מאת: אחינעם תמר וירט 

חשבתם פעם כמה קשה זה להציע?
זה תלוי גם בגודל המיטה ובמימדי הסדין, ובגומי הזה בקצוות, זה תלוי גם באיזו שעה מדובר והאם חשוך והאם הפוך גם, ומהי העונה…

*

ואת מענה את עצמך ואומרת: הוא ירצה. בדוק שהוא ירצה, תראי איך הוא מרוצה מהמילים שאת מוציאה מהפה, תראי איך הוא מתרצה מקפה שחור חזק שאתם שותים בדיוק אותו הדבר.
וכשאת מנסה להציע, כל המשתנים משתנים ואת תלויה בין הבירה ששתית שוב יותר מדי, מהר מדי, לבין האצבעות שלך, מחפשות את הקצה של המזרון, מנסחות את המסרון ושולחות.

*

מילים זורמות מן היד אל החוץ והיית רוצה לרוץ, אבל ריאותייך טבעו בעשן הזמן שלך.
ואת טובה במילים ובכנות על פני נימוס. בחרת בלי היסוס לצאת שוב מלכה לב שבור.

*

עכשיו את עוברת מול הרכבת ולא שמה לב, ואת מדלגת על פני שיפוצים רבים, ובינך לבינו
תהום רבה הנפרשת על פני הווסטאפ כולו ותל אביב כולה, ואת מכילה ואת מעולה בלהגיב ל- "לא".
ומים רבים יכולים לכבות את האהבה ומים רבים מכבים אותי בין תחנת האוטובוס לבין הבניין, ואת אומרת לעצמך הרבה פעמים את המילה מצויין עד שהיא כבר נשמעת מוזר, ואת מעשנת סיגריות ברצף אפילו שאת חולה, אפילו שאת כלי שבור. את מאפרה.
ואת לוחשת לעצמך קטעים של חנוך לוין שבועטים את חלומות האהבה שלך אל הביוב ואת מבקשת מעצמך לשוב אלייך והן עולות לך כמו בסיאנס כל הלאה גולדברגיות, כל היונות וולך, כל הזלדות, שאמרו
"מתוק ללכת להרים ולהשתחוות אפיים בשביל אחת שהיא לא אני. ולשכוח את עצמי".
מתוק להתפלל ואינך מתפללת לשום אל המתקבל על הדעת, ואת משוגעת כבר משלוות הבדידות הגדולה שלך שאת מוצאת את האלוהים התורן ואומרת לו, תוציא אותי מהמעיין הגדול הזה.
לא לימדו אותי לשחות, לימדו אותי לסחוט מילים על נייר. לא לימדו איך הלב נהייה מאושר.
אושר אינו חלק מתוכנית הבריאה, כמו שנאמר, אבל להציע,
להציע לאלוהים שם ולהציע לי להרשם למכון כושר,
להציע איך להגיע ממקום למקום,
להציע מצעים על מזרון ולא להצליח לישון בלעדיהם.

*

נהיינו מאוד מפונקים.
ואיך, איך רציתי מיטה ואני לא ממעיטה בך.
ועכשיו אין לי כוח להגיע לקצוות.
ארבע רוחות של רוך
ואני נוהגת לדרוך במקום
להציע ולהציע, אך איני יודעת לאמוד אם הסדין מתאים, אם הרגע נעים.

*

אתם לא זוכרים שבכיתה ט' עבדתי בצימרים לפני פסח
והחלפתי עשרות מיטות
והכל היה לבן ומקופל
כמו רגש מיוחל בחתונה של הסדין העדין, השמיכה והציפית,
ואיך הכרית רקדה יותר מדי, איך היא שיכורה בטירוף, היא שוכבת שם בלי יכולת לנוע.

עד שיבוא פסח. ואחר הפסח אהיה בת 21. אהיה מבוגרת, לא יהיה לי אכפת לשבת עם תחתונים אחרי מקלחת על מזרון עירום ולהגיד שלום לציפיות להיות גדולה ומודעת,
להיות מוצעת,
כי אף פעם לא חשבתם על המכנסיים הנופלים מעט על קצה הסדין הבורח, המותח את כולכם להיות חיות קטנות עם רצון מוגזם לנוחיות.
כמה חוסר חינניות. שאלוהים יעזור.

אדווארד הופר, שמש הבוקר -(1952). הציור דרך ויקי ארט 
Morning Sun 

מאת ר"ב ירושלמי

החלטתי לוותר על הבגדים.  בתור אישה שעובדת בימים כעורכת בעיתון יומי, ואז חוזרת כדי לשמוע את ציפורי הערב מסיימות, החלטתי לוותר על הבגדים.

ראיתי מה זה עושה לגברים שסביבי – הבגדים, ראיתי מה זה עושה לנשים. הציפורים לעומת זאת חיו באושר אמיתי. האם יש פה רעיון רדיקלי? כלל לא. שהרי כל הרעיונות כבר אינם רדיקליים, וכמעט שכבר אינם כלל.  האם אין רעיונות בעולם? וודאי שיש, הם מונחים על השולחן בצבעים משונים, ובמאות שונות. הזמן הוא זה שדרוש להם – לרעיונות. ואין לנו זמן.

מדוע אתם קוראים אותי עכשיו ואת רעיונותיי הבלתי רדיקליים על בגדים ועל היעדרם? האם גם אתם עייפים כמוני? כמוני כשאני חוזרת מן המשרד? כמוני כשאני חוזרת מן הקניות, מן המחשבות על הילדים, על ילדים, על מתנות להורים, על חגים? אני לא אוהבת לחייך לאנשים.

אף על פי כן, אני יודעת שחלקם זקוקים לחיוכי. ומה אעשה? אני מודה, אני מחייכת.

ואין זה רע, אבל שוב אני רואה – איני עומדת על שלי.

לא אשכח את הגשר ההוא שהלכתי בו בתור חיילת אחרי שסיימתי לכתוב את סיפורי הראשון. הגשר התנדנד, ככה אני זוכרת זאת משום מה, ואני הרגשתי באמת גבוהה מאוד, על קצה העולם, על קצה העולם שאני בראתי בעצמי. קניתי לי בובר, ולייבוביץ' בסטימצקי, וגם ספר על הרמב"ם, אולי גם היה זה לייבוביץ' בעצם. קניתי ניטשה. הייתי מאוהבת בעולם ובכל האפשרויות הנפלאות שבו. מקום שבו אפשר לחשוב הרבה ובחופשיות אמיתית. נקייה.

המבוגרים, כלומר אנשים כמוני, מוותרים מהר מאוד על החופש, כי הם עייפים בעיקר. זה מאוד מדכא. זהו אולי הדבר המדכא ביותר בלהתבגר. אני לא יודעת למה אני כותבת כל זאת, אולי רק כדי לתת לכם את הרעיון של אישה במעיל כחול, שהרגע חזרה מהמשרד שלה, מותשת וכואבת מאוד (כואב לה הראש), והיא אינה יכולה לעשות דבר, משום שהיא עייפה.

היא יודעת שבעשר דקות היא יכולה לכתוב הרבה מאוד, אבל היא איננה יודעת מה תכתוב. היא גם יודעת שהיא יכולה לקרוא בזמן הזה איזה כה עמודים, והרי גם זה לא רע.

אבל מצד שני זהו ספר שניתן לה מהעבודה, והיא אינה מעוניינת בו.

מַסֵּכוֹת מָוֶת הֶחְוִירוּ אֶת הַפָּנִים הַיָּפִים

וְהֵם שָׁכְבוּ כְּאִלּוּ מֵתוּ בְּאֶמְצַע כְּאֵב גָּדוֹל

אֱלֹהִים הוּא רָע, אֲבָל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ

אֲנַחְנוּ, הַחוֹנְקִים וּמוֹחאֵי הַכַּפַּיִם.

אֲנַחְנוּ שֶׁעֲבוּרֵנוּ רַכּוּת הִיא סַכָּנָה

אֲנַחְנוּ שנחושים למגר אֶת הָרֶשַׁע

בְּאֶמְצָעוּת גַּז, פְּצָצוֹת, וְרֶצַח

עוֹרְמִים אֶת הַגּוּפוֹת, סוֹתְמִים אֶת הָאַף,

וּמַעֲמִידִים פָּנִים שֶׁאֵין בְּרֵרָה.

אֲנַחְנוּ הָרוֹצְחִים אוֹמְרִים: "אֵין לָנוּ בְּרֵרָה"

אֲבָל מבחוץ רוֹאִים

אֵלֶּה ערימות שֶׁל יְלָדִים מֵתִים

יָכֹלְנוּ לָלֶכֶת הַבַּיְתָה,

לְנַשֵּׁק אֶת יְלָדֵינוּ

לִנְזֹף בָּהֶם בַּחִיּוּךְ עַל חֻצְפָּתָם

אוֹ לְהִתְיָאֵשׁ מֵהֶם בְּצַעַר, כִּי מִשְׂחָקָם

 אֵינוֹ מְקַבֵּל מָרוּת

אֵלּוּ חַיִּים יָפִים יָכֹלְנוּ לִבְרֹא

אֲנַחְנוּ הַמַּלְאָכִים, חוֹנְקֵי

 הַתִּינוֹקוֹת

עוד מחיה לוי: כאן

חיה לוי, לשעבר סדן, הוציאה עד כה ספר אחד – אכלתי פרחים, ועתה היא עובדת על ספרה השני.

מאת ר"ב ירושלמי  

היא המשוררת

גנבתי חֵלֶק מן הַמֶּשֶׁךְ

גנבתי חֵלֶק מן הַמֶּשֶׁךְ הזה

גנבתי חֵלֶק מן המחצלת הַחוּמָה המוטלת לרגליי.

גנבתי חֵלֶק

גנבתי את היללה בלילה

בלילה הזה שלה.

היא המשוררת.

אינני מכירה אותה.

היא איננה מֻכֶּרֶת לי

מן המקומות הליליים

היא איננה חושבת במונחים כספיים

היא איננה חושבת במונחים של ציפייה

היא איננה חושבת במונחים של רווח

היא איננה חושבת במונחים של עתיד

היא איננה מקווה.

היא המשוררת.

היא אומרת:

גנבתי את הַחֵלֶק

גנבתי את הַחֵלֶק הזה

מן המחצלת הַחוּמָה המוטלת לרגליי.

*

לגבי הזמן

אני אומר

שהוא כָּחֹל

וכן

אין זו רק מחווה של משורר

כָּחֹל

אני אומר

שאין לי את הזמן.

ואסילי קנדינסקי, "רחוב במורנאו", דרך ויקיפדיה