בעיתון הארץ פורסם (10.7.16) כי ייתכן ובקרוב, אולי אפילו בשבוע הבא, יוחלט על קיצור עונשו ושחרורו מן הכלא של הנשיא לשעבר משה קצב , אשר הורשע באונס – לא פחות ולא יותר.

כיצד זה קורה? ובכן לפי הפרסום, "ועדת השחרורים קבעה לקצב דיון נוסף בעניין קיצור עונשו ב-20 ביולי, אליו הוא מגיע כאשר הרשות לשיקום האסיר שינתה את עמדתה ולראשונה תאפשר הליך שיקומי לאסיר שלא הודה במעשיו ולא הביע חרטה."

כיצד ניתן להסביר התייחסות זו של הרשות, לכאורה לפנים משורת הדין? למה דווקא עכשיו היא מחליטה לשנות את עמדתה לראשונה?

במה זכה קצב לכבוד? האם הוא מצא את כמות הדמעות והצעקות הנכונה שיש להגיר מול מצלמות הטלוויזיה ובפני הצופים? האם הוא "סבל מספיק"? מי קבע ולמה?

האיש מכחיש את מעשיו, וודאי שאינו מביע עליהם חרטה (אונס, ניצול יחסי מרות וגם שיבוש הליכי משפט!), ומדינת ישראל שוקלת ברצינות מעוררת פלצות, לתת לו על כל אלה פרס.

במדינת ישראל, בערך מחצית מן האוכלוסיה הן נשים. מה אומרת התנהגות זו של המערכת אל קבוצה זו של האוכלוסיה?  ומה היא אומרת לחצי השני, מה היא אומרת לגברים החיים במדינת ישראל?

כמוהו ראו וכן תעשו?

עוד נאמר בידיעה כך:

“עד כה, הרשות לשיקום האסיר הציבה את הודאתו של האסיר והבעת חרטה על מעשיו כתנאי מקדים להשתתפותו בתוכנית שיקום. אולם בשנים האחרונות עולה גישה שונה בקרימינולוגיה, לפיה יש לשקם גם אסירים שלא מודים במעשיהם. משום כך, לראשונה מאז הקמתה של הרשות לשיקום האסיר, היא תאפשר לקצב להיכנס לתוכנית שיקום מבלי להודות במעשיו או להביע חרטה.”

בידיעה אין הסבר כלל מדוע, למרות העובדה ש"בשנים האחרונות עולה גישה בקרימינולוגיה", הרשות לשיקום האסיר נוקטת בצעד זה בפעם הראשונה דווקא כעת, ומכל האסירים כולם, דווקא במקרה של האסיר מספר אחת, משה קצב!

מדוע דווקא המקרה של קצב נבחר להיות הפיילוט לגישה זו?

ושימו לב כי בכל דיסיפלינה תמיד יש כמה "גישות", תמיד יש את המקובלות והמיושמות ואת אלה המתנגדות לה. לכן  המשפט -"בשנים האחרונות עולה גישה שונה בקרימינולוגיה" – הוא משפט שאינו מוסיף דבר לגבי ההסבר הדרוש להתנהגותה התמוהה של הרשות לשיקום האסיר.

 

על המדינה לדאוג לכך שמשה קצב, שירק בפרצוף המדינה ובפרצוף אזרחי ואזרחיות ישראל במעשיו הנפשעים, ימצה את כל תקופת העונש שנגזר עליו.

אם כבר יש לנהוג כלפיו בגישה מיוחדת, צריכה גישה זו להיות דווקא מחמירה יותר מן הרגיל, וודאי שלא מקלה.

גירסה מקוצרת פורסמה גם במכתב בהארץ

מיטל משיח

---

לאחרונה, זכה דוידי בן ציון, סגן וממלא מקום ראש המועצה האזורית חברון, לפרסום. למה? כי הוא כתב בפייסבוק שלו שיש למחוק כפרים פלסטינים שלמים:

"מה צריך לקרות?" הוא שואל ועונה לאחר רצח הלל יפה אריאל– "פשוט מאד, לא רק בית המחבל צריך להמחק אלא כל הכפר כולו!! שמעת נתניהו? ליברמן תקשיב! אנחנו דורשים מחיקת כפרים. זה נשמע קיצוני? מתלהם? תחשוב שוב. הדם רותח. אל תשטפו אותו כל כך מהר. נמאס לנו למות סתם."

מדוע הוא אמר זאת? לכאורה כי הוא חושב, ובצדק באופן בסיסי, כי לאדם במדינה מגיע לחיות חיים שקטים ובטוחים בחסות המדינה. אלא שהוא מתעלם מהעובדה כי חברון, וההתנחלויות האחרות שבהן לאחרונה נרצחים יותר ויותר יהודים בסביבת ביתם על ידי פלסטינים, אינן נמצאות בתחומי המדינה, ואינן מוכרות כמדינת ישראל, לא רק על ידי "האומות" אלא גם על ידי רבים מאוד מאזרחי מדינת ישראל היהודים.

נדמה לי שלו הייתי עכשיו נוסעת ותוקעת יתד בשטחה של סוריה, בטענה שכאן, בדיוק כאן, חיו אבות אבותיי, שבטי המקורי והתנכ"י, שאני מרגישה את דמו זורם בעורקיי ההיסטוריים, לא הייתי יכולה להתלונן בפני איש כי בטחוני נפגע עקב כך. זוהי ההחלטה שלי, להתיישב במקום הידוע לי כמסוכן ביותר, ואשר אני יודעת כי המדינה אינה שולטת בו כפי שהיא שולטת בתחומיה, אפילו אם (למשל) היו מקצים יחידה שלמה רק כדי להגן עליי ועל אוהלי הדל (שהרי אחרי הכל בכל זאת, מדובר ביהודייה היושבת על "אדמת אבות").

אבל כל זה לא מעניין אנשים כמו דוידי בן ציון. איך אני יודעת? בגלל ציטוטים כאלה:

"חיות [הפלסטינים]. זהו, לא אנשים, לא אדם. עם של חיות. הערבי שרצח הבוקר את הלל הי"ד בקרית ארבע, דקר אותה בשנתה עשרות פעמים. זה לא נתפס, כי בטעות אנחנו שוכחים מדי פעם שהאויב מולנו אינו כמונו. להם, אין רגש אנושי, אין לב, אין כלום."

זהו המפתח: "האויב מולנו אינו כמונו. להם, אין רגש אנושי, אין לב, אין כלום." הם ואנחנו זה שני מינים שונים.  בין אם נרצה ובין אם לא, ככל שהזמן חולף במצב הקיים שבו לערבים ויהודים אין שפה משותפת, וכל צד מתבצר בבורות של עצמו לגבי הצד השני, כך ימשיכו התפיסות האלה לחלחל.

רק אזכיר כי חלק גדול מהערבים מאמין גם כי היהודים אינם אנושיים כמוהם. לאורך כל ההיסטוריה טענו על היהודים שהם אינם אנושיים, שהם נזונים מדם, שהם תאבי רצח ומה לא.

כן, יש הבדל: הנער הרוצח שרצח את הלל יפה בשנתה במיטתה אינו ראוי להיקרא אדם גם לדידי, אבל הוא, כלומר הרוצח, אינו שווה לכל בני עמו.

האם אני רוצחת שפלה, תאבת רצח, רק משום שכמה מבני עמי שרפו תינוק בשנתו במיטתו (בדומא)? שרפו ילד חי כנקמה (מוחמד אבו חדיר שלאחרונה מלאו שנתיים לרציחתו)?

אז מה בכל זאת אפשר לעשות? מהם גבולות הכוח ומהו גבול השליטה באנשים שסביבך? זוהי תמיד צריכה להיות השאלה הבסיסית כאשר עוסקים בבטחון.

הציפייה להגנה הרמטית מצד המדינה היא תמיד חסרת בסיס, והיא חסרת בסיס על אחת כמה וכמה כאשר אתה חי בשטח עוין, שבו מתגוררת אוכלוסיה של בני אדם (לא חיות – בני אדם) שמרגישה מקופחת, מנושלת, מדוכאת ונרמסת, שאין לה תקווה, ואין לה צנורות להשכלה הקרובים בכלל למה שהאוכלוסיה היהודית נהנית ממנו.

לא, אינני מצדיקה את מעשי הרוצחים, אבל יש להבין כי מעשים אלו אינם נוצרים בוואקום שכולו טוב. הילדים הפלסטינים חיים ברובם בתנאים ירודים באופן משמעותי מן התנאים המוכרים לנו בארץ, אופק האפשרויות שלהם מצומצמם הרבה יותר ממה שרובינו יכול לדמיין.

המנסים להסביר את מעשי הרוצחים הפלסטינים על ידי הגדרתם כחיות, הם שקרנים, גזענים ובעיקר פחדנים ששכחו מה פירוש להיות יהודי בעולם.

אכן, נראה כי הדרך היחידה ליצור מצב של הגנה הקרובה להיות מושלמת היא לכלוא את כל האוכלוסייה העוינת בפוטנציה לאוכלוסיה היהודית-ישראלית (קרי הפלסטינים), ולא לאפשר להם כל תנועה או פעילות בלא אישור השלטונות, כמו בבית כלא לכל דבר.

ואכן, יהיו אנשים בישראל שיאמרו- נו, אם אין ברירה, אין ברירה. בן ציון מרשה לעצמו להציע מחיקת כפרים ערבים כי "אין ברירה" כביכול, ומתעקש כי אין כאן התלהמות (על אף שמיד הוא סותר את עצמו בתארו את מצב הרוח בו הוא נתון באמצעות המילים "הדם רותח"). באווירה הציבורית של היום דבריו, דברי עובד ציבור שאחראי גם על תיק החינוך במועצה, הם דברים המשתתפים בשיח הלגיטימי כ"דעה" שיש להתחשב בה. עבור רבים מדי בציבור הישראלי, האופציה הזו נשמעת כאופציה לגיטימית.

בן ציון הוא רק דוגמה אחת. דברים דומים לאלו שהוא כתב אני שומעת במקום עבודתי, בשוק, ובמקומות אחרים. המבט שלנו על  שכנינו הערבים הולך ומתעוות תחת הפחד. במקום להישיר מבט, חלקים נרחבים בציבור הישראלי בוחרים להתקפל אל תוך עצמם ולברוח לצד השני, תוך צעקות "מפלצות, מפלצות!"

אבל העומדים מולנו אינם מפלצות ברובם, ושוב דבר שנעשה לא יגרום להם להיעלם. רק התייחסות רצינית אל הצד השני כאל צד שני באמת  ולא כאל עדר חיות רעות שיש להשתלט עליו, תוכל להביא לצעדים קדימה בפתרון המצב הקיים.

הדמוניזציה של הצד השני, והצורך להכחיש את אנושיותו -דבר שהעם היהודי הוא הראשון שצריך להיזהר ממנו – היא ההיפך מכל פתרון בר קיימא.

---

מאת: מיטל משיח

---

בארה"ב מתחולל עכשיו מרוץ מרתק לנשיאות. אחת הסיבות המרכזיות לעניין הרב שיוצר סביבו המרוץ הוא סנאטור יהודי וותיק, שמגדיר את עצמו כסוציאליסט-דמוקרט, ושמו ברני סנדרס. רבים מכנים אותו פשוט ברני (קיצור של ברנרד).  גם לאחר הפסדו הצורב של הסנאטור במדינת ניו יורק מול הילרי קלינטון, נראה שנוכחותו של ברני בדעת הציבור ובפוליטיקה לא במהירה תימחה.

ברני סנדרס (נולד בספטמבר, 1941, היום בן 74) הוא הפוליטיקאי ששימש בקונגרס האמריקאי לתקופה הארוכה ביותר בהיסטוריה של ארה"ב ללא שיוך מפלגתי. ב-2015, לקראת הבחירות לנשיאות ארה"ב הצטרף למפלגה הדמוקרטית, אף על פי שגם לפני כן, מבחינת הצבעות ושיתופי פעולה, הוא עבד במשך שנים רבות באופן נרחב עם הדמוקרטים.

באופן מקרי או שלא מקרי, ברלינגטון – העיר שבה כיהן כראש עיר במשך 8 שנים בשנות השמונים – שבמדינת ורמונט, הפכה ב-2015 לעיר הראשונה בארה"ב שניזונה ממאה אחוז אנרגיה נקייה, כלומר אנרגיה ממקורות מתחדשים (בניגוד לאנרגיה המבוססת על משאבים שאינם מתחדשים כמו פחם או גז).

אבל אחד הדברים השובים ביותר בהתנהלות של סנדרס הוא העקביות שלו. פשוט כך. אצלנו בישראל זה דבר שכמעט איננו קיים.

להמשיך לקרוא ←

מערכת אשפתון

---

שוב הגיע פסח ואיתו הסקירה הדו-שנתית שלנו, המתמקדת במדור השירה המקוון של הארץ.

עיקרה של הסקירה: כמה משוררים לעומת כמה משוררות מתפרסמים במדור?

זוהי הפעם השלישית שאשפתון מפרסם סקירה שכזו.

הסקירה הראשונה (שנפרשה על פני כחצי שנה, 21.9.14 – 9.4.15)  לימדה כי 13% בלבד מכלל השירה שפורסמה במדור נכתבה על ידי נשים (בסך הכל פורסמו בתקופה זו 84 שירים, 73 על ידי גברים ו-11 על ידי נשים).

הסקירה השנייה (שנפרשה אף היא על פני כחצי שנה, 14.4.15 – 29.10.15) הראתה עליה קלה בייצוג הנשים המשוררות, כאשר 14.4% מכלל השירה במדור נכתבה על ידי נשים (מתוך 90 שירים, 77 נכתבו על ידי גברים ו-13 על ידי נשים).

סקירתנו הפעם מביאה עליה נוספת, משמעותית הרבה יותר, במניין הנשים היחסי.

להמשיך לקרוא ←

כולם מדברים כל כך הרבה מסביבנו בחודשים האחרונים על מה צריך ולא צריך לעשות, את מי להרוג ואיך. לכן החלטנו כאן באשפתון להעביר אליהם את רשות הדיבור (ואולי להעיר מדי פעם בכל זאת הערה אחת או שתיים)…

דרך אוסף קטן זה של התבטאויות מייצגות, אפשר ונצליח להיזכר איך בעצם הגענו לכאן:

---

אוקטובר 2015:

שמואל אליהו (רבה של צפת וחבר הרבנות הראשית לישראל):

"אסור להשאיר מחבל בחיים אחרי פיגוע."

יהודה משי זהב (ראש זק"א):

"אנחנו מנחים את המתנדבים שלנו לטפל קודם כל ביהודים, מאחר והם נפגעו רק בגלל שהם יהודים והמחבל רוצח ומגיעה לו מיתה על פי כל דין. למרות הקוד האתי שלפיו אמורים לטפל קודם בו במידה והוא נפצע קשה, אבל צריך לדעת שגם למוסריות יש גבול. אם לא נעשה את ההבחנה נאבד את הכיוון."

ינון מגל (בזמן כהונתו כחבר כנסת מטעם מפלגת "הבית היהודי"):

"חשוב להשתדל שמחבל שמבצע פיגוע לא ישאר בחיים."

דצמבר 2015

גלעד ארדן ( על ירי השוטר בנערות עם המספריים):

"אפשר לירות במחבלת גם אם היא על הרצפה כל עוד לא בדקו שהיא לא נושאת חגורת נפץ, חקירת השוטר פוגעת במלחמה בטרור."

להמשיך לקרוא ←