שיר מזמור
אל תשאל אותי מה אני עושָׂה
כי אני כותבת.
תראֶה:
כל הטוב הזֶה
מקיף אותנו כאן,
מבטיח לנו שקט.
ובחוץ היסעורים
זימזומם מתמיד
ומקומם.
ובכל זאת חתולה אחת שחורה
מתמסרת לשנתה
גופה קודר בתוך קטיפה
שהנחנו לה לנוח.
ובחוץ היסעורים
כאז עתה הם מבקשים,
וזימזומם
עקבי ומקומֵם.
שני קטעים: מחורף 2014
רונה ברנס
אין גוף במקום בו אין אנשים
הצילו אותי מִמָּוֶת ומקול תלישת הבשר ומקול השׁוֹט המוקרן מכל המסכים
קורא – הצילו אותי מִמָּוֶת. קורא – שפת אמת, שפת אמת.
הרעיפו עליי את כל דמיונותיכם – הוא קורא – הצילו אותי מִמָּוֶת,
ממחיר הדם, מחיר הציפורניים, הכף והירך. ברכיים פגיעות מעמידות אדם על רִבְעֵיהֶן.
הצילו אותי ממוות. מן התרנים, מן הראשים המוגבהים ומקריאות עבדים,
מפחדים לאבד גופותיהם. הצילו אותי מִמָּוֶת, מן הגוף המתמוטט ומנחלי מליון גופות גברים מוטלים מתחת גשר, ומן הנשים שנעלמו בתהום הגוף השחור.
אין גוף במקום בו אין אנשים.
קול גופי קורא, מְכַוֵּן אל האפשרות, להניע זוג ידיים, להניח את הַכֹּבֶד שנוצר למנוחה ולרוך האצבעות ולחכמת העיניים. האיברים מתדלדלים נאחזים בחוט הגידים, מתפוקקים אל האוויר החולי של המדבר.
אין שַׁוְעָה. שקט.
(אחרי הכל)
הערה לעצמי.
הידיעות מקיפות את החיים. כל האנשים שמסביב יודעים את שאריות הגשם. רק אני נותרת לטפס על הגדרות בלי הפוגת דמים. ידעתי את מי שאמור היה לפתוח את כל השמיים. להביט.
הערה לעצמי II.
הידיעות מקיפות את החיים. אצבעות הפנינה שלי מסרבות למסור את סיכום יכולותיהן. נֵבּוּלוֹת בשמי הערב. הנה שביטים מרחפים מקועקעים סוף סוף אל פני האדמה.
הערה לעצמי III.
הידיעות באמת מקיפות את החיים. אני מנסה לחשב חשבונן. אין גוף במקום בו אין אנשים. מקור כל הסטיות כולן. עבדי האבנים מקללים את ילדיהם. נשותיהם מסתירות את פניהן מאיתנו. ההוללים ירקדו מחר עד צאת הנשמה.
רונה ברנס
היה מצב של הֶלֶם
היה מצב של דֹּם.
הרוח, כן, הרוח עוד נשבה.
זה נכון.
אך היה מצב של הֶלֶם
היה מצב של דֹּם.
שבנו לִמְקוֹמֵנוּ כשבויים.
זה נכון.
היינו שקטים, מה יש לומר?
שהיה מצב של הלם?
שהיה מצב של דֹּם?
ידענו שלנו יש מזוֹר.
הרי נמות. כן, נמות.
ולא מִכָּךְ היה מצב של הלם
ולא מכך עמדנו דֹּם.
אלא רק חַדְלוּת אֱנושׁ
ברחוב אחד ראשי בירושלים
מֵחַדלוּתֵנוּ ברחוב אחד ראשי בירושלים
שצעקות תמיד היו בו
ומכות תמיד היו בו
ואנשים נעדרו.
והנה גם אנו.
והיום.
ואז היה מצב של הלם.
היה מצב של דֹּם
וחזרנו חִוְּרֵי אַפִּים אל החדר.
חִוְּרִים מאוד חזרנו אל החדר.
אחרי הכל, חשבנו על עצמנו.
יָפְיֵנוּ לא נפגם.
היה רחוב ראשי אחד
והיה מצב של הלם.
וכאן, במקומינו,
חַלּוֹנָם של חִוְּרִים
ואוֹרָם של חִוְּרִים עומד מִחוּץ.
אור ירח. אפשר לראות.
שָׁקֵט פֹּה.
יֹפִי פֹּה.
פנס נקלט בַּחלון
וּבָרְחוב הזה דממה.
מערכת אשפתון
לפני כחצי שנה בדקנו את מספר הנשים לעומת מספר הגברים אשר שיריהם פורסמו במדור המקוון של ספרות ותרבות של עיתון הארץ בעריכת בני ציפר (ראו כאן).
בזמנו מצאנו כי במהלך כחצי שנה, תקופה שבה פורסמו 84 שירים (מקור ותרגום), 73 שירים נכתבו על ידי גברים, ו-11 בלבד על ידי נשים.
כלומר: כ- 13% בלבד מכלל השירים שפורסמו נכתבו על ידי נשים לעומת כ-87% גברים.
הפעם הרחבנו מעט את הבדיקה וכללנו 90 שירים שפורסמו:
גם הפעם, הבדיקה כללה את פרסומי מדור השירה המקוון בלבד. השיר המוקדם ביותר שנכלל בבדיקתנו הוא מה-14.4.15 והמאוחר ביותר הוא מה-29.10.15 (קצת למעלה מחצי שנה).
גם הפעם, הבדיקה נערכה אך ורק על סמך הדברים שהתפרסמו במדור השירה המקוון. לא נעשתה בדיקה בעיתון המודפס בתקופה זו. כן, לא נבדק כמה נשים פרסמו במוסף בכלל, אלא כמה נשים פרסמו שירה משלהן במקום שיוחד לכך במוסף הספרות.
***
ואלו הם ממצאינו:
מתוך 90 שירים שפורסמו (מקור ותרגום) 13 היו של נשים ו-77 של גברים.
כלומר 14.4% נשים לעומת 85.6% גברים. ככה זה נראה אם בונים מזה מגדלים:
אמנם, לפי נתונים אלה חל שינוי לטובה ביחס השירים המפורסמים שנכתבו על ידי נשים.
בקצב הזה בעוד 20 שנה תוכלנה אולי הנשים המשוררות לראות גם את עצמן במוסף הספרותי החשוב במדינה במידה שתהיה סבירה ביחס למקומן היחסי באוכלוסיה.
***
עוד נתונים מעניינים:
גם הפעם, רוב רובה של השירה המתורגמת תורגמה על ידי גברים.
שתי המשוררות היחידות ששירתן תורגמה לעברית תורגמו על ידי נשים.
רוב הנשים שפרסמו שירה עברית מקורית הן נשים המוכרות מאוד לקהל הקוראים הישראלי ( חלק מהשמות חזרו גם בבדיקה זו: אגי משעול, נורית זרחי, אנה הרמן, נוית בראל).
לאור אלה, עדיין נראה כי במוסף זה לא תימצא בקלות במה למשוררות צעירות וישראליות.
***
נקודה לעתיד
לאחרונה נודע על מינויו של עורך מוסף התרבות והספרות של הארץ, מר ציפר, להיות מנהלו האמנותי של פסטיבל מטולה, שהוא אחד הפסטיבלים החשובים בישראל לשירה.
האם נראה נטיות עריכתיות דומות גם שם?
לקראת כניסתו לתפקיד פורסמו קווי מתאר לתכניותיו של ציפר:
הייתי רוצה שכותרתו של פסטיבל המשוררים במטולה תהיה השנה 'זכות הצעקה' ושיושם בו דגש על כל אותם משוררים מעונים ומודרים, פיסית, רגשית ונפשית, מן הפריפריה ומן המרכז, שלא הוקצה להם מקום ראוי בקאנון ושצריכים לצעוק כדי שקולם יישמע: בכלל זה נארח ערב למשוררי קבוצת "ערס פואטיקה", ובהם רועי חסן ושלומי חתוכה. נערוך מחווה למשורר יחזקאל קדמי, החי זה שישים שנה כהומלס בירושלים וכותב פואמות מרטיטות נפש הידועות רק למעטים. אני פועל כדי להביא לפסטיבל משורר מן העדה היזידית שנמלט לא מכבר מאימת דאע"ש. נקדיש ערב לשירה ערבית, לשירה להט"בית. נייחד מקום לשירה מיסטית של שלוש הדתות, ולא ייפקד מקומה של שירת הילדים.
האם מקרי הוא שציפר מציין כאן רק משוררים זכרים? אולי.
נחיה ונראה.
כאן תוכלו למצוא את פירוט המפרסמים והמפרסמות המלא (גברים מסומנים בוורוד ונשים בכחול):
*
וְהָעוֹלָם מָלֵא הֲוָיוֹת
סִפּוּרִים שֶׁאֵינָם מִתְחַלְּפִים
רַק הַשֵּׁדִים מְשַׁנִּים שְׁמוֹתֵיהֶם
בְּעָמְדָם לִפְנֵי הַחַלּוֹן.
וְהָעוֹלָם מָלֵא אֲגֻדּוֹת-סְתרִים
כֻּרְסָאוֹת רְפוּדוֹת קְטִיפָה
גְּבָרִים מְנֻמְנָמִים חוֹלְמִים
מִלְחָמָה.
אשפתון להמון 