תמר עמית
* וידוי לילי זה נכתב בדרך שעשתה המחברת מביתה שבאילת לירושלים, שם היא לומדת כלכלה ומשפטים בימים אלה.
דווקא פרפרים, דווקא פרפרים עכשיו מרחפים על הקירות.
ואם אין די בזה, אם אין די לי בזה, היא לוחשת לי בחלומי, אפשר לחפש עוד. תמיד לחפש עוד.
אחפש את הפרפר הלבן, ואת הצהוב והכחול מן החלום של אמי. היכן הם פרפרי חלומה של אמי? פרפרי העדנה שהקיפה את פניה הרכים לילה לילה כשהיינו ילדים.
המיטה הלבנה התכנסה לתוכה בגומחה אוורירית של טוהר והמחשבות היו ריקות, כחולות וסגולות, מסתתרות בתוך המפרק הפתוח של זרוע אמי, כמו כרית.
אמי הייתה פותחת את ספרה הלילי, האהוב, לא משנה איזה ספר, והייתה קוראת בו בשלוות עולמים. וכל הספרים עלובים היו. כל כבודם היה באחיזתה של אמי.
מעולם לא הניחה את הספר אמי. הייתה קוראת וקוראת בספריה הליליים באנגלית, בספרים המרופטים שאבי קנה לה בכל שישי בצהריים. אמי, ששפת אמה הייתה עברית דווקא.
ולאה, שמכרה אותם בחדרון הקטן שלה ברחוב דיזראלי למעגל קוראי האנגלית של העיר, תמיד הסבירה פנים. גם לאבי הסבירה פנים.
ובכל לילה התעטפה אמי בספריה הקטנים ובילדיה מתחת לשמיכה, ומתחת לכרית.
עתה אני יודעת שבליבה רצתה להישאר לנצח בדיוק כך, בדיוק כך. תמיד רצתה כך. אוי כמה רצתה להישאר כך. מרוב אושר לא רצתה להזיז את מפרקה הפתוח, לא רצתה להפסיק לקרוא בדפים הצהובים.
מרוב עונג אי אפשר היה לשאת את המחשבה על המחר. אי אפשר היה לשאת את המחשבה על הפרידה המתקרבת עם תחילת הלילה העמוק, שהפריד ביני, שהייתי נלקחת למיטתי, ובין אמי.
אבל פרידת הלילה לא קשה כמו פרידת היום. ופרפריה של אמי ליוו אותה מאז ועד היום, לילה לילה, בכחול ולבן וכתום. ואין די בזה, אין די בזה, אין די לעולם.
אשפתון להמון 