"אשר אין לה קצין שוטר ומושל": ראיון עם מקימי עמותת בר קיימא


white

במלאת שלוש שנים לפעילותו של האתר אשפתון, אנו ממשיכים את מסורת יום ההולדת שהתחלנו בשנה שעברה, וגם הפעם לציון הארוע פנינו לאנשים שמעוררים אצלנו חשק לעשות משהו בעולם הזה, והצענו להם לשוחח.

כך קרה שרונה ברנס, עורכת האתר, יצאה לפגוש את נועם כוזר ולידיה מלטין, שניים מהאנשים הכי פעילים בתחום התרבות והאמנות בירושלים.

נועם, ירושלמי מלידה, ולידיה, שנולדה בסרביה ועלתה בגיל 19 לישראל, הם זוג נשוי ובעלי משפחה. הם גם מקימי העמותה "בר קיימא, לתרבות, אמנות, מוסיקה ושלום" (ע"ר), אשר מאגדת תחתיה כמה מהפרוייקטים האמנותיים המעניינים בירושלים, כמו מועדון ההופעות "המזקקה", קולקטיב התיאטרון "פנדורה", גלריית ברבור, ועוד רבים אחרים. את כל זה הם עושים מתוך משרד צנוע בלי מזגן, בקומה העליונה של בניין קצין העיר בירושלים, ממש ליד כיכר המוסיקה, ומול מוזיאון יהדות איטליה ובית הכנסת של הקהילה האיטלקית. יותר ירושלים מזה באמת קשה למצוא.

*

מה זה בר קיימא?

לידיה: אנחנו תמיד מתחילים מההיסטוריה, כי אנחנו לא יודעים לומר במשפט מה זה בר קיימא.

נועם: אבל אפשר לנסות.

השניים מספרים כי בר קיימא הוקמה בשנת 2006 בנסיון להציל את הפעילות האמנותית והתרבותית שהתקיימה בפאב דיוואן (Diwan), שישב היכן שהיום נמצא הסירא, ואיפה שלפני שני אלה פעל הכובען המטורף.  בכל אלה, חוץ משתייה כמובן, הייתה מסורת מפוארת שנתנה במה לאמנים, מתקלטים, מופעים ואירועים קטנים מכל מיני סוגים.

לידיה: הדיוואן הוקם אחרי הכובען המטורף על ידי פאריד בשארה, שהקים גם את הרוזה בזמנו [עוד פאב ירושלמי], ואני התחלתי לעבוד שם כמה חודשים אחרי שזה נפתח. עזבתי את האקדמיה למוסיקה ומחול והתחלתי לעבוד. שנה אחר כך התחלתי לנהל את המקום בשבילו [בשארה], כי נמאס לו, ושנה אחר כך, ב-2001, קניתי את המקום. היה לי הרבה באלגן בתקופה הזאת, פרוטקשן עם הערבים, ומלא תסבוכות. זה היה המקום האחרון הכי קרוב לעיר הערבית באמצע האינתיפאדה השנייה. חוץ מזה היו רק עוד שני פאבים שפעלו קבוע בזמן ההוא.

היו כמה חוקים מאוד ברורים: אסור להיכנס עם נשק חם. לא שוטרים לא חיילים. אפשר לנעול בצד, אבל לא מול כולם.

נועם: הפוך מהנחה לחיילים.

לידיה: אסור היה לעשן סמים בפנים ומכות בפנים גם אסור. רוצים אז בחוץ. וזה עבד – ישבו שם ערבים, ישבו שם יהודים, רוסים, וכל זה בשיא האינתיפאדה השנייה.

diwan chancho001

פאב הדיוואן בירושלים, 2004

והכל לבד?

כן, אם הייתי יודעת למה אני נכנסת לא הייתי עושה את זה. בזמן ההוא עוד לא ידעתי אפילו לכתוב בעברית, רק לכתוב את השם שלי, לחתום על צ'קים וכאלה.

קניתי בהתחלה את המקום עם מי שהיה בן הזוג שלי, אבל הוא התחיל לשתות יותר מדי ונטש אותי עם העסק לבד. שזה לא היה התכנון שלי. אבל זהו נשארתי.

נועם: ובאותם הימים בירושלים היו שני "טרנטייבלס" לוויניל, כלומר- שתי עמדות תקלוט , אחת באומן 17, והשניה בדיוואן…

לידיה: כי היה דיג'יי, בני בלוטשטיין, Dj Benny The B, שמת בפיגוע וההורים שלו החליטו לתת את הפלטה שלו לדיוואן כי הוא היה מתקלט שם באופן קבוע.

נועם: אז אם אהבת וייניל, ורצית להתאמן לתקלט בירושלים…

לידיה מספרת ש"אנה פּאקוֹטֵק" למשל, מליין המסיבות הידוע של הצמד אנה הלטה וצחי סוזנה, שמה את הדיסק הראשון שלה בדיוואן. "זה אפילו לא היה תקליט. זה היה בכלל דיסק. זה היה תת תנאים, אני לא מבינה איך אנשים עמדו בזה. הייתה מתקפת ג'וקים שנה אחת. הסמל של המקום בהתחלה היה קליפות בוטנים. כי אנשים היו מקבלים בוטנים עם קליפות והיו זורקים על הריצפה. פעם אחת כשניקיתי, מצאתי שם 250 ₪."

נועם: אז כולם רצו לנקות אחר כך

לידיה: ואז גם הגיעו הג'וקים…

canvas001

הדיוואן, 2004

לידיה קנתה את הדיוואן בשנת 2001, שיא האינתיפאדה השנייה, כשהיא בת 23 בלבד. "קניתי את המקום ברגע הכי גרוע שיכול להיות, כשחבר'ה מהעיר העתיקה דפקו לי פרוטקשן, ומשת"פים עשו לי בעיות מפה ועד הודעה חדשה," היא מספרת.  בסופו של דבר לידיה הצליחה בעזרת תחבולות, תחמונים, חברים, וגם מזל, להשתחרר מכל הבלאגנים, והיא המשיכה  להחזיק את הדיוואן כבעלים, עד 2005.

אבל נועם מדגיש שהיו "פינות אור".

לידיה: ברור. כן,  היו דברים טובים…  לא היו בכלל אנשים ברחובות. היו שלושה פאבים, סטארדאסט, רוזה והדיוואן.

אבל אנשים בכל זאת יצאו לבלות…

נועם : אותם אנשים. זה כמו כיסאות מסתובבים, לפעמים את על הבמה, לפעמים את בקהל.

לידיה: זה היה אותם מאתיים איש שהלכו לכל המסיבות. היינו סוגרים את הפאב ביום שישי באחד וחצי כי כולם הולכים לפּאקוֹטֵק למשל, וידעתי שכולם יילכו לפאקוטק. כי זה הכל אותם אנשים. אבל הייתה תחושה של קהילה מאוד חזקה. לא נעים לי להגיד, אבל יש לי זכרונות מאוד טובים מהאינתיפדה השנייה, מבחינת האנשים והפעילות האמנותית והתרבותית.

נועם: ומי שבא, בא עם להט. רק לצאת להיות קהל היית צריך לעבור מחסום פסיכולוגי.

לידיה: אנשים שתו כאילו לא היה מחר לפעמים.

נועם: לפעמים לא היה מחר.

לידיה: כמה שיותר המצב גרוע ככה אנשים בקטע של בוא נרים מסיבה. 

הכרתם אנשים שנהרגו?

לידיה: אז היה את הדיג'יי בני בלוטשטיין, שנהרג באוניברסיטה [בפיגוע בקפיטריית פרנק סינטרה בקמפוס הר הצופים ב-2002]. מסתבר שבגלל שהוא עמד איפה שהוא עמד, הוא הציל כמה אנשים. הכרתי גם מישהי שמתה ב"מומנט".

נועם: אני עבדתי בחדשות, אז הייתי עמוק בעסק מהבחינה הזאת.

לידיה: חוץ מזה, היו גם מצבים שלא הייתי מקבלת "בירה טייבה" בגלל המחסומים וכל זה.

וזה גם הזמן של "מסיבות בטחוניות".

נועם: בדיוק. בזמן הזה התחלתי להוציא את "מסיבות בטחוניות".

"מסיבות בטחוניות" זה השם של הפנזינים המיתולוגיים שיצאו בזמן האינתיפאדה השנייה, שלקחו על עצמם להודיע לאנשים על כל המסיבות השוות שמתרחשות בעיר, בתיבול קריקטורות,  ציורים, בדיחות פנימיות, ועוד.

Messy_2006_Aug17-24b

דף מהפנזין "מסיבות בטחוניות", 2006

 נועם: בהתחלה "מסיבות בטחוניות" היה מודפס פעם בשבוע, והייתי מגיע לזירה הבינתחומית בימי שלישי אחה"צ. הייתי מתקשר לעשרת המקומות והאנשים שארגנו דברים, אוסף פלאיירים וכותב את זה. לא היו כל כך הרבה. היינו משכפלים ומפיצים. איי 4 מקופל, קולאז'. וזה יצא פעם בשבוע במשך איזה חמש שנים. התחלנו עם זה בגלל שאנשים היו מגיעים לאיזה מקום והמקום היה ריק. ובמקביל היו אחלה מסיבות בכל מיני מקומות נטושים, עם כל מיני אנשים שנפגשו והחליטו בואו נעשה מסיבה. וכשהגעת למקום, לא ידעת אם זה ריק בגלל שיש עוד מסיבה או בגלל האינתיפאדה.

לידיה: עם המסיבות הבטחוניות [הפנזין, או "הידיעון"], היית יכול לשתות את הבירה, ולדעת שאין שום מסיבה מגניבה שקורית עכשיו. אנשים לא היו נכנסים לאינטרנט לראות מה קורה.

החל משנת 2005, בשיתוף עם איוואן, אח של לידיה שהיה גם שותפו לדירה של נועם, עלו מסיבות בטחוניות גם כאתר אינטרנט. היום כבר יש אתר חדש, שעדיין נמצא בפיתוח ושדרוג.

"רק לבר קיימא יש משהו כמו 500 אירועים בשנה", מסביר לי נועם. "אז זה הרבה דברים לנהל ולדווח".

2006.png

החלק האינפורמטיבי של "מסיבות בטחוניות", המביא לידיעת הקוראים את כל האירועים המתרחשים באותו השבוע, 2006

אתם כבר ביחד בזמן הזה?

לידיה: רשמית, הכל התחיל ב-11 בנובמבר 2004 ביום שבו ערפאת מת.

נועם: אני עבדתי בחדשות אחרי יום ארוך,

לידיה: ואני הייתי אחרי יום ארוך, ושם זה התחיל לא רשמית. רשמית ב-2006.

עראפת בדיוואן

ערפאת ליד הדיוואן, מרכז העיר ירושלים.

"אמנות זה לא עסק"

ב-2005, אחרי כארבע שנות פעילות תחת הבעלות של לידיה, הפאב כבר עמד לפני סגירה, בגלל הדרישה לשומר חמוש (בעקבות אינתיפאדה), בגלל השכירות הגבוהה ועוד. אז הם החליטו להקים את עמותת בר קיימא.  לידיה אומרת שבדיוואן היא כבר הבינה שתרבות לא יכולה להיות עסק.

נועם מסביר: עסק בנוי על מודל מאוד פשוט: יש עיסקה , שזה קנייה ומכירה, והרווח ביניהם הוא הקניין האישי של מי שביצע את העיסקה. אתה קונה בזול ומוכר ביקר, ובין זה יש את הרווח. המודל העסקי לכן תמיד בנוי על אחיזת עיניים או ניצול. כי או שניצלת את מי שקנית ממנו או ששיקרת למי שמכרת.

למה? אתה עושה לו שירות.

לידיה. אבל כל עסק מנסה להגדיל את הרווח

נועם: באמנות אין עיסקה. זה לא שאתה קונה חומר גלם ומוכר את זה במחיר יותר יקר. זה תוצאה של שכר על עבודה, על הבנאדם, וזה לא מודל של עיסקה. זה שהעמותה מוגדרת לא כעסק, זה לא אומר שאין כסף. יש כסף, ואנשים יכולים להרוויח משכורת יפה, אבל זה לא בנוי על רצון לרווח. וזה עומד מאחורי הרעיון של עמותה.

אז בר קיימא זה לא עסק?

נועם: לא. זאת לא המטרה. בעסק המדינה רוצה לדעת כמה כסף הכנסת, כי יש להם אחוזים. בעמותה זה הפוך. את יכולה להכניס חופשי יחסית כסף מהארץ ומחו"ל, אבל כל שקל צריך לצאת למטרות שהוגדרו. הרבה פעמים רואים בעמותה צינור, וזה נכון, אבל חוץ מזה העמותה היא גם רשת הגנה מהמדינה, שדרכה אתה יכול להתנהל. עמותה זה כמו מדינה קטנה שאתה יכול להקים, מותר לה להקים מוסדות משלה, וועד עובדים, גוף תקשורת, בית משפט. הרעיון הבסיסי הוא שכמו שאדם מגיע עם חבילת זכויות בסיסיות לעולם, אז ככה גם קבוצה יכולה לעשות אם הם יתאגדו. העמותה מוקדשת למטרות מסויימות, ולהן בלבד.

לידיה: עסק הוא דבר שאם מעבירים דרכו כסף, אז הציבור מקבל הרבה פחות כסף.

 למשל קבלן שאחראי על ארועי תרבות בעיר, ירצה לגזור רווח על פעילותו, חוץ מהמשכורת של כולם

"בדיוק. עמותה זה פרופיל להתארגנות", נועם מסביר.

לידיה: הגופים של העמותה יכולים להחליט לפטר אותנו. כי זה לא שלנו.

נועם: כולם פועלים למען המטרה, וכולם ביחד שווים. אין בוס.

אבל יש אחריות.

נועם: כן. אבל אם אנחנו רוצים שהגוף יהיה באמת בר קיימא, אז זה לא יכול להיות תלוי במישהו אחד.

העמותה הוקמה ב-2006 כדי לנסות ו"להציל" את הדיוואן, אבל היא הייתה רדומה עד שנת 2012. בינתיים לידיה עבדה בכל מיני עמותות בתחום התרבות בירושלים – פסטיבל "בין שמיים וארץ", "מוסללה", "הזירה הבינתחומית" ועוד. 

לידיה מסבירה: העמותה נבנתה על מודל של עמותת הכוריאוגרפים. כל פרויקט או יוצר מקבל מסגרת עצמאית, מעין משק סגור, מיני עמותה קטנה בתוך העמותה. הפרוייקטים מחוייבים לאותם חוקים שהעמותה מחוייבת אליהם, והעמותה אחראית על הקשר עם הרשויות, כדי שלא כל אחד יצטרך להתעסק עם הבירוקרטיה שאמנים גרועים בה. בהרבה פרוייקטים ראינו או שדברים קורסים לתוך הבירוקרטיה, או שאנשים הופכים להיות מנכ"לים, אף על פי שהם לא רצו את זה בכלל, הם רצו להיות אמנים. אז אמרנו שנפתח רשת, שבתוכה אפשר יהיה להתנהל.

ואיך זה עבד? הייתה מסננת כלשהי?

לידיה: בהתחלה לא הייתה מסננת.  מי שפנה אל בר קיימא היו מלכתחילה אמנים שחיפשו דרך להתנהל באופן מאורגן ונכון. הייתה מסננת טבעית.

נועם: בגדול, אנחנו מנסים להפנות אנשים למקומות אחרים כשאפשר. מנסים למצוא בית יותר טוב.

לידיה: אם אפשר, אז עדיף למצוא משהו יותר ספציפי כמובן. נגיד עמותה שמתעסקת עם מחול, או תיאטרון, אם יש מקום.

וכולם ירושלמים?

נועם: כן. המטרה היא גם ליצור קהילה, וליצור שיתופי פעולה. נגיד היום אנחנו מנסים לראות אם יש  לפרוייקטים איזושהי חפיפה עם פרוייקטים אחרים, שיצליחו לתרום אחד לשני. אבל איך שאנחנו תופסים את זה, אנחנו לא רוצים שאנשים יישארו אצלנו לנצח. אנחנו מחפשים את האקזיט.

מה זה האקזיט?

נועם: שייצאו מאיתנו, שיסתדרו לבד כעצמאים. "פואטרי סלאם", למשל, היא קבוצה שמארגנת ערבי פואטרי סלאם [מעין ערבי דיבור קצבי ומבדר שפונה לקהל הרחב] בירושלים, עם תחרויות, ותיעוד מאורגן, וקהל גדול, הם סיפור ההצלחה הכי מובהק עד עכשיו של העמותה. הם היום נמצאים באינקובטור.

וזה הצלחה מבחינתכם?

לידיה: כן.  בנינו משהו, עזרנו לייצב אותם על הרגליים. בשנתיים הראשונות של הפרוייקט, צריך לראות אם יש לזה בכלל הצדקה שזה יהיה גוף עצמאי, ואם כן,  לעזור להם להשלים את התהליך הזה.

גם המאבק מול העירייה נגד סגירת גלריית ברבור שבשכונת נחלאות היא הצלחה שעליה חתומים נועם ולידיה.

חלק מהמאבק, לידיה מסבירה, היה להסביר לאנשי העירייה מה זה אומר בכלל "מוסד תרבות בעיר".

נועם: צריך היה להסביר שאי אפשר במוסד תרבות להזיז דברים בכזאת קלות. הדיוואן, הכובען והסירא החליפו בעלים אבל עדיין, אנשים הולכים לשם לחפש את אותו הדבר. מוסד תרבות זה צ'קרה חברתית ואי אפשר לעקור אותו ככה. היו מזיזים את ברבור לתלפיות, זה לא היה ברבור, זה היה ברווז אחר.

כרגע, עתידה הקרוב של הגלריה נראה מובטח (בלי עין הרע).

2006- 1111.png

מסיבות בטחוניות, 2006

*

אז אתם מצליחים להתקיים ממה שאתם עושים בתחום העמותה?

 בקושי, הם אומרים לי.

נועם: בשנתיים הראשונות לא לקחנו שקל מהפעילות של העמותה. אחר כך התחלנו קצת להשתכר. היום אנחנו מצליחים לגרד משהו כמו חצי משכורת לכל אחד. אבל אני רוצה להיות מנהל פרוייקט בכלל.

כיום נועם הוא מנכ"ל העמותה. לידיה היא מנהלת פרוייקטים – אחראית על התקשורת עם כל הפרוייקטים, דרך מנהלי הפרוייקטים השונים. היא גם משגיחה על התקציבים וההתנהלות הכללית.

לידיה: אבל בירוקרטיה זה נועם. כי הוא אוהב את זה.

כמה פרוייקטים יש?

נועם: 17 חיצוניים ושלושה פנימיים יזומים שלנו.

בין הפרוייקטים תמצאו את "המזקקה" (אחד המקומות המעניינים בעיר להופעות אינטימיות וכמעט סודיות), קולקטיב התיאטרון פנדורה, רדיו מרכז העיר (שיחה שערכנו איתם לפני שנה תמצאו כאן), גלריית ברבור, תזמורת הרחוב הירושלמית, וקבוצת "בית ריק". גם הפרויקט 'עירובין' – כתב עת לספרות ואמנות אשר עורכת אתר זה היא אחת מעורכותיו – שייך לקבוצת ברי המזל. את הרשימה המלאה והמפורטת תוכלו למצוא באתר.

נועם: הפרויקטים היזומים מגדירים בעצם את המסגרת. החובה של העמותה היא לדווח על פעילות כספית, ופעילות תוכן. אנחנו בונים כלים כדי לאפשר לכל פרוייקט להתנהל מבחינת כסף וגם מבחינת תוכן. שני הפרוייקטים הפנימיים הם "מסיבות בטחוניות" (האתר ואולי בקרוב גם הפצה מודפסת ומורחבת שלו) ו"בנקיימא – שותפות משאבים וגורל". הפרויקט השלישי זה "המכינה" – שזה יום עיון פעם בחודש שבו מכשירים את מנהלי הפרוייקטים.  המכינה הראשונה נמצאת עכשיו לקראת הסוף. המכינה פועלת בשיתוף פעולה עם (JCU (Jerusalem Culture Unlimited.

בנקיימא

הבנקיימא זה כלי שמפותח עכשיו על ידי העמותה כדי לשכלל את האפשרויות לקיים תרבות ואמנות בעיר. נועם ולידיה מסבירים לי שזה מעין קופת הפקדה של הקהילה שנועדה לפיתוח משאבים קיימים (כלומר גב כלכלי שאפשר יהיה לרתום אותו למטרות ספציפיות) ולעזרה הדדית של האמנים, היוצרים והיזמים התרבותיים. בכל חודש כל חבר עמותה אמור לשלם 30 ש"ח.  חצי מדמי החבר הולך לפעילות של העמותה, וחצי מוגרל בין הפרוייקטים של חברי העמותה. אז אם לדוגמא נאספו 1200 ₪ דמי חבר, 600 יילכו לפעילות העמותה, והחצי השני יוגרל בין הפרויקטים הפעילים.

נועם: עד עכשיו העמותה הרוויחה רק מהתקורה (של 7%). ברוב העמותות בסדר גודל הזה [כלומר כמו של עמותת בר קיימא]  זה 20%.את זה אנחנו רוצים לשמור נמוך, ולכן אנחנו רוצים להתחיל לגבות דמי חבר. בנוסף,  חלק מהתפקיד של העמותה זה לגדל קהל טוב, ולכן צריך להתחיל לפתוח  נקודות ממשק עם הקהל.

לידיה: הרעיון בגדול הוא להרחיב את המעגלים של האנשים שרוצים לתת. חלק יהיו כמה שרוצים פשוט לתמוך, חלק יהיו כאלה שירצו לעדכן במסיבות בטחוניות [האתר, שבו יהיה מעין מסלול פרימיום לבעלי עסקים ומארגני אירועים], ובכלל אנשים שקשורים בתרבות. אבל היעד שלנו זה להרחיב את זה עוד יותר, ל400 אנשים.

נועם: ברגע שיהיה קהל, אפשר יהיה להתייחס אליו כאל כוח קניה "מושבח", כזה שרוצה וצריך גם לתמוך בתרבות.

לידיה: יש כמה אנשים בעיר הזאת שאין לי בעיה באופן אישי לבוא אליהם ולהגיד להם שלדעתי הם צריכים לשים כסף. אבל איך אני משיגה אנשים שהם מחוץ למעגל? עורכי דין למשל? אנשים שעובדים בבנק, בבתי הספר? זו תעלומה עדיין.

נועם: אבל הרעיון הוא להגיע לאנשים שהעמותה צריכה כדי להתקיים. ברגע שיש לך קהל מוגדר, קהילת תרבות, אז אפשר לפעול עם הקהל הזה יותר טוב, לחבר דברים, ולפעול לפי זה.

לידיה: הקושי שלנו עכשיו זה להסביר את בר קיימא, לאנשים שהם מחוץ לעסק.

אז השלב הבא הוא 400 אנשים בבנקיימא.

נועם: כן, אבל חוץ מזה בנקיימא גם ישמש את הפרוייקטים עצמם להתנהלות הכלכלית שלהם. זו תהיה כמו תכנת חשבונאות של כל הפרוייקטים ביחד. ובמקביל אנחנו רוצים לפתח כלים לניהול הכנסות. לכל מנהל פרוייקט יהיה חשבון, שישמש אותם לכל הפעילות הכלכלית של הפרוייקט ושלוחותיו.

לידיה: התנאי להתקיימות "בת קיימא" עומד בנקודה שבין שלושה מעגלים: כסף, יוצרים ואמנים, סביבה. החיתוך של שלושת המעגלים הללו, נקודת האמצע המשותפת, זה ה"בר קיימא". אצלנו, הבנקיימא אמור לסדר את הכסף, חוץ מזה יש לנו את היוצרים והאמנים – והסביבה זה ירושלים.

בר קיימא לשלום

אתם קוראים לעצמכם: בר קיימא – לתרבות, אמנות, מוסיקה ושלום. מה זה אומר?

נועם מסביר:  נתחיל מההתחלה – תרבות זה מה שאנחנו תופסים כמחבר בין בני אדם ומפריד בין בני האדם ושמקשר בין בני אדם לטבע ומפריד בין בני אדם לטבע. אני משתמש במפריד ומחבר כאותה המילה. כלומר- זה ציווליזציה. בתוך התרבות יש תחומים שקשורים בין בני האדם, ויש שבין האדם לטבע. מה זה להיות אנושי. זה תרבות. למשל האינטרנט, זה פרק בתוך התרבות האנושית שקשור בתקשורת בין בני האדם. האמנות זה היכולות והכישורים של האנשים. ומוסיקה תמיד צריך. היוונים אמרו ששלושת עמודי התווך זה אסטרונומיה, שזה אמנות ההתבוננות, מתמטיקה, שזה היכולת לשים דברים בתבניות, ומוסיקה בשביל ההרמוניה, ליצירת הרמוניה. אז אם יש לנו תרבות שאנשים מדברים בין עצמם ומודעים למקומם בטבע, ואנשים שיוצרים, ויש מוסיקה, אז השלום פשוט יבוא, אחר כך נדבר על שלום. כרגע אין משמעות טכנית בעולם לשלום. אבל אנחנו מבקשים אישורי כניסה לאמנים ממזרח ירושלים כדי שיבואו לעבוד עם הקולגות שלהם כאן.

אבל בר קיימא לא עובדים במזרח ירושלים.

לידיה: לא ממש. אם זה לא בא מלמטה, זה לא עובד. אי אפשר ככה. בסוף ירושלים דוחה דברים שלא טבעיים לה. ודברים פה גדלים מתוך אהבה ועקשנות, ומתוך מי שמוכן לסבול את כל השיט שהולך כאן. נועם: אין לי התנגדות לפעולה במזרח ירושלים, אבל אני לא מרגיש נוח לעשות את זה.

כי זה לא מרגיש לך טבעי?

כן.

פנדורה קול קורא

קול קורא של קולקטיב התיאטרון "פנדורה" שחוסה תחת עמותת בר קיימא.

למה את לא שואלת על הלוגו? נועם מזכיר לי. מה עם למה נמלה?

 נו יאללה:

נועם מתרצה, ומתחיל להסביר:

נמלה היא החיה הכי בת קיימא בעולם. היא קיימת מאז הדינוזאורים. יש הכי הרבה נמלים בעולם לעומת כל דבר אחר. תמיד יש יותר נמלים. וגם כשאת רואה נמלה היא פועלת במחתרת אבל גם מעל פני השטח. אם את רואה נמלה פעם אחת, אז את לא מפסיקה לראות אותה.

Bar-Kayma-Logo

"לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם, אשר אין לה קצין, שוטר ומושל" – הלוגו של עמותת בר קיימא.

וגם יש את ספר משלי [פרק ו]: לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם… הרבה אנשים חושבים שהמוסר-השכל הוא תעבוד קשה יותר, אבל זה משלי קרילוב, זה הרבה יותר מאוחר. המשפט המלא הוא "לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם, אשר אין לה קצין, שוטר ומושל".

לידיה: כלומר הנמלים עובדות לבד ביחד, ולא צריך לומר להן.

נועם: הן סופר-אורגניזם, הן יכולות להתחבר ולהיהפך לישות אחת.

לידיה: וגם הנמלים מפיצות התלהבות ביניהן.

ומבחינת חיים ופרנסה  – זה אפשרי עם האמנות?

זה לוקח זמן, אומרת לידיה.

 אבל בסך הכל עברו ארבע שנים ואתם במצב טוב יחסית…

לידיה: כן, אבל יש את ההשקעה הראשונית הזאת, שצריך כדי להגיע לזה. בתחום התרבות זה תמיד יהיה קשה, כי התרבות תמיד תהיה נתמכת באיזושהי מידה, אבל צריך שיווי משקל. אני חושבת שזה אפשרי אם לא מצפים למשכורת של 20,000 ₪ בחודש, אף על פי שיש גם כאלה. אבל כן, זה מצב של חצי הישרדות כל הזמן. אבל זה יותר טוב.

20160518_123531

נועם כוזר ולידיה מלטין, מקימי עמותת בר קיימא, במשרדם בירושלים

נועם: בירושלים מבחן המציאות הוא אחד המורכבים בעולם. המציאות המורכבת מחייבת מציאת פתרונות יצירתיים. אם הייתי אומר לך לפני שבע שנים – בואי נפתח בית קפה בלי מלצרים, בפסח ניתן לחם כשר, אבל נפתח בשבת אבל עדיין נהיה כשרים… אה כן, ובואי נקרא לזה "ארומה"… היית הולכת על זה?… אז מה אני אומר? שהמציאות מצמיחה מתוכה את המודלים המסובכים שיכולים לאפשר הישרדות.

 אז איך שורדים בכל זאת?

לידיה: התמדה

נועם: ולהנות מהנוף.

לידיה: להנות מהנוף, אבל לפעמים זה קשה, אבל לפני ההתמדה גם הרבה אהבה.

נועם: והרבה עניין ולהט, ויש פה המון דברים משוגעים. יש פה אלפי שנים של אנרגיה, ויש מאגר בלתי נדלה לקחת ממנו עניין.

ויש אנשים צעירים גם?

לידיה: יש הרבה בתי ספר לאמנויות. לא כולם יכולים להישאר פה. "השארת צעירים" זה מין סיסמה כזאת, אבל אני חושבת שהאחוז שנשאר כאן הוא לא כזה קטן.

נועם: מה שמעניין פה זה שהזהות הירושלמית קודמת לכל זהות אחרת אצל האנשים פה.

 הלוואי שהייתי יכולה להאמין בזה.

נועם מנסה לשכנע אותי: בואי ניקח את מדינת ישראל ואיך שהיא נתפסת בתוך ירושלים. שליש מהתושבים בעיר לא מכירים במדינה, עוד שליש לא מכירים בסמכות [של המדינה] – בשבילם זה כמו ברוקלין, וילנה או כל מקום אחר. ואז יש את החילוניים – שבשבילם הזהות הירושלמית קודמת. כלומר המקום של מדינת ישראל הוא בעיקר רשמי, "מלמעלה".

לידיה בכלל מציעה שירושלים תהיה כמו הוותיקן, דיוטי פרי באבו גוש, ותעודת זהות של ירושלים… וככה בהבזק אידיאלי, מציעים נועם ולידיה פתרון לסכסוך הערבי-ישראלי.

לידיה: מה הבעיה להיות בירת כל מיני? שזאת תהיה מדינת העם היהודי ובירת עוד קבוצות.

מזקקה מאי 2016

פוסטר ארועים של חודש מאי במזקקה, אחד הפרוייקטים החוסים תחת עמותת בר קיימא.

*

מבחינה כלכלית, העמותה מתקדמת יפה. ב-2012 היא עמדה על מחזור של 100,000 ₪. ב-2013 זה היה כבר 600,000, ב-2014 מיליון, וב-2015 1,800,000. עכשיו הם כבר עומדים על 2,400,000 ₪, עם כוונה להגיע אולי ל3,000,000.

"וזה בלי שפנינו עדיין לאף אחד", נועם מדגיש. ועל זה נאמר ברוך השם.

*

בעתיד הלא-רחוק הם מתכוונים לחזור למסיבות בטחוניות פול טיים, לפתח גוף תקשורת רחב יותר ואפילו לפתוח חנות חולצות. בכל אופן, רעיונות, כך נראה, לא חסר לזוג הזה, ולשניהם יש עוד הרבה תכניות, גם לעצמם, אבל בעיקר לעיר הזאת שבה הם מתכוונים להמשיך לחיות.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s