"עתה היא השעה להזכיר  ולדרוש – הפרדת דת ממדינה" | גרסה של מאמר זה פורסמה גם בהארץ.

מאת: רונה ברנס

---

 

לפני ימים אחדים דחה בג"ץ ערעור בדבר פסיקת בית הדין הרבני הגדול, אשר קבע כי אישה בהליך גירושין אשר נמצאה "אשמה" ב"בגידה בבעלה" אינה זכאית לחצי מן הרכוש המשותף של משק הבית.

זוהי פסיקה מעניינת מאוד מאחר והיא הפרה את ה"סטאטוס קוו" שהתקיים עד אז בישראל (החל מ-1994), אשר לפיו בית המשפט העליון הגדיר את "גבולות בית הדין הרבני". ב-1994 נקבע על ידי בית המשפט העליון כי במחלוקות הנוגעות לרכוש יש לדון לפי הדין האזרחי, ולא הדתי, ובמידה ובית הדין הרבני לא יעשה כן, יש מקום לבג"ץ להתערב בהחלטה.

כלומר, עד הפסיקה האחרונה של בג"ץ, הנורמה המשפטית (אך לא החוקית) הייתה כי בענייני רכוש אין לקחת בחשבון שיקולים שנתפסים לפי הדין האזרחי כ"לא ענייניים", כמו "בגידה" למשל.

אין ספק שהנורמה המשפטית שהנהיג בג"ץ בשנות התשעים נתפסה כהכרחית על מנת להגן על האישה, אשר בישראל נמצאת במצב נחות מבחינה נורמטיבית, שהרי דינה מסור בידי בית הדין הרבני, אשר נודע כבעל נטיות המעדיפות את הגבר, במיוחד במצבים כמו "בגידת האישה" בבעלה.

קצף רב יצא כנגד החלטה זו של בית המשפט העליון, אשר אחד ממנסחיה היה השופט החדש אלכס שטיין (שבמינויו תמכה עד מאוד שרת המשפטים איילת שקד). במאמר המערכת של הארץ, שיצא נגד הפסיקה, נכתב כי "בית המשפט אמנם לא הורה לסקול את האשה, אך בהחלט נתן ידו לקיפוח זכויות הרכוש שלה."  וכן כי הפסיקה היא "בגדר נסיגה לעולם ישן ופרימיטיבי, שבו מענישים את הנואפת באמצעות סנקציות כלכליות."

אך האם האשם האמיתי אינו המחוקק הישראלי, אשר איפשר למצב זה, שבו אזרחי ישראל נתונים, בכל הנוגע למעמדם האישי, תחת חסותם של רבנים? האם אין המדינה אשמה בכך שהיא הותירה על כנו "סטאטוס קוו" מיושן, אנטי-מערבי, ואנטי-דמוקרטי, אשר מניה וביה מקפח באופן קונסיסטנטי זכויות אזרחיות של  קבוצות אוכלוסיה מגוונות?

מחדל היעדר אפשרותם של נשואים אזרחיים בישראל נובע מאותו מקור נורמטיבי עצמו, וכך גם כל מדיניות הגיור במדינת ישראל, אשר משאירה את המונופול בידי קבוצת רבנים מן הזרם האורתודוכסי בעיקר, ובכך לא רק שהיא משמרת מצב קיים, אלא אף מחזקת אותו, ככל שמצב זה נשמר ומתקבע כנורמה.

האשם בפסיקת העליון לגבי דינה של האישה, איננו בשופט שטיין או בחברו לדעה – השופט דוד מינץ, אלא  במדינה. אמת נכון הדבר שגם השופט שטיין יכול היה לשחק את המשחק האהוב כל כך על ישראל ולהציל את ישראל מעצמה, אבל הוא החליט לנהוג כפי שהוא מאמין שרשות שופטת אמורה לנהוג ולא להתערב בסמכויות חוקיות של הרשות החוקקת. ואמנם, גישתו מעוררת חששות כבדים, במיוחד לנוכח האווירה הפוליטית הרעילה שבתוכה אנו חיים. אך האם באמת אנחנו רוצים להיות במצב שבו הרשות השופטת היא המגן הנורמטיבי שלנו? האם לא הגיע הזמן לדרוש מן הרשות המחוקקת לפעול בנושא הסדרת מעמדם האישי של אזרחי ישראל, ולעגנו בדין האזרחי ולא בזה הדתי?

לפחות בסוגייה זו – סוגיית המעמד האישי בישראל – נראה כי דעת הקהל עשויה לתמוך במדיניות שתפעל לצמצם את תחום סמכותם של הרבנים, ולהפריד, סוף סוף, בין הדת והמדינה בישראל. בניגוד לסוגיות הנוגעות ל"עקרון השוויון" או "כבוד האדם וחירותו", אשר מערבות פעמים רבות סוגיות הנתפסות כ"בטחוניות" (למשל ערך כבוד האדם וחירותו כשהוא מתנגש ברצון המדינה להרוס בית של משפחת מחבל פלסטיני), סוגיית "הדת והמדינה" והצורך להפריד בין תחומי חיים אלה, הולכת וקונה אחיזה בציבורים גדולים ומגוונים, כולל בקרב דתיים יהודים רבים, ושומרי מסורת.

אין שום ספק שהתוצאה היוצאת מן הפסיקה האחרונה של בית המשפט העליון מעוררת שאט נפש, ובצדק  מעוררת זעקה.  אלא שזעקה זו אינה צריכה להיות מופנית אל בית המשפט אלא אל המדינה, בדרישה לבטל את המצב הקיים שבו מעמדם האישי של אזרחי מדינת ישראל מופקר בידי רשות דתית באופן כמעט בלעדי.

פסיקה זו עשויה לשמש כזרז לפעילות לשינוי כזה של מדיניות. אמנם, איילת שקד היא פוליטיקאית שמרנית, אבל השמרנות שאיתה מזוהה שקד אינה כזו שתתנגד בהכרח לבידול הדת מן המדינה. להיפך. במידה מסויימת, חבל שפסיקה כמו זו של שטיין לא הקדימה בעשר שנים ויותר, שהרי כך לא היו יכולים אזרחי ישראל (לפחות היהודים) לשקוע באותה פיקציה כאילו הם חיים במדינה דמוקרטית "נורמלית". לו יותר אנשים היו נפגעים מן הדין הדתי, הקיים ועומד כנורמה חוקית מחייבת, אולי היה הדבר מזרז את היווצרות תנועת נגד בקרב הציבור ומתוך כך בקרב מייצגיו כנגד מצב זה. כל שעשה שטיין הוא להסיר את הלוט מעל הפיל הלבן שניצב באמצע החדר.

לא בית המשפט צריך להיות אמון על יצירת המערכת הנורמטיבית שתוביל להטבה מירבית בחיי האדם, אלא המחוקק. אין ספק כי יש להשתמש במומנט זה ובזעם הציבורי על העוול שנגרם לאישה בהליך גירושיה משום שיקולים שאינם נתפסים כענייניים לפי תפיסת העולם המודרנית, ההומניסטית. אך יש להפנות את הזעם הציבורי לגוף הנכון, וזוהי המדינה. עתה היא השעה להזכיר  ולדרוש – הפרדת דת ממדינה. אסור להשאיר את מטלת ההגנה על זכויות האזרחים בידי הרשות השופטת. חובת הציבור לדרוש את הגנתו לפי חוק מידי הרשות המחוקקת.