחברה, וכך לנסות לשכנע שבלי מדעי הרוח החיים זה לא חיים, החברה זו לא חברה.  הרבה מאוד מאמרים נכתבו ברוח זו לאורך השנים.

אמנם, לא נעים להודות, אבל נדמה שהבעיה המרכזית בגישה זו היא שהטענות פשוט אינן משכנעות, ובדרך כלל מתקבלות על לב שומעיהן כגיבוב הצטדקויות נטול חן.

לעומת זאת, יש את אלה המעלים טענות הפוכות:  מדעי הרוח אינם עומדים בקצב או בסטנדרטים  הנדרשים מהם. מדי  פעם מפורסם מאמר בתקשורת הפופולארית בדבר הצורך כביכול להפריט את מדעי הרוח בכדי להביא אותם להתנהלות תחרותית או דברים ברוח זו. לפי גישה זו משהו כנראה  לא בסדר במדעי-הרוח. משהו שם לא עובד, שהרי אחרת  כיצד ניתן להסביר את העובדה שהסטודנטים כבר אינם גודשים את הכיתות כמו בעבר.

המסקנה לפי גישה זו היא שעל מדעי הרוח להבין את רצון הסטודנטים ולהתאים עצמם אל הטעם המקובל.

המשותף לשתי הגישות הללו ולאחיותיהן, היא הההתמקדות הבסיסית והעיקרית בדרך כלל בשלב מאוד מסויים של "מדעי הרוח"; הוא השלב האקדמי, האוניברסיטאי.

ייתכן והדבר נובע מכך שיותר קל להציע "הצעות לשיפור" במערכת קיימת ועומדת כבר. אכן, קשה יותר לדבר על "חברה", על "ערכים", על מודלים של אתוס תרבותי שקיים או שאיננו קיים בחברה זו או אחרת, והסיבות להתקיימותו או לאי-התקיימותו.

אולי משום  כך משך את תשומת ליבי בשנה האחרונה ארגון חינוכי שנקרא "דרך רוח" – ארגון שפועל לקידום החינוך ההומניסטי בבתי הספר, ובמעגלים אחרים בחברה, בין היתר באמצעות הפקת אירועים כמו הרצאות הפתוחות לקהל הרחב (סדרת "מרצים על הבר",  "רוח בסלון" ועוד), או דרך נסיון (שעדיין נמצא בשלבי פיתוח) לשלב "לימודי רוח" עבור אלה המתמחים במגזר העסקי.

אולם אין ספק שהפרויקט המרכזי והחשוב ביותר שאותו מפעיל הארגון מאז היווסדו (2011), הוא פרויקט "בית החינוך", הממוקם בבית הסטודנט שבאוניברסיטת חיפה.

הפרויקט, שממומן על ידי תקציב עירוני ותרומות פרטיות קטנות, מאפשר לתלמידים אשר אין להם אפשרות לגשת לבגרות מורחבת (5 יחידות ומעלה) במקצועות ההומאניים בבתי הספר הרגילים בהם הם לומדים, להרחיב את לימודיהם במקצועות אלה.

 שיעור

שיעור ב"בית החינוך" של "דרך רוח", אוניברסיטת חיפה

להמשיך לקרוא

איך לנצח בלהפסיד

מי מנוסה בתבוסות ובמפלות יותר מהעם היהודי? במשך אלפיים שנה סבלנו את כל המפלות והתבוסות שאפשר רק להעלות על הדעת ושום נזק לא נגרם לנו. היכן כל המנצחים הדגולים? היכן המצרים הקדמונים? היכן האשורים, הבבלים והפרסים? היכן היוונים ורומא האדירה ששרפה לנו את בית-המקדש? כולם נעלמו מהמפה המדינית והשאירו אחריהם רק חפירות ארכיאולוגיות; ואנחנו, המובסים, לנו היה כוח להקים מדינה חדשה, ואם, נוסף על הכוח, יהיה לנו גם מספיק שכל ונדע כיצד להמשיך ולהפסיד, עוד נכונו לנו גדולות ונצורות

(שמעון צבר, מתוך ההקדמה לספר "ספר תורת התבוסות והמפלות השלם", עם עובד, 1995).

black line 21

רגע לפני הבחירות התאגדנו במזקקה בירושלים, לערב קברטי של דיבור, פרפורמנס, שירה, ושירים שהמצאנו.

היה זה ערב המפסידים הגדול, כי כמו ששמעון צבר כתב "אם יהיה לנו מספיק שכל  ונדע כיצד להמשיך  ולהפסיד, עוד נכונו לנו גדולות ונצורות".

כתבו וערכו (טקסטים ומוסיקה): מנחם אדלמן לנדוי ורונה ברנס
השתתפו: מנחם אדלמן לנדוי (הנחיה, קריאה, ושירה), רונה ברנס (פסנתר, שירה, וקריאה), עירא קליין (גיטרה), יונתן סוויד, עודד רימון ( קטעי פרפורמנס), אמיר מנשהוף (שירה), ענת בסוק (עזרה בפרפורמנס) וחברים נוספים.

גילוי דעת

רונה ברנס

בעקבות הבחירות אומרים לנו, אנשי גוש השמאל: "אתם" צריכים להכות על חטא, או "אנחנו" צריכים להכות על חטא. דורשים מאיתנו להודות כי טעינו. יש הטוענים כי הסיבה שגוש השמאל ניצח בבחירות אלה הייא בגלל האליטיזם של השמאל. לכן, הם אומרים, השמאל צריך לעשות חשבון נפש. הוא צריך להבין היכן טעה, מה גורם למרבית האנשים לא לשים את מבטחם בגוש השמאל, אלא לבחור לקדנציה רביעית את נתניהו. ירון לונדון התבטא לאחרונה ואמר כי הוא סבור שלא היה דבר שהשמאל יכול לעשות כדי למנוע את התוצאות, מאחר ורוב רובו של העם מורכב מאנשים דתיים שתפישת עולמם אינה מתיישבת עם תפישת עולם המבוססת על התפישה הדמוקרטית-ליברלית במובנים רבים. לכן הוא גם אינו צופה שינוי – גם בעתיד ימשיך לשלוט כאן הימין.

להמשיך לקרוא

"העם אוהב אותו"

רונה ברנס

"משהו חייב להשתנות. זה לא יכול להישאר כך." אמרו אנשים שהכרתי במהלך יום הבחירות.

לא ידעתי בדיוק למה התכוונו. גם הם לא ידעו.

אבל אחרי שש שנים של נתניהו בשלטון, ועוד שלוש שנים בשנות התשעים, כלומר אחרי תשע שנות שלטון- הבינו רבים שבנימין נתניהו צריך לקחת פסק זמן מאיתנו. אנחנו צריכים קצת לנשום.

נו. רבים, אבל לא רבים מספיק.

כן. ביבי נתניהו לא וויתר והדהיר אותנו מיוזעים וכואבים עד שהגענו אל האורווה, אמנם בזמן שיא (30 מנדטים), אבל מותשים ומדוכאים כל כך ממכות השוט, שלא רצינו כבר לאכול דבר.

ביבי המסית, המדיח, וה-"לא מתנצל" הוא ההיפך ממנהיג אחראי.

הוא ההיפך ממה שאנחנו צריכים, גם בלי לרצות. לא צריך להחליף את העם, צריך להחליף את הביבי. גם אחרי הבחירות, ועל אף התוצאות, עדיין – צריך להחליף את ביבי. לו הייתה לו טיפת הגינות, הוא היה יודע זאת בעצמו.

להמשיך לקרוא

תחת כנפי ההיתממות

רונה ברנס

הדברים הבאים פורסמו בשינוי מה גם באתר הארץ

הוי המילים, הוי המילים היפות, העצרות המרגשות, מזל גדול שיש אתכן, אחרת במה היינו נאחזים, על מה היינו מדברים. בפח הזה נופלים כולם, ואכן מגוחכת במיוחד היא העובדה שמי שמוביל את ריקוד ההיפופוטמים הקרקסי הזה הם תמיד "אנשי רוח" , "מובילי דעת קהל אינטלקטואלית" וגם לא אינטלקטואלית, כאלה ואחרים.

אני רוצה לשאול: מול מה יצאו המתנגדים לדברי יאיר גרבוז בכיכר?

תומר פרסיקו בפוסט בפייסבוק הודיע כי גם הוא משתטח על קברים ומחזיק קמיעות. עמיתיי בפייסבוק – הדוקטורנטים, הסופרים, המשוררים, מכל תחומי העיסוקים, הודיעו בגאווה כי גם הם מנשקים מזוזות, ומי שלא דיבר על מזרחים, הזכיר לנו כי גם רוסים אוהבים את הקמעות שלהם, כן! ושלא ישאירו אותם בחוץ.

יפה.

ומה גרבוז אמר בסך הכל? אכן גרבוז השווה בין מושחתים ובין מנשקי קמעות. וזה נשמע מוזר, וודאי גם מעליב ומקומם עבור מנשקי מזוזות וקמיעות רבים וישרי דרך.

אך מדוע הוא עשה זאת? מדוע לעזאזאל הוא עשה זאת? מה הביא את האיש הזה, גרבוז, לעשות זאת?

להמשיך לקרוא