רונה ברנס
פורסם במקור בשיחה מקומית
פעם, ברוב יוהרתי הצעירה, חשבתי לעצמי שיהיה זה מעניין לשבת עם בנימין נתניהו על איזו כוס קפה, לדבר איתו, לשמוע אותו. חשבתי לעצמי – הרי בסופו של דבר – בסך הכל, גם הוא רוצה בטוב. גם הוא רוצה בוודאי שיהיה כאן טוב.
היום, אני בת עשרים ושמונה, זכיתי לראות את נתניהו עוד מעט עשר שנים מכהן כראש ממשלה בסך הכל, ואני יודעת שאין עם מי לדבר.
כמעט כתבתי כאן שאני מאחלת למדינה שהוא ייעלם מן החיים הציבוריים, ואז הכל יחזור להיות כמו שהיה. אבל האמת היא כמובן שאין לאן לחזור, צריך לבנות. זה לא שהמצב הוא בלתי אפשרי, אבל גם אחרי 67 שנים ישראל עדיין צריכה לבנות את עצמה, כמדינה צעירה ומתפתחת. אין הגיוני מזה. תחת זאת, בשנים האחרונות, השתמש ביבי נתניהו במדינת ישראל הצעירה כזירת איגרוף פרטית, או כאיצטדיון מירוצים. בדרך הוא שבר, הרס, קרע ושרף. אני כבר באמת לא רוצה לשתות איתו קפה.
כן, זה אישי. זה אישי, ולכן זה מכוער.
בשנות שלטונו הצליח נתניהו לשכנע מספיק אנשים להתייחס אליו כאל מלך, כאל האופציה היחידה. בהתאם, הוא גם מאמץ גינונוי מלכות. מאמצי שכנוע הציבור בדבר מלכותו הבלתי מעורערת של נתניהו היו כנים וממוקדים: הפוסטרים הקטנים שאותם הוא מפרסם בפייסבוק עם חתימתו האלוהית-כביכול, המפגשים אחד על אחד עם מקופחים כאלה ואחרים שרצה הגורל המוזר ובמקרה הגיעו לאור הזרקורים לרגע. כמו מלך הוא אוסף אליו בשעות הפנאי את האומללים כדי לחלק להם סוכריות, מכף ידו של הקיסר.
נתניהו הוא פרצוף האדנות, ובכל יום הוא והיא מתרגלים זה לזו יותר, מתקרבים זה לזו ומתחממים לאור הנרות של שרה. כמה יפה הכל לצידה של אדנות. לקקנים מתרוצצים סביבך בהיסטריה חשאית, השלטון הוא שלך וכולם יודעים את זה.
כן. המלחמה נגד המדיניות של מדינת ישראל בחזיתות רבות הפכה לצערנו להיות מלחמה אישית, לא רק נגד נתניהו, אבל בוודאי שכן בחסותו.
ככזאת היא הולכת להיות מלחמה מכוערת וממושכת. כל נסיון ליפות את המלחמה, לדרוש מהצדדים כללי משחק נקיים, פועלת כמובן לטובתו של החזק, השולט. שהרי, וזהו הדבר החשוב ביותר, ההשלכות היומיומיות של המלחמה הזאת הן השלכות אישיות מאין כמותן: חוסר התקווה, הייאוש, הגועל, המירמור המְאכֵּל. הידיעה שראש הממשלה שלך מתנהל כאילו אחריו המבול. הוא ישרוף את כל הגשרים, ויפליג במרכבתו אל הקשת בענן ואל דלי הזהב שבקציהָ. מקבץ הנסיבות האלה אינו נוטה לייצר אנשים יפים, ולא משנה באיזה צד של המיתרס אתה.
בתוך האבק שתותיר מרכבת נתניהו יטפסו על קירות השלטון אנשים שתפיסות העולם שלהם מנוגדות לכל מה שחלם עליו הרצל, ולכל מה שחלמו עליו רוב מקימי התנועה הציונית ומדינת ישראל.
כן, הייתה פה, בארץ הזאת ובמדינה שהוקמה בה, הזדמנות, עדיין יש פה הזדמנות. כל עוד נבין זאת, ונמשיך להילחם על הסיכוי שאותו אנו מקווים לממש, זו תהיה מלחמה, והיא תהיה אישית ומכוערת. אין טעם לצפות למשהו אחר. אין זה הגון לצפות ממנה שתהיה יפה.
