רונה ברנס
האמת היא שבנט וודאי מאמין לעצמו כשהוא אומר לעצמו בבוקר מול הראי שהוא איננו גזען.
כמו שרבים אחרים בישראל (ובמקומות רבים בכל העולם) ממרבית המחנות הפוליטיים, עומדים מול המראה ואומרים לעצמם: אנחנו לא גזענים. אנחנו פשוט מעדיפים לגור עם "שכמותנו".
זה נכון שעבור יהודים הטיעון נגד "יחסים עם בני לאומים אחרים" יכול למצוא טיעונים שאינם כלל כביכול ממין הגזענות: העם היהודי הוא עם קטנטן (מבחינת מספר האנשים), ורוצים לשמור על שורותיו, כדי שלא ייעלם חלילה.
טיעון זה עבד כל עוד העם היהודי לא היה בעמדת ריבונות, וכל עוד עקרונות ההפרדה שלו נשאו מימד הגנתי בעיקר, ולא תוקפני. כלומר- הטיעון עבד כל עוד הוא ביקש להגן על עצם קיומו של העם היהודי ולא פגע דה פקטו ובאופן שיטתי בקבוצות אחרות (פשוט בגלל שלא היה לו כוח לעשות זאת). עכשיו לטיעון הזה – כלומר, הטיעון נגד "עירבוב" – יש את הכוח לפגוע באופן משמעותי בקבוצות חברתיות אחרות, מאחר והעם היהודי זכה לעמדה של עליונות בארץ שבה הוא הרוב הדומיננטי, לאחר אלפי שנים שבהן נאלץ להיות בעמדת מיעוט נרדף. והנה עכשיו חלק גדול מן העם היהודי חי במדינה דמוקרטית בעלת אופי יהודי. עתה העם היהודי מחוקק חוקים, מתווה תוכניות לימוד, מנהיג צבא, שירותי רווחה, תרבות ועוד.
אדורנו מציע, במקום עיסה זו, שבירה של המימזיס ושל הריגוש ההמוני והזול, והדגשה של האוטונומי והמזעזע. ובמרחב שבין אדורנו לפורמליזם של הספרות, מתקיימת בשירה העברית פריחה נהדרת, שלמרבה השמחה אמנם זכתה להכרה נהדרת לאחרונה בזכייה של שגיא אלנקווה בפרס ראש הממשלה, ובמידה מסוימת גם בזכייה של הילה להב.
