צל, עצים, ונחמה

בתיה גלילי מדווחת מהדרכים

חיפה

באחת השבתות בקיץ האחרון הלכתי לפגישה בבית קפה עם גברת שהייתי איתה בקשר-מכתבים זה זמן מה. קבענו להיפגש בבית קפה ברחוב מוריה, בחיפה.

אף על פי שבשנים האחרונות אני מתגוררת בירושלים, נולדתי וגדלתי בחיפה, ואני אוהבת את העיר. ודווקא אהבה זו היא שגורמת לי כנראה לשוב ולהסתכל עליה בכל ביקור, בעיניים בוחנות במיוחד.

בפעם האחרונה שכתבתי עליה כאן התפייטתי לא מעט על אסתטיקת הענקים העתידנית שמשתלטת לה על העיר. עתה חשבתי כי ראוי שמישהו סוף סוף יעלה את סוגיית הצל, שהיעדרו מהרחובות הישראלים והחיפאים בפרט לא רק שאינו מוסיף כל עונג לשיטוט העירוני, אלא גם אינה מוצדקת כלל:

כמו בערים רבות בישראל, גם בחיפה עדיין לא הבינו את נפלאות הצל וחשיבותו העירונית הייחודית.

להמשיך לקרוא

מה בין תמיכת המדינה במדעי הרוח ותמיכת המדינה בבני ישיבות

"Curiosity, like virtue, is its own reward"

Charles Brockden Brown, Edgar Huntly, 1799

רונה ברנס

לאחרונה פרסם הלל גרשוני, המעיד על עצמו שהוא חוקר תלמוד, מאמר ב- nrg שכותרתו "אין צורך לממן את מדעי הרוח".

גרשוני מסביר שם כי הסיבה שאין נרשמים למדעי הרוח היא כי הציבור אינו מעוניין בתחום, וכי הדרך הנכונה ביותר לפתור חוסר עניין זה היא להבין את הבעיה, ולפעול כך שעניין הציבור ישוב כביכול. במילים אחרות- יש להתחרות על לב הציבור לפי כללי השוק החופשי, והמנצח לוקח הכל.

אחת השאלות הראשונות שהוא שואל היא :

'למה כשמדברים על תקצוב לכוללים ולישיבות עולה על שפתי העיתונאים קצף והם מזדעקים חמס על תקצוב הפרזיטים האלה, ואילו כשמדובר על "מדעי הרוח" פתאום הופך הדבר לקודש קודשים, שראוי לתקצבו ככל האפשר? מדוע מי שכותב תיזה על החלקים האנונימיים בתלמוד הבבלי במסכתות סוטה ועבודה זרה ראוי לתקציבים, ואילו מי שסתם לומד את מסכתות סוטה ועבודה זרה, ואפילו מוציא עליהן חוברת חידושים, הוא טפיל שחי על חשבון המדינה?'

ובכן נתחיל בהבדל הבסיסי והטכני ביותר:

להמשיך לקרוא

Notice from a disillusioned old immigrant

הודעה זו התקבלה הבוקר בתא הדוא"ל של אשפתון:

!Unique sale opportunity

:Used Democratic State up for grabs

Relatively new and in working order – considering the years of abuse, misappropriation and misrepresentation.

Previous owners include – a number of Deities, infidels and currently, corrupt officials with a smattering of local / international ‘oligarchs’ (worldspeak translation: unscrupulous self-indulgent ‘basterds’).

Convenient and strategically pivotal global location – targets in both East and West comfortably within range.

No natural resources to speak of, however potential oil, gas and emergency blood bank lurking beneath the surface.

Great economic promise but temporarily deep in the red (white and blue) with yellow highlights.

Affectionately known as ‘the land flowing with milk and honey’, this prime chunk of real estate boasts unrivalled natural beauty, possibly only to be compared with the glories that once were ‘Troy’ or ‘Atlantis’.

 Special attractions: unlimited availability of individual and / or group scapegoats, ‘volunteers’ for clinical trials,  and bespoke platforms  for hands-on military training and test sites.

Unsealed bids invited inside unmarked brown envelopes and should be addressed to hospital medical equipment personalities, any senior Government functionaries or anyone with a ‘B’ in their name.

Health warning: widespread infestation of PTPJS (poor terrorized persecuted Jew syndrome)

:No cost bonuses

highly desirable and well connected prison facilities

state-of-the-art ‘start-up “exit” programs’.

.Priority given to cash offers enclosed with the bid

!Total impartiality guaranteed

ילדים מפריעים לנגן רחוב ירושלים 2014נערים מפריעים לנגן רחוב, כיכר ציון, ירושלים , יולי 2014

Teenagers bothering a street player, Jerusalem, Kikar Zion, July,  2014

עַל הַקָּהָל וְעַל הָרָעָב

 

רונה ברנס


 

"… וכל בית ישראל ערלי לב" (ירמיהו, ט, כה)

"סכנת הקהל" היא סוגיה שעשויה להיראות אולי אבסורדית כשהיא מכוונת אל אנשים, שעיקר עיסוקם כביכול מכוון אל קהל, כלומר אל אמנים, אל סופרים, אל אנשי רוח. שהרי כל אלה פועלים, כותבים, מפסלים, מלחינים וכו' –  לטובת המסירה או ההעברה לקהל, העומדת בדרך כלל בסוף "התהליך". פרנץ קפקא, בסיפורו הגאוני "אמן רָעָב", מציג את הסוגייה הזאת בחדות מופלאה כשהוא מעמיד בפנינו את אמן הרָעָב המפורסם, זה שאמנותו היא ההרעבה העצמית – אמנות שאותו אמן שיכלל לשלמות. ואמנם, הדילמה המרכזית שעומדת בלב הסיפור היא למעשה דילמת הקהל- ובייחוד אי ההבנה של הקהל, שמוצא עצמו פנים אל פנים מול אמן הרעב:

 "נסו להסביר למישהו את אמנות הרעב! מי שלא מרגיש זאת לא יוכל להבין" (התרגומים הם שלי)

 הקהל אינו מבין, ובכל זאת, אמן הרעב צריך אותו ואף רוצה בו.  האם "הקהל הנכון", הרצוי יותר, הוא "קהל מבין" בהכרח? זה שיבין את אמנות הרעב? לא. על תקווה שכזאת קפקא הוא האחרון שיתעקש. שהרי הקהל "הנכון" לפי אמן הרעב הוא  פשוט זה שיהיה מוכן לבהות בו, זה שיהיה מוכן למזג את הזמן שלו עם הזמן של האמן- שיהיה מוכן לאחד בין הזמנים. האיחוד הזה הוא הבהייה. יותר מזה, לא צריך האמן כדי להתקיים, פשוטו כמשמעו.

להמשיך לקרוא